הפטיש של סוכות

מילה אחת נעדרה אתמול מכמעט כל הכותרות המרכזיות שפרצו בדיווח על התקרית בכפר מדאמא: מחבלים. זו לא "אנדרטה בכפר פלסטיני" אלא גל-עד שהוקם כדי להאדיר רוצחי המונים בחברה שגיבוריה ואליליה הם אנשים שרצחו נשים, גברים וילדים ישראלים והפכו לסמל בכיכר הכפר. העובדה שחיילי צה"ל חולפים שם מדי יום בצירים, רואים את האנדרטאות האלו ולא מקבלים פקודה פשוטה לעלות עליהן עם שופל ולהחריב אותן עד היסוד - היא איוולת ביטחונית ומוסרית שרובצת ישירות לפתחו של הפיקוד הצבאי והדרג המדיני. אנדרטאות שמהללות טרור צריכות להימחק מהנוף, נקודה.

ואחרי כל זה, במקום שהמדינה תפעל כריבון, קיבלנו מופע עסקנות ותעמולת בחירות. ח"כ צבי סוכות, שמכיר היטב את תנועת המנדטים ורואה לאן הם נוזלים, בחר בדרך הקלה. הוא הגיע לסיור שתואם ואובטח בידי לוחמי צה"ל ומג"ב, שלף פטיש, הצטלם כשהוא מנתץ את הבטון, וייצר סרטון קמפיין מושלם לטיקטוק. המעשה הזה, שנקנה בסיכון ממשי של כוח האבטחה בשטח ובתגובות בינלאומיות, הפך את סוגיית המאבק בהסתה לפרובוקציה פוליטית זולה, העמיק עוד יותר את משבר האמון המדמם שבין צה"ל לחלקים בהתיישבות, ולא פחות חמור מכך הפך גם את האנדרטאות המבחילות הללו ל”שנויות במחלוקת” – כאילו שהריסתן תלויה רק בפוזיציה הפוליטית ואינה מובנת מאליה.

האירוע הזה במדאמא הוא סימפטום למרחב שאין בו משילות אמיתית ואין בו דין. כשחבר כנסת מחליט שהוא לוקח את הביטחון לידיים ומבצע בעצמו את מה שתפקיד הצבא לעשות, הוא לא מחזק את ההרתעה – הוא מקדם אנרכיה. התגובה הנזעמת של צה"ל לא מפתיעה. בצבא מכנים את סוכות כמי שביקש את הגנת החיילים בסיור הבחירות שלו, "במרמה ובמניפולטיביות" בעבור סרטון שחרך את הרשת, ולא במובנים החיוביים. זה לא שצה"ל לא פועל כלל בזירת התעמולה הפלסטינית ומתעלם לחלוטין ממיצגי ההלל לגיבורים המקומיים, אלא שאת תיעדוף המשימות המבצעיות של צה"ל שעסוק בסיכול מחבלים ואבטחת נקודות ההתיישבות הרבות שעלו על הקרקע באדמות השומרון, עלינו להשאיר בידי הצבא.

ככל שאנחנו מתקרבים לבחירות, האש הזו רק תלך ותתפשט אם נמשיך לתגמל את מבעירי האסמים. זה נכון למי שמחפש כל הזדמנות לייצר התססה ופרובוקציות בקרב החברה הערבית, או מחנה השמאל, וזה נכון באותה מידה לאלו שבצד השני

ככל שאנחנו מתקרבים לבחירות, האש הזו רק תלך ותתפשט אם נמשיך לתגמל את מבעירי האסמים. זה נכון למי שמחפש כל הזדמנות לייצר התססה ופרובוקציות בקרב החברה הערבית, או מחנה השמאל, וזה נכון באותה מידה לאלו שבצד השני, ששנאתם למתנחלים או לציונות הדתית מביאה אותם להצהיר על סגירת מכינת עלי, או לדרוש עריפת ראשים של מפקדים ועובדי ציבור בכירים שריח ימין עולה מהם. הם מכוונים למקומות הנמוכים ביותר בנפש האדם, נהנים מהמיצוב הציבורי כ"הייטרים" פופולריים - ויודעים שזה יתגמל אותם בקלפיות. אלא אם בגושים הפוליטיים יימצאו האמיצים שיציבו תמרור “עצור” ויאמרו "די".

צה"ל והשלטון הצבאי ביו"ש חייבים להתעורר, לקחת אחריות ולהסיר מיד כל מיצג הערצה לרוצחים, בלי למצמץ ובלי לחכות. אבל כשנבחרי ציבור בוחרים להפוך את לוחמי צה"ל לניצבים בסרטוני בחירות, המחיר שנשלם בשטח יהיה כבד בהרבה מעוד קיר בטון מנופץ.