"בהתחלה הרגשנו שנרתעים מאיתנו. תחושה שבאנו להשתלט להם על היישוב"

מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, ואיזה חלום הגשימו בצל המלחמה? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת פריזנט, מבאר אורה.
בצילום: ניר (49), הילה (47), שהם (24), איתי (17), גיא (16).
משפחת פריזנט (צילום: אסי חיים)
הבית? וילה עם בריכה. נרכשה לפני כמה שנים ב-2.6 מיליון שקל.
באר אורה? הילה: ״זה רבע שעה מאילת. אנחנו כאן 10 שנים. ניר היה איש קבע בחיל הים, וקיבל תפקיד באילת, ועברנו בעקבות העבודה שלו. הגענו לכאן מעתלית, וגם שם גרנו כי הוא עבד בבסיס ליד״.
איך הכרתם? הילה: ״שנינו במקור משבי שומרון. היינו בגן ביחד. המשפחה שלי עברה לשומרון מתל-אביב כשהייתי בת חמש מתוך חיפוש אחרי איכות חיים. כשהמשפחה גדלה הם חיפשו בית גדול יותר. אז זה היה או בית בגבעתיים או בשומרון. הם נסעו לראות והחליטו שזה מה שהם רוצים״. שהם: ״אמא מאוד אוהבת את ת"א ומצאה עצמה במקום נידח״.
חיל הים? ניר: ״התחלתי בשייטת 13 כתומך לחימה בתחום האלקטרוניקה. משם המשכתי לקבע בכל מיני תפקידים. כשהתחתנו גרנו עוד בשומרון״. הילה: ״אבא שלי ואחותי עברו פיגוע ירי ונפצעו. זה היה אירוע טראומטי וההורים שלי עזבו את השומרון. זה השפיע עליי. יום אחד לקחתי את שהם בעגלה, נסעתי לעתלית, ששם ניר עבד, והחלטתי לחפש בית. בשומרון אולי הבינו למה עשינו את זה אבל עדיין הייתה לזה קונוטציה של ׳בורחים׳״. ניר: ״אחרי כמה שנים בעתלית וחיפה התפנה תקן באילת והחלטנו לעבור״.
אילת? הילה: ״אלה היו שנים אינטנסיביות. אני הייתי מורה ועבדתי קשה, והרגשנו שאנחנו רוצים משהו אחר. היה שלב שרצינו לעבור למיאמי, ואילת זה סוג של מיאמי. אנחנו מנותקים כאן וזה כמו לחיות בחו״ל. אני זוכרת שכשהיינו נוסעים בעבר לאילת לנופש, היינו עוברים פה בדרך והייתי שואלת את עצמי ׳מי גר במקומות הנידחים האלה? יש שם חיים?׳. היום אני יודעת שכן. כל אחד מאיתנו מוצא את הביטוי שלו במקום הזה״. שהם: ״אני בוועדת תרבות ומביאים לפה דברים. היום למשל יש לנו הופעה של קרולינה. אנחנו חושבים על פעילויות לילדים ולמבוגרים. החלום שלי להישאר לגור פה, למרות שאני יודעת שאם אני ארצה להתפתח – זה יהיה קשה״.
חלום? שהם: ״לא תמיד חשבתי ככה. כשהם עברו לבאר אורה הייתי בת 15 והחלטתי שאני לא עוברת איתם. לא הבנתי מה הם עוברים לחור הזה. נשארתי בבית הספר שלי בקריות וגרתי אצל חברים ומשפחה. למדתי תואר ראשון, התחתנתי, ולפה חזרתי רק אחרי שהתגרשתי. התמכרתי למקום. יש לי יחידת דיור פה בבית״. הילה: ״חיים זה דבר שאנשים מייצרים. המדבר מפגיש אותך עם דברים בתוכך שהרעש החיצוני לא מסיט אותך מאותו מקום פנימי. אתה יכול לברר יותר בבהירות מה המרוץ הזה שאנחנו נמצאים בו ולמה. ניר יצא לפנסיה לפני שנה ואני גם עשיתי שינוי מקצועי, יש לי פודקאסט ואני מגשרת ומשפטנית, והעצירה הזו והמעבר לפה היו מאוד משמעותיים. למה אתה צריך להגיע לגיל 40 או 50 כדי להבין מה אתה אוהב ומה הכישרון שלך? למה לא להשקיע בזה כבר כשאתה צעיר? וככה אני מנסה לחנך את הילדים שלי״.
צילום: אסי חיים
"כל אחד מאיתנו מוצא את הביטוי שלו במקום הזה. החלום שלי להישאר לגור פה, למרות שאני יודעת שאם אני ארצה להתפתח – זה יהיה קשה״
תמונה של הרבי מלובביץ'? הילה: ״גדלנו בבני עקיבא אבל המשפחה שלי בארה״ב הם חב״דניקים וכשהיו מגיעים לארץ היו מביאים את השמחה והסגנון הזה. כשהייתי בת 11 הגעתי לבית של הרבי בניו-יורק וזה היה אירוע משמעותי, אבל התקרבנו לחסידות רק כשהתחלנו ללמוד תניא בגיל יותר מבוגר. חיינו שנים חיים דתיים ולא תמיד אתה מרגיש מחובר. התפיסה שם היא שיש מישהו למעלה שכל היום בוחן אותך אם אתה בסדר או לא בסדר, שכל הזמן מודדים לך את אורך החצאית. בחסידות הבנתי שאני אהובה ללא תנאי. היום אנחנו מגדירים את עצמנו חב״דניקים״.
דתיים ביישוב? ניר: ״יש פה כמה משפחות דתיות. כשאנחנו הגענו לפני 10 שנים היינו קצת חריגים״. הילה: ״בהתחלה הרגשנו שקצת נרתעים מאיתנו. תחושה ש׳באנו להשתלט להם על היישוב׳. היה חשוב לנו המפגש פנים מול פנים, שיכירו אותנו ויראו שאפשר לחיות יחד, ושאני לא באה לכפות על אף אחד שום דבר. גם הבחירה שלי לחיות ביישוב חילוני זו בחירה מודעת לחיות עם אנשים שונים קצת. היום יש לנו חיבור חם עם הקהילה״.
מה את עושה? הילה: ״יש לי פודקאסט שנקרא ׳פורצת׳. אני מארחת נשים מהערבה שפרצו את הגבולות הפנימיים. נשים שעזבו את העבודה ופתחו עסק, נשים שעברו חוויות לא פשוטות והצליחו להתגבר. אנשים מסקרנים אותי ואני אוהבת את המיקרופון ואת השיחה. הקשבה זה דבר חשוב״.
ממה מתפרנסים? ניר: ״כרגע מהפנסיה. אני בתהליכים של פתיחת חברה בתחום שלי כיועץ מקצועי לצבא״. הילה: ״אני גם מקימה עסק, מרחב גישורי עם יחידת אירוח זוגית עבור זוגות במשבר שרוצים לעצור רגע״.
מצב כלכלי? הילה: ״כשניר יצא לפנסיה זו הייתה שנה של אופוריה, שנת דבש שהיינו מבלים והולכים לים כל בוקר והיה כיף גדול, אבל אז עצרנו ואמרנו ׳רגע, אנחנו לא רוצים למצוא את עצמנו חוזרים אחורה מבחינה כלכלית׳. אז היום אנחנו מנסים להתאים את עצמנו למצב. אנחנו לא על אדמה יציבה אבל זה חלק מהחיים. זה ניסיון לא פשוט כי שנינו היינו שכירים שידענו שהמשכורת דופקת ושנינו הפכנו ליזמים ועצמאים״.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.