המלחמה נגמרת, החשבון רק מתחיל (והוא כבד)

לפחות 405 מיליארד שקל כבר עלתה המלחמה, אבל הוצאות הביטחון העצומות, הריבית, השיקום והפיצויים ימשיכו להכביד על ישראל עוד שנים ארוכות. אנחנו, וגם ילדינו, נרגיש את זה – במיסים גבוהים יותר ובשירותים ציבוריים מצומצמים יותר 

שלמה טייטלבאום, כלכליסט|

ההוצאות הישירות של הממשלה עבור המלחמה עד לסוף 2025 הסתכמו ב-231 מיליארד שקל – 166 מיליארד שקל מתוכם הוצאות ביטחוניות, 27 מיליארד שקל פיצויים על נזקים ישירים ועקיפים ועוד 38 מיליארד שקל תחת הקטגוריה "הוצאות אזרחיות שונות". והמספר הזה הוא חלקי מאוד. הוא לא כולל עוד עשרות רבות של מיליארדים שהוצאנו ונוציא בתקציב 2026.

כך, לדוגמה, היקף הפיצויים ששולם עד היום הוא 38.6 מיליארד שקל, כפי שפרסמה רשות המיסים אתמול. הוא לא כולל את אובדן ההכנסות ממיסים שמוערך בכ-40 מיליארד שקל עד לסוף 2025. הוא לא כולל את אובדן התוצר שהכלכלה הישראלית הייתה מייצרת אילו לא הייתה מלחמה, אובדן שהוערך על ידי בנק ישראל ב-177 מיליארד שקל עד לסוף 2025.

אלה מספרים שקשה מאוד לתפוס. אבל הקושי האמיתי הוא לא להבין כמה גדול הסכום שכבר הוצאנו, אלא להבין מה הוא יעשה לחיים שלנו בשנים הבאות.

לפי חישוב שבנק ישראל ערך באפריל 2026, עלות המלחמה הסתכמה ב-405 מיליארד שקל. עד כמה עצום הסכום הזה? הוא גדול מספיק כדי לבנות את המטרו בגוש דן (גם אחרי שהתייקר ל-185 מיליארד שקל), את רשת הרכבת הקלה בירושלים ואת רשת הרכבות הקלות בגוש דן. ויישאר עוד כסף כדי לפתח את רשת הולכת החשמל, לבנות את מתקני ההתפלה הנדרשים, להאריך את כביש 6 בצפון, לחשמל את רכבת ישראל, לבנות מסילת רכבת לאילת, להקים שדה תעופה משלים לנתב"ג, ועם העודף עוד יהיה אפשר לפנות את בית הזיקוק מחיפה, ולפתוח 3-2 בתי חולים גדולים בפריפריה. בקיצור, במחיר של המלחמה אפשר להקפיץ בכמה רמות את תשתיות התחבורה, המים והבריאות בישראל.

ואם זה לא מספיק מוחשי, הרי שאם היינו לוקחים את הכסף שעלתה המלחמה ומחלקים אותו לציבור – כל משפחה הייתה מקבלת לכיסה יותר מ-130 אלף שקל.

בהדגמות הללו יש שני חסרונות. ראשית, לא בטוח שהן מוציאות מאיתנו "וואו". זה עדיין נשמע קצת באוויר. קשה לנו מאוד לדמיין "מה היה אילו", קשה להצטער על המטרו שלא מומן. כי בכל מקרה נמשיך לבנות אותו. שנית, מה הערך בדיבורים על כסף שכבר השתמשו בו?

התשובה לשני החסרונות הללו היא כפולה. קודם כל, יש עוד הרבה כסף שלא הוצאנו, ושאנחנו עתידים לשלם בשנים הבאות. כמו פיצויים ארוכי טווח לכל מי שנפגע במלחמה הזו וכמו התעצמות יתר של מערכת הביטחון בגלל תפיסות ביטחוניות חדשות.

בנוסף, גם מאות המיליארדים שכבר הוצאנו לא היו שלנו, כך שלמעשה עדיין לא שילמנו אותם. אנחנו נשלם אותם רק בעתיד. אנחנו צריכים המחשות ציוריות ומספרים שיסבירו לנו איך המלחמה הזו שינתה ותשנה את רמת החיים הכלכלית שלנו.

הוצאות הביטחון של ישראל צפויות לזנק בעשרות מיליארדי שקלים מדי שנה. הסכומים המדויקים מצויים במחלוקת, אבל ברור שמדובר בתוספת של לפחות 40 מיליארד שקל בשנה לעומת ערב המלחמה, אז תקציב הביטחון היה פחות מ-70 מיליארד שקל בשנה.

גם עלויות הריבית שהמדינה משלמת על החוב שנוצר זינקו בעשרות מיליארדים. המספרים עדיין לא ידועים, אבל אם נניח שהחוב הציבורי גדל בעקבות המלחמה ב-200 מיליארד שקל, הרי שעלויות הריבית (5% בשנה) גדלו ב-20 מיליארד שקל בשנה. בהנחה שלא תפרוץ קטסטרופה נוספת, נסיים לשלם את הריבית העודפת הזו רק בעוד 8 או 14 שנים (ונחזור לרמת החוב שהייתה ערב המלחמה).

מעבר לעלויות הקבועות הללו שהתווספו לנו כעת יש עלויות שיקום בצפון ובדרום ופיצויים לאזרחים שנפגעו (הפיצויים לחיילים נכללו בעלויות הביטחון) בהיקף של כמה מיליארדים בשנה במהלך 10 או 20 השנים הקרובות.

המספרים האלו עדיין לא אומרים לנו כלום עד שאנחנו מבינים שאותם 70-65 מיליארד שקל מדי שנה (תוספת לביטחון, שיקום וריבית) צריכים להגיע מאיתנו או מהילדים שלנו. כלומר, או שנשלם יותר מיסים, או שנקבל פחות שירותים מהמדינה, או שהילדים שלנו ישלמו יותר מיסים.

נניח שאנחנו רוצים "להתייעל" ורוצים לממן את כל הריביות והביטחון רק מצמצום "הוצאות מיותרות ושנויות במחלוקת בממשלה". נניח שנבטל את כל הכספים הקואליציוניים, נסגור את המשרדים המיותרים ונבטל לחלוטין את קצבת הילדים. כל זה הביא לנו רק 15 מיליארד שקל. אם גם נבטל את הטבת המס על קרן השתלמות (כלומר, העלינו מיסים על מעמד הביניים) ונקטין בחצי את היקף ההנחות בארנונה – נגיע רק לכ-27 מיליארד שקל. כדי להביא עוד 30 מיליארד שקל נצטרך לפגוע בעוד ועוד תחומים, לבטל עוד פטורים ולקצץ בשירותי רווחה, בחינוך ובבריאות. אפשר לדוגמה לצמצם את שבוע הלימודים ל-4 ימים, ולהגדיל את הכיתות ל-50-40 תלמידים. זה יכול לחסוך עוד 5 מיליארד שקל בשנה. אפשר גם להקטין את היקף הקצבאות שביטוח לאומי נותן לזקנים, לחולים ולנכים.

סביר להניח שהדברים הללו לא יתרחשו ביום אחד. הם קשים מאוד לביצוע, ובצדק. אבל אם עד לאחרונה התרגלנו שהבריאות, החינוך, והרווחה משתפרים, אז כנראה שכעת, אחרי המלחמה, התמונה תשתנה. חלק ממחיר המלחמה יהיה שסל התרופות יגדל בקצב איטי יותר, ושהשיפור באיכות המורים ושכרם יהיה איטי יותר, אם בכלל.

ייתכן גם שהממשלה תבחר לדחות את הבעיה לדור הבא ולהגדיל את הגירעון. זה כיוון מסוכן מאוד אם מגזימים איתו, וגם אי אפשר להגזים איתו יותר מדי. אפשר לשחק קצת עם השווקים הבינלאומיים, אבל לא יותר מדי. הם צריכים לראות שיש לנו תוכנית כלשהי לצמצם את החוב הציבורי שלנו.

ואחרי כל זה כדאי להזכיר שעשרות המיליארדים, שנצטרך מדי שנה בעקבות המלחמה לשנים הקרובות, מגיעים אחרי שכבר קיצצנו כמה מיליארדים מתקציבי הממשלה, ואחרי שהועלו הרבה מיסים על האוכלוסייה בישראל, בהיקף של 37 מיליארד בשנה. נחשוב לרגע על המע"מ שעלה באחוז אחד. מדובר ב-1,000 שקל בשנה למשפחה. אף אחד לא רואה באופק את היום שבו המע"מ יירד בחזרה ל-17%. להפך, אפילו יש סיכוי שהמע"מ יצטרך להמשיך ולעלות. עוד 1,000 אלף שקל פחות למשפחה. אותה משפחה שגם תפגוש פחות הנחות בארנונה, סל תרופות קטן יותר, וידיעה שחלק ממחיר המלחמה ישלמו ילדיה בעוד עשורים.

האם לכל זה יש שורה תחתונה? לא בדיוק. יש יותר מדרך אחת להסתכל על זה. אחד יכול להסיק מכך שצריך לוותר על מדינת רווחה, ואחר יטען שזה מסביר כמה דחוף לשלב את החרדים והנשים הערביות בכלכלה. אבל כולם יכולים להסכים שהתמונה המטרידה הזו מחייבת שיהיו לנו עובדים טובים בשירות הציבורי וגם נבחרי ציבור סבירים. אומות רבות שניצחו במלחמות לא הצליחו לנצח את "היום שאחרי". ואנחנו עמוק ב"יום שאחרי", גם אם אנחנו לפעמים לא שמים לב לכך.