5 הערות על ירושלים
מחירי הדיור, הבטיחות בדרכים, הזיכרון הלאומי, מרכז העיר והצורך באיזון סביבתי: האתגרים וההחלטות שיעצבו את עתיד הבירה
תגיות
1. מגדלים פורחים באוויר. ירושלים, בירת הנצח, מובילה בגאווה מפוקפקת את צמרת התייקרויות הדיור בישראל. העיר עוברת בולמוס בנייה חסר תקדים, המאופיין בהסתערות של מגדלי ענק, המשנים ללא הכר את קו הרקיע ההיסטורי שלה. הדוגמה המובהקת ביותר לקו התכנוני הדורסני הזה היא מגדל הענק בקריית יובל, שסופג בצדק ביקורת ציבורית נוקבת בשל ניתוקו המוחלט מהאופי הקהילתי והאדריכלי של השכונה.
לצד תנופת הבנייה המרשימה בהיקפה – שראויה לשבח על עצם הניסיון להרחיב את היצע המגורים – קשה להתעלם מהחשש הכבד המלווה אותה. עשרות המגדלים החדשים עלולים להפוך לאוסף מנוכר של "דירות רפאים" ריקות, שיירכשו על ידי משקיעי חוץ ויעמדו חשוכות מרבית ימי השנה. במקום לפתור את מצוקת הדיור של הזוגות הצעירים הירושלמים, בין השאר בבניית דירות להשכרה ודירות קטנות של 2-3 חדרים, העירייה ומשרדי הממשלה מפקירים את הזירה ולא מקדמים בנייה מספקת ורחבת היקף של דירות להשכרה לטווח ארוך במחיר מפוקח. זאת בעיקר עבור ציבור הסטודנטים שיוכל להשתקע בעתיד בעיר.
ללא שינוי כיוון דרסטי, ירושלים תישאר עיר למאות אלפי עניים, בעיקר חרדים וערבים, עם מיעוט של משקיעים עשירים וסטודנטים בעלי תארים מתקדמים, כאשר תושביה הוותיקים ואוהבי העיר במשך עשרות שנים יידחקו עוד ועוד החוצה לשפלה.
2.להחזיר את הצבע למשולש. אזור "המשולש" הירושלמי - רחובות יפו, המלך ג'ורג' ובן יהודה - סובל מהזנחה מתמשכת ומתפקד זה שנים כמדרחוב מנומנם ונטול כל חזון. מגיע ללב הפועם של העיר לעבור כעת בדחיפות מתיחת פנים מקיפה ולהפוך שוב למרכז שוקק, יפה ואטרקטיבי עבור תושבים ותיירים כאחד, בדיוק כפי שהיה בימי הזוהר שלו בשנות ה־60.
ההשקעה בפיתוח הרכבת הקלה באזור ראויה לשבח, אך היא אינה מספיקה. נדרש שיקום פיזי ותרבותי עמוק כדי להשיב למרכז העיר את האלגנטיות, שמחת החיים והחיוניות שנשחקו עם השנים. בגעגועים לימי קפה אירופה, עטרה ורחובות בן יהודה, המלך ג'ורג' ויפו הסואנים והשמחים.
3 מפקירים את החיים בכבישים. הנתונים אינם משקרים: ירושלים מדורגת בעשור האחרון כאחת הערים הגרועות והמסוכנות ביותר באירופה ובארץ מבחינת תאונות דרכים, והמגמה המדאיגה הזו נמשכת באין מפריע.
מדובר בכשל מערכתי חמור של אכיפה, תשתיות לקויות מאוד והסברה חסרה, שגובה מחיר דמים יקר מדי שנה. בעוד העיר מתהדרת בצדק בפרויקטים תחבורתיים גרנדיוזיים, היא נכשלת כישלון חרוץ בהגנה הבסיסית על חיי הולכי הרגל והנהגים בכבישים הפנימיים שלה. הגיע הזמן שהמאבק בקטל בדרכים יהפוך למשימה לאומית ראשונה במעלה בבירה.
4. זיכרון לאומי בלב הבירה. ירושלים כבירת ישראל, חובה מוסרית והיסטורית עליונה מוטלת עליה להקים במקום מרכזי וראוי אנדרטה ממלכתית לזכר חללי השבעה באוקטובר, שתישא את שמותיהם של כל הנספים והנופלים, רבים גם, לצערנו, מתושבי העיר וסביבתה.
צעד זה מתבקש ומחויב המציאות, בדיוק כפי שנמצא לנכון ובצדק להקים בעמק הארזים אנדרטה מרשימה ומכבדת עם שמות הרוגי אסון מגדלי התאומים. אם ידענו להנציח בצורה כה מופתית אירוע טרור שהתרחש בארצות הברית, חובה עלינו לעשות זאת שבעתיים עבור האסון הלאומי הגדול ביותר שפקד את עמנו בביתנו.
5. איזון סביבתי, לא חנק תחבורתי. הדאגה לבעלי החיים ושמירה על הטבע הן מצוות חשובות, אך כשלים תכנוניים בעבר כבר אילצו הקמת גשרון מעבר מיוחד בכביש 1 מדרום לשואבה עבור בעלי החיים, שיוכלו לחצות בבטחה את עורק התחבורה הסואן.
כעת יש ליישם פתרון דומה בכביש המוביל למבשרת ציון, לפני המנהרה מכיוון ירושלים, ולא להיכנע לדרישת החברה להגנת הטבע לסגור את הציר. סגירת הכביש היא החלטה חסרת אחריות, שתוביל לעומסי עתק בלתי נסבלים נוספים (!) בכביש 1, ובמיוחד בתוך מנהרת הראל.
יש לשבח את המודעות הסביבתית, כאשר הנושא הגיע כבר לפתחו של בית המשפט העליון, אך הפתרון חייב להיות בשטח - הנדסי וחכם, ולא כזה שיחנוק את צירי התנועה לבירה.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.