המערכה שישראל זנחה

הבידוד המדיני של ישראל לא נעצר עם הפסקת האש. הוא ממשיך. וכאן חשוב להבין את השנייה: הוא לא נובע מהמשבר עם ארה"ב. זה תהליך מקביל עם מנוע וקצב משלו. גם אם מחר ישוקמו יחסינו עם הדמוקרטים, אירופה כבר במקום אחר. שני התהליכים לא מחליפים זה את זה. הם מכפילים זה את זה

בריאיון ל-"60 דקות" השבוע מנה טראמפ את הסיבות להפסד מפלגתו בבחירות האמצע. לצד מחירי הדלק והמלחמה באיראן, צוינה גם "סלידה גדולה" של האמריקאים מישראל. ככה, בלי למצמץ. מספר ימים קודם לכן אמר סגנו שכדי לנצח שוב יצטרכו הרפובליקנים לשנות את יחסיהם עימנו. כל אלו גורמים לישראלים לשאת עיניים לוושינגטון, ובצדק. אבל בזמן שאנחנו מסתכלים מערבה, אירופה-רבתי כבר מתהפכת עלינו. לא בשוליים אלא במיינסטרים.

הנה המחשה. בימים אלו מגייסת ממשלת הלייבור בבריטניה כ-50 מדינות להצהרה על המצב ההומניטרי בעזה. הנוסח אומנם טרם פורסם, אך לפי דיווחים מדובר בגרסה מקוצרת של הצהרה מספטמבר בשם "עזה: קריאה לפעולה בנושא גישה הומניטרית ובריאות". שמונה מדינות, בהן קטאר וסעודיה, קראו במסגרתה לפתוח את כל המעברים, לבטל "מכסות שרירותיות", לאשר ציוד דו-שימושי ולנהל חקירות פליליות על פגיעה בעובדי סיוע. אונר"א מוגדרת בה "חיונית". קצת יותר מ-800 מילים. "חמאס" לא מופיעה בהן. גם לא פירוק מנשק. גם לא טרור.

וזו בריטניה. לא אירלנד ולא ספרד. מדינה שהוציאה את חמאס כולו מחוץ לחוק עוד ב-2021. שחתומה איתנו על מפת דרכים ל-2030 הכוללת דיאלוג ביטחוני ומאבק משותף באיראן. שבסיסיה בקפריסין ובמפרץ ספגו השנה אש איראנית, ושר החוץ שלה הצהיר רק בספטמבר שיחסי המודיעין עם ישראל "חשובים". באותו חודש הוא הוביל חרם על תוצרת ישראלית מיהודה ושומרון, ועשר מדינות הצטרפו. במילים אחרות, במרחב הביטחוני אנחנו נכס. במרחב המדיני נטל. שני התחומים כבר לא נפגשים.

המשמעות הראשונה: הבידוד המדיני של ישראל לא נעצר עם הפסקת האש. הוא ממשיך. וכאן חשוב להבין את השנייה: הוא לא נובע מהמשבר עם ארה"ב. זה תהליך מקביל עם מנוע וקצב משלו. גם אם מחר ישוקמו יחסינו עם הדמוקרטים, אירופה כבר במקום אחר. שני התהליכים לא מחליפים זה את זה. הם מכפילים זה את זה.

עזה היא מקרה הבוחן שמסביר זאת טוב מכל. כי כשקוראים את הצהרת ספטמבר - וזו שתגיע בקרוב בתמיכת 50 מדינות - למול נתוני האמת, מבינים את גודל הניתוק. בהסכם הפסקת האש הסכימה הממשלה היוצאת להכניס לרצועה 600 משאיות ביום, 4,200 בשבוע. לפי מתפ"ש נראה שהצרכים מסתכמים בהרבה פחות. וגם הסוחרים העזתים עצמם השביתו חלק גדול מאותה כמות כי חמאס דורש מהם 10,000 שקלים על כל משאית. זה מה שמסייע לו לגייס עוד אלפי מחבלים, לחדש את ייצור הנשק ולשלם משכורות. ובבתי הספר, גם אלה של אונר"א "החיונית", מלמדים מספרי הלימוד של הרש"פ, שנותרו מסיתים כשהיו. עם ג'יהאד, שהידים ומפות בלי ישראל. כך שבניגוד להצהרות באירופה, האוכלוסייה דווקא מוזנת. באוכל ובשנאה.

אז איך ייתכן שאחרי כל זה יוזמות אנטי-ישראליות כאלו ממשיכות להיוולד? התשובה היא שהן סימפטום לבעיה שורשית, שאי-אפשר לחזור עליה יותר מדי פעמים: ישראל הרשמית אינה מפסידה במערכה הרכה. היא זנחה אותה. החליטה לא להילחם. המערכה הזו אינה חלק מתפיסת הביטחון הלאומי, ואין לה בעל בית. 50 מדינות יוכיחו לנו את זה השבוע. בתודעה, כמו בדיפלומטיה, אין ואקום. מי שלא כותב את הסיפור של עצמו, מקבל אותו בדואר. השבוע הוא מגיע מלונדון. ובישראל? איש לא מתכנן להשיב.