היא כתבה על רוצחים מבריקים. עכשיו הגיע תורם לדפוק לה בדלת

הלן מירן מגלמת את פטרישיה הייסמית' ב"הכישרון של גברת הייסמית'", שבו עורך ספרותי צעיר מגיע לביתה המבודד של סופרת המתח המבריקה והמיזנטרופית, כדי לשכנע אותה לכתוב ספר נוסף בסדרת טום ריפלי. אלא שהמפגש בין השניים הופך במהרה למשחק מסוכן של מניפולציות וזהויות מתחלפות. התוצאה היא תרגיל מטא-בדיוני מסקרן על היחסים בין היוצר לדמותו, גם אם לא כל התחכום הזה מתכנס לכדי מותחן מספק דיו

יש דמיון מסוים בין נטיותיו של הבמאי אנטון קורבין ואלו של סופרת המתח פטרישיה הייסמית'. שניהם נמשכים לצדדים האפלים בנפש האדם, ושניהם מתעניינים במיוחד בפער שבין המראה החיצוני לבין מה שמסתתר מתחתיו. אצל הייסמית' הפער הזה הוליד כמה מהדמויות המרתקות ביותר בספרות המתח, ובראשן טום ריפלי, רוצח ונוכל שהקסם האישי שלו מאפשר לו להחליק בין זהויות ולהיחלץ שוב ושוב מתוצאות מעשיו. אצל קורבין, צלם ובמאי שהקריירה שלו נעה בין תיעוד מוזיקאים לבין קולנוע עלילתי, המשיכה לדמויות הנמצאות במתח בין פרסונה ציבורית לבין זהות פנימית הייתה מאז ומתמיד מרכיב מרכזי ביצירתו. "הכישרון של גברת הייסמית'" (A Talent for Murder) הוא מפגש בין שתי המשיכות הללו, והתוצאה היא סרט שאינו בדיוק מותחן במובן המקובל, אלא תרגיל מטא-בדיוני מתוחכם למדי, העוסק ביחסים שבין סופרת לבין הדמות הספרותית שלה - ובאפשרות שהגבול ביניהן אינו יציב כפי שנדמה.
"הכישרון של גברת הייסמית'" - טריילר
(קרדיט: באדיבות בתי קולנוע לב)
הסרט מבוסס על המחזה Switzerland מ-2014, מאת המחזאית האוסטרלית ג'ואנה מארי-סמית', שגם עיבדה אותו לתסריט הקולנועי. העלילה מתרחשת ב-1995, בשבועות האחרונים לחייה של הייסמית' (הלן מירן), המתגוררת בביתה המבודד בשווייץ. אדוארד רידג'וויי (אלדן ארנרייך), עורך ספרותי צעיר מבית ההוצאה הניו-יורקי שלה, נשלח אליה כדי לשכנעה לכתוב ספר שישי ואחרון בסדרת טום ריפלי. מבחינת ההוצאה מדובר בהשקעה בטוחה, אבל הייסמית' אינה מעוניינת להמשיך ולייצר את אותו מוצר ספרותי שהקהל מצפה לו. היא גם אינה מקבלת בסבר פנים יפות את הצעיר שהעז להפר את בדידותה. העובדה שעורך קודם שנשלח למשימה דומה נעלם בנסיבות מסתוריות אינה תורמת לאווירה הנינוחה.
המפגש בין השניים הופך במהרה למשחק של מניפולציות, איומים ומאבקי כוח. הייסמית' מתייחסת לאורח שלה בבוז, מטילה ספק בכישוריו ומעמידה אותו במבחנים פסיכולוגיים. ביתה הוא השתקפות של אדוניתו: כלי נשק, סכינים ורעלים נמצאים בהישג יד, והמארחת אינה מסתירה את חיבתה למעשי רצח. אלא שאדוארד מתגלה כעמיד יותר מכפי שנראה בתחילה. הוא מכיר היטב את ספריה, מעריץ את ריפלי ומצליח בהדרגה לעורר אצל הסופרת עניין מחודש בכתיבה. השניים מתחילים לפתח יחד רעיון לספר חדש, וכאן הסרט מתחיל להתפצל לשלושה מישורים נרטיביים.
המישור הראשון הוא המפגש בבית בשווייץ, שבו הייסמית' ואדוארד מנהלים את משחק המוחות שלהם. המישור השני הוא הספר שהם מפתחים במשותף: סיפור המתרחש ברומא, ובו אדוארד מגלם גרסה חדשה של טום ריפלי, המתקרב אל קלמנטיין בלפור (אוליביה קוק), יורשת אמריקאית עשירה, מתוך כוונה להשתלט על הונה. המישור השלישי הוא המציאות (לכאורה) של אדוארד עצמו, שפגש את קלמנטיין ברכבת בדרכו אל בית הסופרת, ומפתח איתה מערכת יחסים רומנטית. אלא שהדמיון בין הסיפור המומצא והמציאות הולך וגדל. המפגשים, הפיתויים והתוכניות המופיעים בסיפור הבדיוני מתחילים להשתקף במערכת היחסים האמיתית, עד שקשה להבחין אם אדוארד מחקה את ריפלי, אם ריפלי נוצר מתוך אדוארד, או אם הסופרת פשוט כותבת את הצעיר הנמצא מולה.
מארי-סמית' וקורבין אינם מסתפקים בסיפור על סופרת אקסצנטרית שמארחת עורך ספרותי, אלא בוחנים את עצם פעולת הכתיבה כמעשה של יצירת מציאות. הייסמית' אינה רק מתבוננת באדוארד ומנסה לפענח את אישיותו, היא משתמשת בו כחומר גלם ספרותי. במקביל, אדוארד, שמכיר את יצירתה, מתחיל להתנהג כאילו הוא מבין את חוקי העולם שהיא בוראת. הכתיבה הופכת למשחק שבו היוצר והדמות עשויים להחליף מקומות, והסופר אינו בהכרח בעל השליטה היחיד ביצירה.
המהלך הזה קשור באופן הדוק לעולמה הספרותי של הייסמית'. ספריה אינם מתמקדים בדרך כלל בחידה בלשית קלאסית, שבה הקורא אמור לגלות מי ביצע את הפשע וכיצד. עניינה המרכזי הוא הפסיכולוגיה של האדם המסוגל לבצע פשע, להצדיק אותו לעצמו ולהמשיך בחייו כאילו דבר לא קרה. היא מתעניינת באנשים שמוסריותם אינה יציבה, בזהויות שניתן להמציא ולשנות, ובמשיכה המטרידה שאנשים נורמטיביים עשויים לחוש כלפי מי שחוצה את גבולות ההתנהגות המקובלת. ריפלי הוא הביטוי המובהק ביותר לכך: כלפי חוץ הוא אינו מפלצת, אלא אדם בעל קסם, אינטליגנציה וכישרון הסתגלות, שמסוגל להפוך את העולם החברתי למרחב של התחזות.
הסרט מבין היטב את האיכות הזאת, ומנסה ליצור מעין ספר ריפלי שישי - לא באמצעות עיבוד של רומן קיים אלא באמצעות המחשה קולנועית של תהליך יצירתו. גם הרעיון של העברת אשמה ושל טשטוש הגבולות בין זהויות, המאפיין את יצירתה של הייסמית', מקבל כאן ביטוי צורני. השאלה אינה רק אם אדוארד הוא אדם טוב או רע, אלא עד כמה הוא מסוגל להפוך לאדם אחר כאשר ניתנת לו ההזדמנות.
הבחירה באנטון קורבין לבימוי אינה מקרית. קורבין מוכר בראש ובראשונה כצלם וכבמאי של קליפים ותיעודיים מוזיקליים, שעבד עם אמנים והרכבים כמו דפש מוד, U2, נירוונה וג'וי דיוויז'ן. סרטו העלילתי הראשון "קונטרול" (2007) על חייו של איאן קרטיס, סולן ג'וי דיוויז'ן, עסק באופן שבו אמן הופך לדימוי ציבורי, ובמתח שבין היצירה לבין חייו הפרטיים של היוצר. גם סרטי התיעוד המוזיקליים שלו מתעניינים ביחסים שבין האמן לבין הדמות שהוא מציג לעולם. ב-Life מ-2015, העוסק בצילומי ג'יימס דין בידי הצלם דניס סטוק, הוא בחן את האופן שבו צילום מייצר ומקבע דימוי של אדם, ולעיתים אף משתתף ביצירת המיתוס שלו. "הכישרון של גברת הייסמית'" ממשיך את העיסוק הזה, הפעם באמצעות כתיבה ספרותית: הסופרת ממציאה דמות, אך הדמות עשויה לחשוף משהו על הסופרת עצמה, ואולי גם לעצב את מי שמנסה לכתוב אותה.
הלן מירן, שהתמחתה לאורך הקריירה בגילום נשים בעלות סמכות, אינטליגנציה ונוכחות שממנה לא ניתן להתעלם, מעצבת דמות שמאפשרת לה להציג את הצד הארסי והקומי של כישרונה. הייסמית' המגולמת על ידה היא אישה מרירה, גסת-רוח, אלכוהוליסטית ומיזנתרופית, שאינה מסתירה את עוינותה כלפי האנושות. הדמות מבוססת על הדימוי הציבורי ועל פרטים מוכרים מחייה של הסופרת, אך אינה מתיימרת להיות דיוקן ביוגרפי. הייסמית' האמיתית הייתה ידועה לשמצה ביחסה העוין לאנשים, בגזענות ובאנטישמיות שלה, ובדעותיה המתועבות ביחס לישראל. אין צורך לייפות את דמותה כדי להכיר בחשיבות הספרותית של יצירתה. מירן מצליחה לגלם אישה שהציניות שלה היא גם נשק וגם מנגנון הגנה, ושמאחורי העוקצנות והאכזריות שלה מסתתרת סופרת שעדיין משתוקקת לאתגר אינטלקטואלי.
אלדן ארנרייך נדרש למשימה מורכבת לא פחות. הוא מגלם למעשה שתי דמויות: אדוארד המהוסס, המנומס והמרושל, וטום ריפלי החדש, גבר אלגנטי, בטוח בעצמו ומניפולטיבי. ההבדלים ביניהם אינם נוצרים באמצעות שינוי דרמטי של מראה חיצוני, אלא באמצעות יציבה, מבט, טון דיבור והאופן שבו הוא תופס את המרחב. בהדרגה, ההבחנה בין השניים מיטשטשת, וארנרייך מצליח להעלות את האפשרות שאדוארד אינו רק שחקן המגלם דמות ספרותית, אלא אדם שזהותו הייתה מלכתחילה פחות תמימה מכפי שנדמה. הופעתה של אוליביה קוק, המגלמת את קלמנטיין בשני המישורים, מסייעת אף היא ליצור את תחושת ההשתקפות הכפולה.
עם זאת, הסרט אינו מצליח למצות עד תום את הפוטנציאל של המבנה שלו. המעבר בין שלושת המישורים מעניין מבחינה רעיונית, אך לעיתים קרובות מדי הופך לתרגיל צורני שמדגיש את התחכום שלו במקום להעמיק את משמעותו. ככל שהעלילה מתרחקת מהמפגש בין מירן לארנרייך ועוברת לסיפור הרומנטי-קרימינלי ברומא, כך היא מאבדת מעט מהמתח ומהייחוד שלה. המפגשים בין הייסמית' לאדוארד הם החלקים המשכנעים ביותר, משום שבהם מתנהל מאבק אמיתי בין שני אנשים המנסים לפענח ולשלוט זה בזה. המישור הבדיוני, לעומת זאת, יפה לעיתים יותר משהוא מרתק, והסיום אינו מצליח להפוך את כל ההשתקפויות למהלך רעיוני מספק לחלוטין.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.