שני מנהלים, בית אחד: הזוג הירושלמי שחי ונושם חינוך

אוהד ודפנה הופמן הם לא רק בני זוג והורים לארבעה – השנה הם גם הפכו לזוג מנהלי בתי ספר. הוא מנהל את גבעת גונן, בית הספר שבו התחנך בעצמו, והיא נכנסת לראשונה לתפקיד מנהלת בית הספר ארזים לחינוך מיוחד. אחרי 21 שנות נישואים השיחות על חינוך מלוות אותם גם בדרך הביתה – ולפעמים אפילו הופכות לתחרות קטנה בין בתי הספר

ענתי גילעד|

תגיות

אצל אוהד ודפנה הופמן קשה לדעת היכן נגמר יום העבודה ומתחילים חיי המשפחה. הוא מנהל זו השנה הרביעית את בית הספר גבעת גונן בעיר. היא, אחרי שנים כאשת חינוך, יועצת וסגנית, מתחילה השנה לנהל את בית הספר ארזים, בית ספר יסודי לחינוך מיוחד, המתמחה בילדים המתמודדים עם קשיים רגשיים והתנהגותיים.

עבור אוהד, החזרה לגבעת גונן הייתה גם סגירת מעגל יוצאת דופן. הוא עצמו למד בבית הספר מכיתה א' ועד י"ב, והוריו היו בין מקימיו. אחרי לימודים בבצלאל עבודתו כמטפל באומנות ושורה של תפקידים שאותם מילא במערכת החינוך, הוא חזר אל המקום שבו גדל – הפעם כמנהל. דפנה, לעומתו, צמחה מתוך עולם החינוך המיוחד: היא התחילה כמחנכת ומורה, המשיכה כמטפלת רגשית, ובעשור האחרון מילאה בארזים שורה של תפקידים, בהם יועצת וסגנית מנהלת.

למרות המסלולים השונים, בני הזוג מספרים, כי במהלך השנים התגבשה ביניהם תפיסה חינוכית משותפת: להסתכל קודם כול על היכולת של הילד - ולא על המחסומים שאיתם הוא הגיע. "התפקיד שלנו הוא לפנות ולאפשר לילדים מרחבים, שבהם יוכלו להתקדם ולהתפתח בקצב שלהם", מסביר אוהד. דפנה מוסיפה, כי בבית הספר ארזים האמונה שילד מסוגל, היא לעיתים נקודת המוצא לכל התהליך: "הם צריכים כרגע מרחב עוטף, תומך ומכיל, אבל המטרה היא לאפשר להם להאמין בעצמם ולהשתלב".

אולם החיבור המקצועי ביניהם לא נשאר בשער בית הספר. שלוש פעמים בשבוע הם יוצאים יחד להליכה של כשבעה קילומטרים ברחובות ירושלים. לכאורה, זמן זוגי, אלא שגם לשם מצליח הניהול להשתחל. שיחות ממורים, התלבטויות מול הצוות ולעיתים הורה כועס – כל אלה מצטרפים למסלול. "הרבה פעמים אנחנו שמים על רמקול", מספר אוהד, "ומנהלים את השיחה תוך כדי לחישות אחד לשנייה". דפנה צוחקת שאין באמת עצה אחת שהוא נתן לה לקראת הניהול: "בכל יום יש עצה". מבחינתה, הדבר החשוב ביותר היה דווקא הדחיפה שלו לקחת את התפקיד: "הוא אמר – לכי, אל תדאגי".

אפילו תחרות קטנה כבר נוצרה בין השניים. כשאוהד שיפץ את חדר המורים בגבעת גונן, דפנה מיד החליטה שגם אצלה יהיה שדרוג. מבחינתם, זו תחרות שממנה דווקא הצוותים מרוויחים. בין שני בתי הספר יש גם חיבור ממשי: שישה או שבעה מורים עובדים בשניהם, בעיקר בתחומי היצירה והלמידה החוץ־כיתתית. "אנחנו אימפריית מורים", הם מתבדחים.

החינוך נמצא גם עמוק בתוך המשפחה. השניים נשואים כבר 21 שנה, הכירו בשירות הצבאי ומגדלים ארבעה ילדים. אפילו הילדים כבר למדו איך למשוך את תשומת ליבם: אם הם רוצים שאימא תענה מהר להודעה, הם יודעים שכדאי להוסיף את המילה "ארזים". "את עונה בתוך דקה", הם אומרים לה.

ואולי הסימן המובהק ביותר לכך שהחינוך הוא אצלם עניין משפחתי, הגיע דווקא מבנם בן ה־18. למרות היותו תלמיד מצטיין, שלומד פיזיקה, ביולוגיה ומתמטיקה ברמה גבוהה, הוא כבר הודיע לאימו: "בסוף אני רוצה להיות מורה". דפנה דווקא שמחה. "להיות מורה זה המקצוע הטוב בעולם", היא אומרת.

כעת, כשדפנה נכנסת לשנת הניהול הראשונה ואוהד ממשיך בשלו, השניים מקווים להמשיך לעשות את מה שהם עושים כבר שנים – לחלום יחד, להתווכח על חינוך ולהפוך את השיחות בבית לרעיונות בשטח. "רק שנזכה לעוד", מסכם אוהד, "ושהמשמעות והחוויה הזאת תמשיך למלא אותנו ואת משפחתנו".