לא גיבור, לא קורבן - פשוט נער: אר ג'יי מיט שינה את המסך עבור אנשים עם מוגבלויות

כשמיט לוהק ל"שובר שורות" בגיל 15, הוא לא הפך את שיתוק המוחין שלו לעלילה - ודווקא בכך היה טמון הכוח של וולטר ג'וניור. בלי רחמים, נאומים על "ניצחון הרוח" או צורך להצדיק את נוכחותו, הוא פשוט היה נער עם רצונות, כעסים וחלומות. ועבור מי שגדל כמעט בלי לראות אנשים כמוהו על המסך, זה היה מהפכני

גיא לייבה|

תגיות

"שובר שורות" היא אחת הסדרות הגדולות בהיסטוריה, ולא צריך להרחיב למה. אלא שבנוסף לכל מעלותיה, היא עשתה דבר גדול נוסף: הציגה לעולם נער אמיתי עם שיתוק מוחין, שגילם מתבגר קצת מעצבן לכל דבר ועניין. יוצר הסדרה וינס גיליגן כתב את דמותו של וולטר ג'וניור עוד לפני שליהק את אר ג'יי מיט, שהלך אתמול לעולמו בגיל 34. מיט היה בן 15 כשלוהק, והפך את הדמות לאחד הייצוגים המשמעותיים והאותנטיים ביותר של נכות על המסך הקטן.

בלי להתמסכן, בלי לעסוק בטיפולי פיזיותרפיה מפרכים ובלי נאומים על ניצחון הרוח האנושית - וולטר ג'וניור פשוט היה שם ורצה לאכול עם אבא שלו ארוחת בוקר. נכון, הוא היה מרגיז לפעמים, אבל עצם הנוכחות שלו הוכיחה שאפשר לשלב נכים בטלוויזיה בלי לעשות מכך עוד דרמה. הוא לא היה שם כדי ללמד את וולטר ווייט שיעור חשוב על החיים. הוא היה הבן שלו, וזה הספיק.

מי שלא חי עם מוגבלות אולי יתקשה להבין עד כמה זה נדיר. כשאתה גדל עם שיתוק מוחין, אתה מתרגל לכך שאנשים כמוך כמעט לא קיימים על המסך. ואם הם כבר מופיעים, בדרך כלל יש לכך סיבה: צריך לרחם עליהם, להציל אותם או למחוא להם כפיים על כך שהצליחו לבצע פעולה שאדם אחר עושה בלי לחשוב. הנכות היא תמיד הסיפור, גם כשאין באמת סיפור. ואז מגיעה אחת הסדרות המצליחות בעולם, יש שם נער שהולך אחרת ומדבר אחרת - ואף אחד לא עוצר את העלילה כדי להסביר לנו כמה הוא אמיץ.

מיט הבין את המשמעות של הדבר הזה והקדיש חלק ניכר מחייו לקידום אנשים עם מוגבלויות בתעשיית הבידור. אחד מתפקידיו הטובים ביותר היה בסרט האוסטרלי הצנוע Standing Up for Sunny, שבו גילם צעיר עם שיתוק מוחין שמתאהב בקומיקאית מתחילה ומסייע לה למצוא את הביטחון לעלות על הבמה. תחשבו כמה סרטים ראיתם שבהם גבר עם מוגבלות הוא מושא לאהבה ולא לרחמים. גבר שמחזר אחרי אישה, שיש לו תשוקות, שמותר לו לטעות, להיות מביך ולפעמים גם להתנהג כמו אידיוט. נכה שהוא לא רק החבר הטוב או המצחיק שגורם לגיבורים להרגיש נפלא ביחס לעצמם.

בסרט Triumph, שבו שימש גם כמפיק בפועל, הוא גילם נער עם שיתוק מוחין שחולם להיות מתאבק בנבחרת בית הספר. לא עוד אדם שצריך להסתפק במה שהחברה החליטה שמתאים לו, אלא מישהו שרוצה משהו שאחרים מתקשים לדמיין אותו עושה. שני הסרטים הללו לא היו להיטים גדולים, וסביר שרוב האנשים כלל לא שמעו עליהם. אבל בעיניי, הם היו חשובים לא פחות מהתפקיד שהפך אותו למפורסם. הם הציגו צדדים של נכות שכמעט בלתי אפשרי למצוא בטלוויזיה, בקולנוע או בתרבות בכלל. לא רק את הקושי, אלא גם את האהבה, השאפתנות, התסכול, ההומור וכל מה שהופך אדם לאדם.

ובעיקר, הם נתנו מקום לחלומות קטנים וגדולים של אנשים עם מוגבלויות. לא החלום ללכת בלי קביים או להיפטר מהנכות, אלא החלום להתאהב, להצחיק אנשים, להיות ספורטאי או ליצור סרט. חלומות רגילים לגמרי, שלא אמורים להיחשב יוצאי דופן רק בגלל מי שחולם אותם. גם וולטר ג'וניור לא ביקש יותר מדי. הוא רצה לגדול במשפחה מתפקדת, שאבא שלו יחלים מסרטן ושיפסיקו לשקר לו. וכשגילה שאביו הפך לפושע, הוא אפילו סירב לקחת ממנו כסף. כמו כל נער אחר, גם לו היו עקרונות, רצונות וכעסים שלא היה להם שום קשר לשיתוק המוחין שלו.

מיט הלך לעולמו בגיל 34, כשהיו לו עוד כל כך הרבה דברים לעשות. עוד תפקידים לגלם, עוד סרטים להפיק ועוד סיפורים לספר. גם בזמן קצר במיוחד, הוא הראה שאדם יכול להיות שחקן ויוצר בלי שהמגבלה שעימה נולד תכתיב את התפקידים שמותר לו לחלום עליהם. שהנכות יכולה להיות חלק מהסיפור, בלי להשתלט על כולו.

אני חושב על וולטר ג'וניור, יושב ליד שולחן האוכל עם קערת דגני בוקר, כועס על ההורים שלו ולא מבין למה המשפחה שלו מתפרקת. אלה כמובן לא הרגעים הגדולים או הזכירים ביותר של "שובר שורות". אין בהם סוחרי סמים, יריות או תפניות מטורפות בעלילה. רק נער עם שיתוק מוחין ומשפחה לא מתפקדת. אבל דווקא הרגעים הקטנים האלה היו מהפכניים כי במשך חמש עונות, אחת הסדרות הגדולות בהיסטוריה נתנה לנער נכה להיות חלק מהסיפור בלי לדרוש ממנו להצדיק את נוכחותו ובלי לרחם עליו. הוא פשוט היה שם. וכמה עצוב שזה עדיין כל כך יוצא דופן.