הַשְׁבׇּעׇה של ריב ומדן

היה מרגש כי בתוך הבית, שהפך סמל ומקור לפילוג, נוצרה אתנחתא נדירה, של הסכמה, רגע לפני שהמחלוקת הפוליטית חזרה להציף; והיה מרגש כי בזכות האיש שעמד שם, לקול תשואות, השתררה לרגע תחושה שאולי, אולי, אולי, משהו חדש קורה עבורנו, עם ישראל, גם אם תכף, ביום החג של הכנסת, כולם תכף הולכים לצעוק

ליאור בן-עמי|

רגע.

הרגע מועך הנפש של אתמול, היה כשאלישע מדן, שאיבד את שתי רגליו בעזה, נעמד לאיטו. מתחייב אני אמר בשקט, פניו מובכות, מוקירות; בזמן שסביבו, רגעים ממושכים, חברי הכנסת עומדים. כפיים מוחאים. זה היה מרגש בגלל הלוחם, שנפצע ממטען בבית חאנון, ובין רגע הפך מפני העם הפצוע, החבול, המשתקם, לפני העם בבית הנבחרים החדש; והיה מרגש כי בזכותו, גם בזכותו, אדם שהקריב כל כך - הכנסת, שידעה בקדנציה הקודמת רק לקחת - עשתה צעד לעם; והיה מרגש כי בתוך הבית, שהפך סמל ומקור לפילוג, נוצרה אתנחתא נדירה, של הסכמה, רגע לפני שהמחלוקת הפוליטית חזרה להציף; והיה מרגש כי בזכות האיש שעמד שם, לקול תשואות, השתררה לרגע תחושה שאולי, אולי, אולי, משהו חדש קורה עבורנו, עם ישראל, גם אם תכף, ביום החג של הכנסת, כולם תכף הולכים לצעוק.

התרוממו.

בזה אחר זה הם התרוממו. לעיתים בחופזה, בחצי ישיבה חצי עמידה, לעיתים בגב מתוח של גאווה; חלק בידיים נשענות, אחרים מהדקים עניבות; לעיתים בלעו את שתי המילים לאחת, לעיתים הדגישו כל הבהרה, כמו מתאימים עצמם לגודל המשימה.

מתחייב אני, אמרו. מ-ת-ח-י-י-ב א-נ-י, אמרו.

ואי אפשר היה, כצופה מהצד, שלא להתאכזב: יותר מדי נבחרים, שמזוהים עם האסון ההוא והימים הנוראים שבאו בעקבותיו, עוד פה, לפנינו; ואי אפשר היה שלא לתהות: מה הטעם של חלקם בהצהרת האמונים למדינת ישראל?

כשטלי גוטליב נעמדת, זרוע מלאת פאתוס על הלב, ומתחייבת, אחרי קדנציה של וולגריות, של הגברת המדון, של רמיסת החוק, על מה היא מתחייבת?

כשגולדקנופף מתרומם באיטיות, כדי להתחייב, אחרי קדנציה שבה פעל למען השתמטות החרדים, בשעה שבה אחיו שילמו את היקר מכל, למען איזה ישראל הוא מתחייב?

כשגדעון סער, פרח לחליפתו, מתחייב אחרי קדנציה שבה זיגזג את עמדותיו למען כיסא, תוך הפניית גב לעמו בשעתו הנוראה, על מה מתחייב?

קלוז'ר.

ואולי, מה שבעצם היה חסר אתמול, לפני הטקס החגיגי לח"כים, ולפני תודות הנשיא, ולפני ילדי מקהלת אשקלון לבושי הלבן, והחצוצרות עם הדגלים - זה טקס לכנסת היוצאת. קלוז'ר.

לא להם, לנו.

טקס בושה שבו נטיח בהם הכל. את כל חטאיהם ונזקיהם. את היותם שותפים באותה כנסת, שהפכה סמל לריחוק מאזרחיה; שבחציה הראשון, הקואליציה, פעלה נמרצות נגד עמה, ובחציה השני, האופוזיציה, לא ידעה למנוע את זה.

לא הגיוני שהכנסת הקודמת וחבריה, בלי דין וחשבון, בלי להסתכל בעיני העם שפילגו, פשוט יתפוגגו אל ההיסטוריה - ואלה מהכנסת החדשה פשוט ידלגו אל דף חדש. אולי, אם היה קולוז'ר כזה, הטקס של אתמול היה נראה אחרת.

שאגאל.

בסוף, כמה עצוב, המעבר בין הכנסת הקודמת לזו החדשה לא היה חד מדי. ברגע שאמור היה להיות הכי ממלכתי, נתניהו פילג והאשים, בנט התפרץ, בן גביר צעק, ח"כים נטשו, הטקס בוזה. והעם? העם, כרגיל, עמד באמצע. השקיף מטרקלין שאגאל חסר אונים.

כשבחוץ סוער, סוער גם כאן, אמר אתמול יו"ר הכנסת היוצא, אמיר אוחנה. המציאות, מה לעשות, הפוכה לגמרי. אתמול היה בסך הכל עוד רגע שבו התרגשנו, וקיווינו, ורצינו דרך אחרת, והם נתנו לנו סיבה לריב.