"במחשבה לאחור, להיות סמל מין נראה לי פתטי": יובל סגל מעדכן גרסה

יובל סגל מגיע לריאיון צרוב מהשמש, היישר מחוף הים. התחביב שלו בשנים האחרונות, שיט, רחוק מאוד מהקריירה הארוכה והמפוארת כשחקן, אבל ישנו גם דמיון מסוים בין השניים. בשניהם יש קבוצה של אנשים עם מטרה, פחד שצריך להתגבר עליו ורגע נדיר אחד שבו הכל מסתדר.

"החיבור לים התחיל בילדות", הוא אומר. "נראה לי שכל מי שגר בישראל מחובר לים. אבל ב-15 השנים האחרונות הים הפך להיות חלק מהשגרה היום-יומית שלי. כשהבן שלי היה קטן, הוא התחיל לגלוש. הצטרפתי אליו כאבא תומך, והתחלתי לגלוש גם. הוא הפסיק, ואני נשאבתי עמוק יותר".

השיט הגיע מאוחר יותר, כמעט במקרה. סגל הוזמן להתנדב בעמותה שמסייעת לנערים בסיכון דרך מועדון השיט "יאכטיים". שם הוא פגש את יואב, בעל המועדון, שהציע להעניק לו קורס סקיפרים במתנה. "אמרתי לו, ‘תשמע, אני לא בנוי להיות סקיפר’. אבל הוא התעקש שזה נכון ומתאים לי, וככה התחלתי".

מהר מאוד התברר שהחיבור בינו לבין יואב והים היה עמוק ממה שסגל יכול היה לחלום. "קרה לי הנס הזה שפגשתי בן אדם שהרחיב לי את החיים. הוא הפגיש אותי עם סוג של התפתחות מיוחדת. כל פעם הוא נסך בי ביטחון שאני יכול לעשות דברים מעבר למה שנדמה לי שאני מסוגל".

סגל הוציא רישיון שיט ראשון, ואז עוד אחד, עד שהתקדם לרישיון משיט 60, שבאמצעותו אפשר לשוט ממדינה למדינה, ואפילו רישיון מסחרי. כיום הוא אפילו מדריך בעצמו סקיפרים מתחילים. "באיזשהו שלב יואב שאל אותי אם יעניין אותי להעביר קורס ביוון לקבוצה, שבסופה החברים מקבלים רישיון. הוא אמר לי 'אני סומך עליך'. ביום הראשון הוא הצטרף אליי להדרכה והיה בזה משהו חונק. מצאתי את עצמי מתכווץ, ומרגיש שהוא פשוט משתלט על כל האירוע. בערב הוא אמר לי: 'תקשיב, מחר אני חוזר לארץ, אני משאיר אותך לבד'. הייתי בחוסר ביטחון מטורף, אבל הוא אמר לי: 'זו קבוצה טובה, ואני מרגיש שאני רק חונק אותך'. והוא באמת הלך. זה היה נורא".

אבל בסופו של דבר הקפיצה למים העמוקים עשתה לו טוב. "הקבוצה הרימה לי את הביטחון, זה היה מטורף. אמרתי להם מההתחלה 'יש דברים שאני לא יודע'. ולאט-לאט למדנו יחד. וזהו, המשכתי עם הקורסים, ובמקביל הווליום בתיאטרון ירד טיפה".

× × ×

כבר כמעט 30 שנה שסגל (55) הוא אחד השחקנים המוכרים והיציבים בתעשייה. הוא התחיל את דרכו כדוגמן, למד בבית הספר של יורם לוינשטיין ומשם המשיך ישירות לאנסמבל של הבימה. הוא כיכב בסדרות "טירונות", "החיים זה לא הכל" ו"פאודה", בסרטים "מתנה משמיים" של דובר קוסאשווילי ו"אפס ביחסי אנוש", לצד שלל הצגות בקאמרי ובהבימה.

"כל היחסים שלי עם המקצוע הזה הם מורכבים", הוא מודה, "זה לא איזה רומן, סיפור אהבה. זה אף פעם לא היה כזה. בשלב מסוים הרגשתי שגם המקצוע כבר לא יכול לראות אותי יותר, וגם אני לא יכול לראות את המקצוע יותר. ישבתי עם יואב ואמרתי לו, 'תקשיב, אני רוצה לעזוב, אני רוצה לעבוד בסירות'. ובמשך שתי עונות עשיתי קורסים ביוון, ועשיתי הדרכות פה בארץ. הכנתי אנשים לטסט, ועברו אצלי באחוזים מטורפים".

איזו תחושה שונה אתה מקבל על הסירה? "כל הדינמיקה שקשה בחדרי חזרות, כמו להכיל אנשים, קלה יותר כשהיא מצטמצמת לסירה. אפילו כשהייתי מעביר קורסים, מבלה שבוע שלם, 24/7, עם קבוצה של אנשים שאני לא מכיר. בהמשך עשיתי גם כל מיני טרנספרים כאלו, לקחתי בחורף סירה מיוון והפלגתי לאיטליה".

אבל תחושת המיאוס התגנבה גם ללב הים. "באיזשהו שלב, אחרי שנתיים שבאמת הפלגתי המון, כבר מצאתי את עצמי לא נהנה. נכון, אני צובר ניסיון ומרוויח מזה המון, אבל התחביב הזה הופך לאילוץ. ואז פנו אליי מהבימה עם הצעה לשחק בהצגה 'משכנתא', שאבי נוסבאום כתב, והייתה דילמה - לחזור לעבודה או להישאר בים. התלבטתי כי מצד אחד אמרתי 'אני כבר מחוץ למרוץ הזה של להתקשר לסוכנת ולשאול מה קורה'. בא לי להקיא מזה. ישבתי עם אנשים בים ודיברתי עם חברים שבסוף אמרו לי, 'תקשיב, זה המקצוע שלך, שחקן'. אז כרגע אני פה. לא יודע, זה עדיין מגרד לי".

אז אתה לא שלם עם החזרה שלך לבמה. "ברגע שאתה נוגע בפוטנציאל של החופש הזה, הבראשיתי הזה, של הים, זה מתסכל לא להיות שם. תחשוב, זה כמו להיות בתיבת נח. אתה יכול לשנע את עצמך מנקודה לנקודה, בלי אזורי מלחמה ובלי אזורי קונפליקט. זה חופש מטורף. כשאתה יודע שיש לך פוטנציאל לעשות דבר כזה, ואתה יכול לדמיין את הקסם של התחושה, זה קשה לעשות משהו אחר.

"יש בי משהו שמאוד אוהב חופש. וכשאני אומר חופש, אני לא מתכוון לזמן פנוי אלא לחופש פנימי. ביום-יום, מבט שיפוטי יכול להכניס אותי לסרטים ולשלול לי את החופש. כל מה ששייך לחששות ולפחדים הוא ההפך מחופש. יש במקצוע המשחק הרבה אלמנטים שלוקחים לי את החופש. כל השיפוט העצמי של איפה אני עכשיו, מה זה אומר עליי שההוא לוהק לתפקיד מסוים ואותי קצת שכחו. אבל כשאני על הבמה ופיצחתי תפקיד - אני מרגיש טוב. לא חושב יותר מדי, נהנה מהפרטנרים שלי, שם אני גם מוצא חופש".

"כשאני בחו"ל אני לא מספר לעצמי סיפורי אגדות: 'שם זול יותר, אז בואו נחיה שם'. לכל דבר יש מחיר. פה המשפחה שלך, הילדים שלי עם בני הדודים שלהם, עם סבא וסבתא. זו מדינה שכדי שנחיה בה אנשים שילמו בדם"

אז החזרה לתיאטרון היא קצת פשרה. "אתה צודק. קודם כל זו פרנסה. ובסוף, התיאטרון גם נותן לי זמן פנוי. אני קם בבוקר, מפדל לים, עושה שם את הספורט שלי. הילדה הקטנה שלי בבית ספר, אז אני חוזר הביתה ומכין צהריים, ובערב יוצא להצגה".

עכשיו יש לו חלום חדש: לקנות סירה, לשוט בה ולעגון מדי פעם בחופים יפים ובארצות רחוקות. "אני מאמין שכאדם אתה יכול לעשות הרבה דברים מעבר למה שאתה רגיל. רק צריך זמן, תעוזה והחלטה. אני יודע שהכל נמצא פה - רק תיגש, תיקח. ואני לא ניגש, זה מתסכל אותי".

מה עוצר אותך? "יש לי משפחה פה. מה, אני אשאיר את הילדים? יש לי ילד בן 23, ילדה שמתחילה עכשיו קריירה ובונה את עצמה, והקטנה בת 15 וחצי. אשתי הייתה באה, אבל מה עם הכלבים? אני אקח את הילדים ואכפה עליהם את הפנטזיה שלי? הם רק התחילו את החיים שלהם".

תתאר לי את ההרגשה במסע כזה. מה עושים? על מה חושבים בתוך השקט? "אתה מגיע למקומות, יורד מהסירה, שותה אספרסו, מסתובב רגע בעיר וחוזר לסירה. או שאתה במפרץ טבעי לחלוטין. קם בבוקר, שומע ציקדות, נכנס למים, מכין ארוחת צהריים. אתה מטפל בסירה, מתקן אותה, מפליג ממקום למקום, מכין קצת אוכל. אתה לא עושה הרבה. אתה פשוט יושב ומסתכל. אתה לא חושב על כלום. הסירה מפליגה, אתה מרגיש את התנודות שלה, יושב ומסתכל".

אבל הים יכול להיות גם מקום מפחיד. "הוא באמת, במצבים מסוימים, מפחיד אותי. איפה שאני מצליח להתמודד עם הפחד, אני מוצא אושר וחופש. ואיפה שאני לא, אני יכול להיות מתוסכל נורא. יש לי כנראה דיאלוג פנימי עם התחושה של לא לפחד. פחד הוא אלמנט בסיסי מאוד ונוכח אצלי".

איך אנשים הרגישו כשהם מגיעים לסירה והמדריך שלהם הוא יובל סגל? "להרבה מהם, בגלל שלא התחבר להם המיקום והדמות, האסימון נפל רק בסוף והם אמרו: 'רגע, בוא’נה, אתה...' זה היה להם הזוי. לעומת זאת, אם אני אעבור פה ליד התיאטרון בשנייה יזהו אותי. משחק הוא מקצוע עם מומנטום, עם כותרות והכתרות. פעם שאלו אותי: 'איך זה להיות סמל מין?' מה אתם מזיינים את המוח? אחי, אם אני הולך בחו"ל אף אחד לא מסתובב. וגם פה יש תמיד מלך חדש, מלכה חדשה, יש פה חוסר שקט במקצוע הזה, ולי קשה עם חוסר שקט".

רוב השנים ידעת להתמודד עם זה יפה. "רוב השנים הצלחתי מאוד, אבל יש בי עייפות כזו. זה נשמע אידיוטי ואם אני אקרא את מה שאני הולך להגיד עכשיו, אז אני לא אוהב את זה, אבל אני חושב שאני יכול לעשות דברים גדולים הרבה יותר ממה שאני עושה היום כשחקן".

כשאתה רואה את הדור החדש של השחקנים שצומח בישראל היום, הרבה חבר’ה שגדלו באינסטגרם, בטיקטוק, מה אתה חושב על זה? "אני לא חושב על זה. אני מבין את זה שהעולם מתקדם כי אני מסתכל על הילדים שלי - בין הילד בן ה-23 לילדה בת ה-15 יש הבדל של דור, זה מטורף. פתאום הגדול שלי נראה מיושן לגמרי ליד הקטנה. אני מקבל את זה. יש דברים שאני לא רב איתם. לא שופט, לא כועס עליהם".

"בטיקטוק יש תגובות של 'איך הוא הזדקן'. זה מצחיק אותי. 'הזדקנת' היא מילה עצומה. אני מרגיש בסדר בסך הכל. עד לפני לא המון שנים, כל פעם שהייתי אומר את הגיל, היו אומרים: 'חשבתי הרבה פחות'. אבל השמש עשתה לי קמטים"

אתה מרגיש שעברת את השנים הטובות במקצוע? "עובדתית הן עברו, אבל זה לא אומר שלא יחזרו. כרגע מבחינת המקצוע אני לא בשנים הטובות שלי".

אנשים שואלים אותך לאן נעלמת? "בטח, לפעמים ברחוב יכולים לשאול אותי ממש את השאלה הזו".

חוסר טקט. "זה לא חוסר טקט. זה בסדר ששואלים. פעם שיחקתי באיזו הצגה, ולמחרת ישבתי בירקון ואיזה מישהו רכב על אופניים, קלט אותי, נתן חריקה, חזר ואמר: 'ראיתי אותך אתמול בהצגה, הייתה חרא הצגה'".

× × ×

לסגל אין שום יומרה לייפות את המציאות, או לשכתב את ההיסטוריה האישית שלו. "רצון להיות על הבמה ולהופיע, מעולם לא היה לי", הוא מודה, "באמת, אין לי את האלמנט הזה. אנשים לא מאמינים לי, אבל זה לא מעניין אותי. מעניין אותי תהליך החזרות, ומעניין אותי לצאת החוצה ולבדוק אותו, אם הוא עובד. אני לא רוצה למות על הבמה, ממש לא. אני כל כך לא מתחבר לקלישאות רומנטיות כאלה".

אז למות על הבמה לא - אבל בינתיים הוא נהנה ב"יתוש בראש", הקומדיה החדשה של הבימה. "כיף לי", הוא מעיד, "התפקיד כיפי, תהליך החזרות היה כיפי, האנשים מקסימים, הקהל אוהב, אז אני בא וחוגג. אני לא חושב יותר מדי, אני נהנה. שעה ו-40, ביי, שלום, כיף, תודה".

במרכזה של הקומדיה "יתוש בראש" גבר שאשתו חושדת כי הוא בוגד בה. היא שולחת לו מכתב שמזמין אותו למפגש במלון, בכוונה לתפוס אותו, אלא שהמכתב מגיע לידיו של חברו, הדמות שמגלם סגל, והמלון הופך לזירת דלתות מסתובבות. "זו קומדיית טעויות סופר-צבעונית ותוססת. בהתחלה כולם שאלו, ‘למה מעלים אותה? מה היא באה להגיד?’ כי תמיד צריך למצוא איזו רלוונטיות. אבל אנשים פשוט באים ונהנים. כמו שאתה רואה בטיקטוק, אנשים נופלים. אין שם שום דבר רלוונטי, זה פשוט מצחיק. אנשים צוחקים, נהנים, מעריכים את ההשקעה ומקבלים קרקס יפה נורא".

בהבימה הוא מוקף הפעם בחברים ותיקים. "יש פה אנשים שאני מכיר קרוב ל-30 שנה. התחלתי בהבימה בשנת 2000, זה כבר 26 שנה. בחזרות, כשהיה לי קשה, היו לי אנשים לשבת איתם, לשתף, לבוא עם התסכולים. הם אמרו לי, ‘עזוב אותך, הכל בסדר. תירגע, תנשום’".

בספטמבר הקרוב ימלאו לסגל 55. הגיל לא מפחיד אותו, אבל הוא כבר לא משהו שאפשר להתעלם ממנו. "יש רגליים קצת פחות חזקות. זה מתנקז למה שדיברנו עליו, אני רוצה להספיק את החלומות שאני חולם. אתה אומר, תחכה לגיל 70? ואז יש לך זמן, אבל אין לך כוח".

אתה מרגיש על עצמך את השנים? "בטיקטוק יש תגובות של ‘איך הוא הזדקן’. זה מצחיק אותי, זה לא מפריע לי. ‘הזדקנת’ היא מילה עצומה. אני מרגיש בסדר בסך הכל. עד לפני לא המון שנים, כל פעם שהייתי אומר את הגיל, היו אומרים: 'חשבתי הרבה פחות'. אבל השמש עשתה לי קמטים".

בתור אחד שגם עשה קמפיינים וגם עשה תפקידים על המסך, יש משהו בשינוי החיצוני של הגיל שכן יכול להפריע, לתסכל? "לא, הוא גם יכול לעשות מעולה. הקטע במקצוע שלנו, אני אומר, אין פנסיה, תמיד יהיה דמות הסבא רבא, או דמות של ההוא, בן 106 שעוד רגע מת. מה גם שיש משהו עד נקודה מסוימת שהוא סקסי בהתבגרות".

אתה עדיין סמל מין? "אני ממש לא אומר את זה על עצמי. כשאני מסתכל אחורה על תקופת הנעורים, תקופת ה'סמל מין', זה נראה לי פתטי".

חשבת על טיפולים קוסמטיים? אנטי-אייג'ינג? "אני לא רואה את עצמי עושה ניתוחים, ממש לא. אני רואה תמונות של כוכבי הוליווד שעשו ניתוחים ובעיניי זה לא יפה, נקודה. אני יכול להבין למה, אבל זה נראה לי אידיוטי.

"יש משהו בעבודה הזאת וגם בחיים, שנקודת הפתיחה שלו היא: אם אני מאמין לך או לא מאמין לך. עולה שחקן על הבמה, ולפני הכל, אני מאמין לו - או שלא. ברגע שמישהו עסוק בכריכה, זה לא מדבר אליי. ובים, הים מפגיש אותך עם כנות. אין משחקים. הוא יכול להפחיד, הוא יכול להיות נעים, אבל אין משחקים. אלה כוחות טבע".

× × ×

סגל לא מגדיר את עצמו כאדם פוליטי, ולא מבקש להצהיר תמיכה במפלגה כלשהי. אבל הוא גם לא מסתיר את הדאגה ממצבה של המדינה. "גם כישראלי וגם כיהודי, אי-אפשר שלא לדאוג".

"כל היחסים שלי עם המקצוע הזה הם מורכבים. זה לא איזה רומן, סיפור אהבה. זה אף פעם לא היה כזה. בשלב מסוים הרגשתי שגם המקצוע כבר לא יכול לראות אותי יותר, וגם אני לא יכול לראות את המקצוע יותר"

היו לך חוויות אנטישמיות במסעות שלך מעבר לים? "פעם אחת הפלגנו בחורף מיוון לאלבניה והגענו לאיזשהו מקום ביוון. זה היה בחורף, אין כמעט אנשים, ונכנסנו לבית קפה באיזה כפר, שישבו בו אנשים מבוגרים. באיזשהו שלב הגיעה לשם הבעלים של בית הקפה, ושאלה מאיפה אנחנו. ברגע שאמרנו 'ישראל', פשוט השתנו לה הפנים. היא ניגשה לאחד החבר'ה ואמרה לו 'אתה חייל?' הוא ענה לה 'לא', ואז היא אמרה 'אתה חייל', בזלזול וזעם".

לא חוויה נעימה. "מה שקורה פה מדאיג. גם הפילוג הפנימי מטריד מאוד. גם אם יהיה שינוי, אני מניח שהצד שעכשיו יודח מהשלטון, ימחה ויפגין ויחסום כבישים. זה נראה לי מעגל בלתי נגמר, מדכא".

"מה שאולי כולם יודעים ומפספסים הוא שהכל אישי. כשאתה אומר למישהו שהנציג שלו חרא, מבחינתו אתה מזלזל בו. ואני לא רואה מישהו שמנסה להוריד להבות, לפייס, להרגיע. קשה לי עם השיפוטיות, עם חוסר ההכלה. וזה נכון לשני המחנות".

נשארה תקווה? "באופן אינטואיטיבי, כן. יש איזושהי תקווה, כי אתה אומר שזה חייב להסתדר. אבל ההיסטוריה הוכיחה אחרת - חורבן בית ראשון, חורבן בית שני, אז למה שלא יהיה שלישי? השסע פה כל כך קשה וכל כך אישי. אני לא מוצא את הפיוס. כשיש חומר נפץ כל כך נפיץ - כל פעם יבוא מישהו וידליק אותו, כי לכולם יש אינטרסים".

היו מחשבות לעלות על סירה ולהפליג מפה? "אני פה, זו המדינה שלי. כשאני בחו"ל אני לא מספר לעצמי סיפורי אגדות: 'שם זול יותר, אז בואו נחיה שם'. לכל דבר יש מחיר. פה המשפחה שלך, הילדים שלי עם בני הדודים שלהם, עם סבא וסבתא, עם החברים והעיסוקים שלהם. זו מדינה שכדי שנחיה בה אנשים שילמו בדם, בעצב, באסונות. אני לא מאמין בלעזוב".