הדיירת השקטה - חלק שישי
קודם רייצ'ל. וזה היה בסדר. את רייצ'ל יכולתי להבין. היא היתה צריכה מקום לגור ואנשים שיהיו נחמדים אליה.
אבל האישה החדשה הזאת? לא נראה לי.
אני אפילו לא יודעת איך קוראים לה, ואני לא רוצה לדעת. כבר ראיתי אותה בעיר. היא עובדת במסעדה שאבא שלי אוהב. כנראה משם הוא מכיר אותה. אבל זה בכל זאת לא מסביר מה דחף אותו לבלות איתה את כל הבוקר של המרוץ הדבילי.
לא היה לי אכפת כל כך אם הוא לא היה מכריח אותי ללכת. אבל אם אתה אומר לי שאני חייבת ללכת לאיזה אירוע, אולי כדאי שתדבר איתי לפעמים בזמן שאנחנו שם. אני מרגישה שאולי זה צריך להיות חוק.
אבא שלי מבין חוקים. הוא תמיד היה בקטע של חוקים. אל תיגעי בדברים של אנשים אחרים, אל תדחפי את האף לעניינים של אנשים. אני לא רוצה לגעת בדברים שלך, הייתי אומרת לו. אל תיעלב, אבל לא אכפת לי מהדברים שלך. אבל יום אחד אמא אמרה לי שזה מגיע מהשירות שלו בחיל הנחתים, כי שם לאף אחד לא היו גבולות וכל הזמן גנבו לו דברים, אז עכשיו הוא טריטוריאלי. שזה, אתם יודעים, בסדר. כשאתה משרת בנחתים, מותר שיהיו לך כמה קטעים מוזרים.
אבל בכל זאת התעצבנתי בגלל המרוץ. וכעסתי גם בשם רייצ'ל. שזה קצת מוזר, אני יודעת, אבל כעסתי. אם אבא בקטע של איזה חברה מוזרה, טוב, כבר יש לו אחת כזאת. רייצ'ל.
אולי בגלל זה נתתי לה את הפדים. אבא התעקש שאסור לי בשום פנים ואופן להתקרב לחדר של רייצ'ל, אבל אחרי המרוץ, כבר לא אכפת לי מהחוקים שלו. עשיתי מה שרציתי.
אבל אל תחשבו שהיא הודתה לי. היה יכול להיות נחמד לשמוע תודה.
אז יש את רייצ'ל, והאישה מהמסעדה, והודעות הטקסט.
אנשים חושבים שבנות בגיל ההתבגרות מסמסות כל הזמן. הם צריכים לראות את אבא שלי בימים האחרונים. הוא כל הזמן מקליד, במיוחד כשהוא חושב שאני לא רואה.
אולי זאת האישה מהמסעדה. אולי זאת מישהי שלישית. בשלב הזה, מי יודע? במשך חמש עשרה שנים אבא התעניין רק באמא. אם הייתי גועלית, הייתי אומרת שהוא מפצה על כל הזמן האבוד.
אבל אני לא גועלית. ואני לא באמת מאמינה בזה.
אבל אני חייבת להגיד שזה לא לעניין. ולא נראה לי שאמא היתה מתלהבת מההתנהגות שלו. עצוב לי לחשוב ככה, אבל זאת האמת.
קצת לפני שאמא מתה, היא עשתה לי שיחה קטנה. היא חיכתה עד שאבא הלך לדבר עם איזה רופא. הוא דיבר עם הרבה רופאים בתקופה ההיא, לא שזה שינה משהו. נגמרו להם הרעיונות איך להבריא אותה.
ברגע שנשארנו רק שתינו, אמא טפחה על המיטה לידה.
"בואי הנה."
היה מוזר להיות כל כך קרובה אליה לקראת הסוף. היא כבר לא נראתה כמו עצמה. היא רזתה נורא. השיער שלה גדל שוב אחרי שהפסיקו עם הכימותרפיה, אבל הוא היה דק יותר, עם פסים אפורים. בכל פעם שחיבקתי אותה, הרגשתי את כל העצמות שלה מתחת לאצבעות.
היא שמה לי יד על הכתפיים וקירבה אותי אליה. "אני לא פוחדת," היא אמרה. היא הרימה את העיניים לתקרה, כאילו פחדה להסתכל לי בעיניים. "טוב, לפעמים כן, אבל לא בגללך. אני יודעת שאני משאירה אותך עם האיש הכי טוב שיש." היא בלעה רוק. "אני מודה על כל הזמן שהיינו יחד. שלושתנו."
זאת היתה פרידה, ולא רציתי להיפרד. מה שרציתי היה שאמא תחזור הביתה. ידעתי שזה לא אפשרי, אבל לא הפסקתי לרצות את זה.
את האמת? לא רציתי להיות בת של חולת סרטן. לא רציתי להתעורר כל יום ולזכור שהיא איננה. למישהי בבית הספר, קתי, היה אח שמת לפני שנה מלוקמיה. היא פספסה כמה שבועות של לימודים, וכשהיא חזרה כולם התייחסו אליה כאילו היא יצור קטן ושברירי.
אני לא רוצה להיות יצור קטן ושברירי.
אבל גם אם לא הייתי מוכנה, אמא נפרדה ממני. היא חיבקה אותי קצת יותר חזק והמשיכה לדבר. "יגיע שלב שבו תישארו רק שניכם. זה בסדר. טוב? אני רוצה שתדעי שזה בסדר מצדי. הוא יטפל בך כל כך טוב. ואת תטפלי בו כל כך טוב. יש לנו מזל שהוא איתנו."
היא שפשפה את העיניים ביד שלא חיבקה אותי. הרגשתי שגם אני צריכה לבכות, אבל הרבה דברים עצובים קרו בזמן ממש קצר, וכשהרבה דברים עצובים קורים בזמן ממש קצר, את מגיעה לשלב שאת כבר לא יכולה לבכות יותר.
אמא עדיין הסתכלה על התקרה. "תצטרכו לתמוך אחד בשנייה. אמרתי את זה גם לו. אוקיי?" הנהנתי. "גם סבתא וסבא יהיו שם," היא אמרה. "אני יודעת שאבא לא תמיד מסתדר איתם, אבל את יכולה לסמוך עליהם. אני מקווה שתזכרי את זה." היא הסתכלה עלי עד ששוב עשיתי כן עם הראש. "אבל את ואבא, אתם תהיו צוות. ותמיד תהיו אחד עם השנייה."
אני לא בטוחה שתמיד. אבל אמא צדקה בדבר השני. אחרי שלושה שבועות היא מתה, ונשארנו רק אני ואבא.
המצב בבית לא השתנה בהרבה. אני מקווה שזה לא נשמע גועלי. פשוט גם כשאמא היתה בריאה, הוא עשה את רוב הדברים בבית. בישולים, ניקיונות. הוא תמיד הכין לנו אוכל, לקח אותנו למקומות.
אז הוא המשיך לבשל. אני עזרתי עם הניקיון. הוא חזר לעבודה, ואני חזרתי לבית הספר. זאת תחילת השנה, הוא אמר. אולי יעזור לִבנות שגרה.
אני יודעת שהוא ניסה להקל עלי, אבל שנאתי שהוא מחזיק מעמד כל כך טוב. הבית אף פעם לא היה מבולגן. אחרי הלוויה, אנשים הביאו אוכל שלא היינו צריכים. אבא שמר על השגרה שלי כמה שהוא יכול. כאילו הוא קרא ספר עזרה עצמית, משהו כמו "איך להתמודד עם מתבגרים באֵבֶל" ושינן כל פרק.
רציתי שהוא יפסיק. שיהיה בלגן, שנהיה הרוסים. לא נראה מנומס להמשיך ככה, כאילו אנחנו מתמודדים טוב מדי עם היעדרה. רציתי שהבית ישקף את ההרגשה הפנימית שלי. רציתי כאוס.
ואז, בערך חודש אחרי שהיא מתה, הוא אסף אותי מבית הספר אני כל הזמן אומרת לו שאני יכולה לנסוע באוטובוס או לתפוס טרמפ, אבל הוא לא מקשיב והכריז שאנחנו צריכים לעבור. ההורים של אמא זורקים אותנו מהבית. הוא לא אמר את זה ככה, אבל זה היה הרעיון הכללי.
אני לא מבינה למה עושים עניין מסבים וסבתות. ההורים של אבא מתו לפני שנולדתי, ואף פעם לא היה לו שום דבר טוב להגיד עליהם. ההורים של אמא כנראה אוהבים אותי, אבל הם לא מתים על אבא. אני לא בטוחה למה. אמא היתה צוחקת שהם פשוט כועסים שהוא לקח מהם את הבת היקרה שלהם. לפעמים אבא היה אומר שזה בגלל הכסף, כי לאמא היה קצת כסף ולו לא היה. אמא תמיד אמרה לו להפסיק. היא היתה מחטיפה לו על היד ואומרת משהו כמו, בחייך, הם מחבבים אותך, הם רק לא יודעים איך להראות את זה.
לפני שאמא מתה אבל אחרי שהיא חלתה שוב, שמעתי אותה במקרה מדברת עם אבא. הייתי אמורה לישון, אבל הלכתי לקחת כוס מים. הקולות שלהם הגיעו מהמטבח. "אני לא אומרת שאנחנו צריכים לעשות את זה," אמא אמרה. "רק רציתי שתדע שהם הציעו. שאם תרגיש שאתה לא מסוגל... לבדך... הם יוכלו לקחת אותה."
אבא כל כך התרגז. "לעזאזל, אני לא מאמין," הוא אמר. שמעתי אותו דופק על שולחן האוכל. למחרת היה סימן גדול על העץ, ליד המקום שלו. "היא הבת שלי. הם מבקרים אולי פעמיים בשנה. והם חושבים שהם יכולים פשוט לבוא ולקחת אותה מאיתנו? ממני?" הוא קם והסתובב. הלכתי אחורה כדי שהוא לא יראה אותי. "אני יודע שהם חושבים שאני איזה אידיוט שלא יכול לעשות שום דבר כמו שצריך, אבל היא הבת שלי. אני גידלתי אותה."
כיסא חרק על רצפת המטבח. חשבתי שאמא קמה, הניחה עליו יד וניסתה להרגיע אותו. "לא התכוונתי להרגיז אותך," היא אמרה. "אני מצטערת. רק רציתי שתדע. זה בסדר. לא נדבר על זה יותר."
אני לא יודעת מה קרה אחרי זה. הפעם האחרונה שראיתי את סבא וסבתא היתה בלוויה. הם ניגשו אלינו אחרי הטקס. אבא היה מנומס. הוא עמד זקוף, והכתפיים שלו היו מאובנות כל כך שחשבתי שהן לא יזוזו יותר. אף אחד לא אמר הרבה, רק את הדברים שמצפים מאנשים להגיד בנסיבות האלה, מה שלומכם? וגם, היא היתה אדם כל כך נפלא, ואני מקווה שעכשיו היא מצאה מנוחה. כולנו איבדנו מישהי שאהבנו מאוד, אבל זה לא אמר שפתאום חיבבנו אחד את השני.
אז סבא וסבתא הכריחו אותנו לעזוב. אולי בשבועות אחרי הלוויה הם תפסו שאף פעם לא יהיה בינינו קשר כמו שהם קיוו, ושהגיע הזמן לסגור עניין. אולי אבא אמר להם לא להתערב, ובעיניהם זה אמר שהם צריכים לקחת את הבית בחזרה. לא שהם רצו לגור בו. יש להם בית אחר, רחוק מאיתנו, בצפון. הם רק רצו למכור את הבית הזה. התוצאה היתה זהה. היינו צריכים לעזוב את הבית שגרתי בו כל החיים. הבית עם כל הזיכרונות מאמא.
שם עוד יכולתי לראות אותה. יושבת לידי על הספה כשהייתי קטנה וראיתי סרטים מצוירים בשבת בבוקר. מלמדת אותי לאסוף את השיער בקוקו מול הראי בחדר האמבטיה. מקריאה לי את שלושת ספרי "הארי פוטר" הראשונים, ואחר כך שוכבת לידי בזמן שקראתי את ארבעת הספרים האחרים בעצמי. שרה את הפסקול של "המילטון" במטבח עם כף עץ או מרית בתור מיקרופון, כדי לראות מי מאיתנו יכולה לשיר את כל "My Shot" ו "Non Stop" בלי להתבלבל במילים.
בבית החדש, אמא איננה. היא לא פה. היא אף פעם לא היתה פה.
עכשיו נשארנו רק אני ואבא.
טוב, אני ואבא ורייצ'ל, ומי שתתווסף עכשיו לרשימה, כי אבא כנראה מראיין מועמדות.
זה מה שאני חושבת.
אני חושבת שאבא שלי הוא אדם מורכב. לא היו לו חיים קלים. הוא אף פעם לא מדבר על היַלדוּת שלו, ואני מתארת לעצמי שזה מפני שהיא היתה די נוראה. הוא רצה להיות רופא אבל התגייס לנחתים, כי הוא הרגיש שהוא חייב את זה למדינה, אבל גם... אני לא יודעת... כי קשה ללמוד רפואה ולאנשים שמצליחים להיות רופאים יש כסף ומשפחות טובות, ולאבא לא היה לא את זה ולא את זה?
למרות הכול הוא בנה לעצמו חיים טובים. ועם אמא שלי, הוא בנה גם לי חיים טובים. בכל פעם שרבנו, הוא ואני, ואמא היתה צריכה להשלים בינינו, היא היתה אומרת לי, "אבא שלך אוהב להיות אבא." וזה נכון. אני יודעת את זה. הוא אוהב להיות אבא שלי. הוא מסיע אותי לכל מקום. הוא קונה לי בגדים. הוא מבשל לי. מעניין אותו על מה אני חושבת. הוא מלמד אותי דברים. הוא רוצה שאדע מה שהוא יודע.
אני פשוט מרגישה שאיכשהו אני לא מספיקה לו. כאילו היינו אמורים להיות שנינו, אבל נכשלתי (במה? אני לא בטוחה), ועכשיו הוא חייב לגייס את כל הידידוֹת האלה כדי למלא את החלל.
אולי זאת מחשבה דפוקה. מצטערת.
אני יודעת שגם הוא איבד אותה.
אז נשארנו אני ואבא והנשים שלו, וככל שיש יותר אנשים בסביבה, ככה אני מרגישה בודדה יותר.
אולי ככה זה אמור להיות. אולי זה מה שאלמד מזה. שבסופו של דבר, האדם היחיד שאת באמת יכולה לסמוך עליו הוא את.
פרק 28: אמילי
הוא חלק מחיי. אני לא בטוחה איך זה קרה, אבל זה כך, ונראה שהוא מרוצה מזה.
הסמסים שלי על עקבים אדומי זנב התגלגלו והתפתחו בצורה מדהימה. לא הפסקנו לסמס. עכשיו אנחנו מדברים כל היום. בעבודה אני מחזיקה את הטלפון בכיס הקדמי של הסינר. אני מציצה בו בין הלקוחות, מתחת לבר. אני מציצה בו בשירותים. אני מציצה בו בחלק האחורי של הבר של אריק. אני מציצה בו כשאני מצחצחת שיניים, לפני שאני הולכת לישון, על הבוקר. הסמס האחרון ביותר ממשיך להסתובב לי במוח.
בהתחלה, עברנו מעקבים אדומי זנב לעופות דורסים אחרים, ובסוף לשאר ממלכת החי של עמק ההדסון. הרחבנו את אופקינו לעבודה, לעיירה, לאוכל ולמזג האוויר. הוא שולח לי תמונות של ציפורים מעניינות. אנחנו מחליפים מתכונים. הוא שואל מה שלומי כל בוקר, ואומר לילה טוב כל ערב. הוא רוצה לדעת איך מתייחסים אלי במסעדה. הוא רוצה לדעת איך אני מסתדרת. הוא שמע שהעבודה ממש קשה. הוא מקווה שאני בסדר. אני מספרת לו על חלום שחלמתי, על סדרת דלתות במסדרון חשוך, כולן נעולות. הוא מחפש באינטרנט את המשמעות. "דלתות סגורות," הוא אומר, "כנראה מסמלות מישהו או משהו שעומד בדרכך. מצד שני, דלת פתוחה מסמלת שלב חדש בחייך, שינוי חיובי. את בטוחה שכל הדלתות האלה היו סגורות?"
הוא מקליד את המילים במלואן. בלי קיצורים וראשי תיבות. המשפטים שלו מתחילים באות גדולה ונגמרים בנקודה. השימוש שלו באמוטיקונים ממוצע, וה ":)" הנדיר שלו טעון במשמעות מיוחדת.
יש דברים שהוא לא מזכיר, ואני יודעת לא לשאול. אשתו. הבת שלו. אני נצמדת לשאלות מעורפלות: "מה שלומך? איך עבר עליך היום?" הדלת פתוחה. אם הוא רוצה לדבר, הוא ידבר.
הוא מגיע לבר בימי שלישי וחמישי, כרגיל. אני מכינה לו וירג'ין אולד פאשנד. בכל פעם שיש לי רגע, אנחנו מדברים. אנחנו פחות דברנים פנים אל פנים, הגופים שלנו מנסים להדביק את האינטימיות שפיתחנו בסמסים.
לא תמיד הוא עונה מהר להודעות. שעה, שעתיים, שלוש יכולות לחלוף בלי תשובה. בינתיים אני קוראת מחדש את ההתכתבות שלנו, בוחנת כל מילה ומחפשת אפשרות לאי הבנה. בשלב שאני משכנעת את עצמי שהרסתי הכול, הוא עונה. תשובה ידידותית. פתוחה.
במסעדה אני רצה למטבח להביא זיתים, כפית נקייה, נשנוש, ומאטה בדרך חזרה. אני צופה בו, בגבר היפהפה על שרפרף הבר.
נוכחותו מעודדת אותי. אני הולכת בראש מורם, הגב שלי זקוף יותר. הקול שלי מורם בביטחון עצמי, ויורד בשליטה בסוף המשפטים. אני נושאת איתי את הוודאות של הזרם הסודי שבינינו כמו קמע מזל, שאני נושאת על לבי כל הזמן.
ואני זקוקה לזה. למרץ הנוסף בצעדי, לנס הקטן הזה. אני כל כך זקוקה לזה.
העיירה עדיין מתמודדת עם היעלמות הנעדרת. היא היתה מהאזור. כולם מכירים מישהו שהכיר אותה. לא מצאו אותה. אף אחד לא אומר את זה, אבל אנחנו יודעים. אנחנו פשוט יודעים. אנחנו יודעים שכשימצאו אותה אם אי פעם ימצאו אותה היא לא תהיה בחיים.
אנשים מתייחסים קצת יותר יפה זה לזה. ברחוב, בחנויות, אפילו במסעדה. האינטראקציות שלנו עדינות יותר, אם כי ברור שזה מסתיים במקום שבו מתחיל המטבח. אבל אנשים משתדלים. אפילו ניק, בדרכו. עוזר שאנחנו לא עמוסים מדי. חג ההודיה מתקרב, והעיירה התחילה להתרוקן. המקומיים יוצאים לסופי שבוע ארוכים, נוסעים לבקר את המשפחה, מתכננים את החופשות שלהם. בקרוב תתחיל התקופה הכי קדחתנית של השנה, אבל לעת עתה העניינים רגועים באופן מטריד. השקט לפני הסערה.
היום משמרת ארוחת הערב נגמרת מוקדם. אני נועלת את הדלת מאחורי הסועדים האחרונים של הערב, הורים שרוצים להשכיב את הילדים לישון לפני עשר. אריק מפנה את הכלים שנותרו. קורה כבר פורשת מפות נקיות ועורכת סכו"ם מבריק למשמרת של מחר. ניק מעסיק את עצמו במטבח, אוסף מחבתות, מריות ומלקחיים מלוכלכים. סופי מקרצפת כמה תבניות עוגה בכל המרץ שנותר לה. אני מסתובבת בחדר האוכל ואוספת כוסות משומשות.
זמזום בסינר שלי. אני מניחה כוס יין עגולה ומציצה בטלפון שלי.
"פספסתי את סגירת הבר? אם כן, לא נורא. פשוט לא רציתי לפספס וירג'ין אולד פאשנד."
זה יום שישי. לא שלישי, לא חמישי. הוא בא אתמול, נצמד ללו"ז הרגיל שלו. ועכשיו הוא רוצה עוד.
אני מעיפה מבט לעבר המטבח. אריק וסופי כמעט סיימו עם הכלים. ניק לקח מגבת ועכשיו עוזר להם לנגב הכול. קורה סופרת את הטיפים שלה.
"כן," אני מקלידה בתשובה. "אבל אולי אוכל להגניב אותך פנימה. רק תן לי... 20, 30 דקות? תוכל לקבל משקה אחרון."
הוא עונה, "איזה כבוד," ומוסיף ":)".
אני נכנסת למטבח עם שלישיית כוסות יין בין אצבעותי.
"חבר'ה." ניק ואריק מרימים אלי את מבטם. "אני יכולה לסגור. אני עוד צריכה לצחצח כמה כוסות, אבל זה בסדר. תצילו את עצמכם."
כעבור רבע שעה אני שם לבד. הטנדר שלו עוצר בחוץ. הסינר שלי מזמזם שוב.
"השטח פנוי?"
אני נושמת עמוק לפני שאני עונה, "השטח פנוי." כשאני הולכת לפתוח את הדלת הוא מחכה שם, ידיים בכיסי המעיל, שערו מבצבץ מכובע הציידים שלו. סנטרו טמון בצעיף צמר עבה, וכשהוא מציץ ממנו, הוא חושף חיוך.
"בוא, תיכנס."
גם הקיטבג חזר, מתנדנד על ירכו עם כל צעד. הוא רועד כשהוא פותח את רוכסן המעיל, מחכך את ידיו זו בזו ואז מתיישב על השרפרף הקבוע שלו. הקיטבג נח לרגליו כמו כלב צייתן. אני מתחילה לערבב את המשקה שלו. משתררת שתיקה. זאת שתיקה נינוחה, מהסוג שמלבלב בין אנשים שלא חייבים לדבר זה עם זה בכל רגע ורגע.
אני בוחשת את המשקה שלו ומוסיפה לו דובדבן.
"אז איך עבר הערב?" הוא שואל.
"נו, אתה יודע. לא עמוס מדי. אבל בשבוע הבא אז יתחיל הטירוף. וזה לא ייפסק עד סוף השנה."
אני מחליקה את הכוס לעברו. הוא לוקח שלוק וזוקף את הראש בהערכה.
"תודה שהגנבת אותי פנימה."
"ללקוחות הכי נאמנים שלנו, תמיד נמצא דרך."
אני מסדרת את הביטר ואת התפוז ששימש אותי לטוויסט. הוא מחווה על השרפרף לצדו.
"אולי תשבי?"
אני מסתכלת סביב חדר האוכל. לחוצה כמו טיפשה. הוא מלקק את שפתיו. "אני לא מנסה לשכנע אותך להפר את קוד הברמנים. פשוט בטח עמדת כל הערב." הוא גוחן לעברי. "ואין פה מישהו שיראה את ה... חריגה הזאת."
אני צוחקת. הוא כנראה צודק, אני אומרת לו. אני מקיפה את הבר ומתיישבת על השרפרף לידו. בלי הסידור הרגיל שלנו הוא יושב ואני עומדת, הדלפק משמש מחסום בין שני העולמות שלנו אנחנו מרגישים קרובים יותר מתמיד, בתפקידים שמילאנו כבר כמעט שבוע וירטואלית, אך לא פיזית.
הוא מקרב אלי את המשקה שלו. "את יכולה לקחת שלוק אם את רוצה. לא מנומס לשתות לבדי."
אני חושבת להגיד לא, תודה. אבל היה משהו פגיע באופן שבו הוא הציע את זה, כך שאני לא יכולה לסרב. אצבעותי מתחככות באצבעותיו כשהן נכרכות סביב הכוס. אני מטה את הראש לאחור וקוביית הקרח מקישה בשיני.
לשבת בבר, לחלוק משקאות כבר ראיתי את זה בעבר. בסרט. מרגל לוגם מרטיני, אישה בשמלת קוקטייל שולפת את המשקה מידו.
"אתה יודע," אני אומרת, "שמעתי שאם שותים מכוס של מישהו אחר, אפשר לקרוא את המחשבות שלו. לגלות את כל הסודות שלו."
הוא מגחך. "באמת?"
אני מהנהנת ומניחה את הכוס. הוא בוחן אותי. אני מאלצת את עצמי לא להסיט את המבט.
"טוב," הוא אומר. "זה באמת יהיה משהו."
שדה כוח צומח סביבנו. הודף אותנו זה לעבר זה, זה לתוך זה. אני נסוגה. זוקפת את הגב, מכחכחת בגרון, מסיטה קווצות שיער סוררות אל מאחורי אוזני.
"אתה עושה משהו נחמד בחג?"
אני מתחרטת על השאלה ברגע שהיא יוצאת מפי. כל כך בנאלית. כל כך סתמית. וכל כך לא הולמת לשאול מישהו שהרגע ספג אובדן גדול.
הוא לוקח לגימה מהמשקה שלו ומנענע את הראש.
"לא השנה. נהיה רק אני וסיסי. יש לנו קרובי משפחה מחוץ למדינה, אבל זה... מסובך."
"תאמין לי, אני מבינה."
הוא מערבל את קוביית הקרח בקרקעית הכוס שלו. "מה איתך?"
"עובדת. יש לנו שלוש משמרות רק בחג ההודיה."
הוא עושה פרצוף של השתתפות.
"זה בסדר," אני אומרת לו. "אני לא מתה על החגים." ואז אני מחליטה להגיד את זה, כי כשאת מתאבלת, אנשים לא מצפים ממך לדבר על המתים שלך, אבל אני יודעת שהוא יבין: "אפילו כשההורים שלי עוד היו בחיים, הם לא היו בקטע של חגים. הם תמיד היו כל כך עסוקים, אתה יודע?"
מה שאני לא מספרת לו: ההורים שלי לא הזניחו אותנו, אבל אני מרגישה שעשר השנים הראשונות של חיי עברו עליהם בציפייה לקלוט את קטע ההורות, עד שיום אחד הם נאלצו לקבל את העובדה שזהו זה, זה מה שיש. אבא שלי היה אדם שאהב ממרחק המטבח שלו, שהאינסטינקט של דאגה לאנשים היה שמור אצלו לזרים שישבו במסעדה שלו. תמיד תכננתי להיות ברמנית, כי חשבתי שזאת תהיה בשבילי הזדמנות לאהוב אנשים מקרוב. מובן שלא קלטתי שרוב האנשים רוצים שהברמן שלהם יעזוב אותם בשקט.
אני קמה מהשרפרף והולכת לאסוף את הכוס הריקה של איידן. הוא עוצר אותי ביד אחת שנכרכת סביב זרועי. הוא מרחיק את אצבעותי מהכוס בעדינות ומשלב אותן באצבעותיו.
"נשמע כאילו אנחנו באותה סירה."
אני רק מהנהנת. כף ידו לוהטת על כף ידי, הדופק שלו והדופק שלי פועמים זה כנגד זה. הוא מתיר את אצבעותינו. אני מיד מתגעגעת למגע עורו. ידו עולה אל פני. הוא מסיט בשלוש אצבעות קווצת שיער שברחה לי מהקוקו.
הוא מרים את גבותיו כאילו הוא מבקש רשות. אני מהנהנת, וכך הפנים שלנו מתקרבות יותר. כך אזכור את זה לעד: אני זאת שגוחנת ראשונה. אני מזמינה אותו. לרגע אני חושבת שטעיתי בהבנת המצב. שהוא יירתע, ישים שטר של עשרים על הדלפק ויֵצא. במקום זה, אני זוכה ליד רכה שחופנת את לחיי. רטט מיקרוסקופי באגודלו כשהוא מחכך את זווית פי.
שפתינו מתנגשות. עולם חדש נפתח מתחת לרגלי. זה שישי בערב ואני מתנשקת עם איידן תומס במסעדה הנטושה. זה נראה כמו קַרמָה, כאילו החיים מפצים על כל העלבונות לאורך הדרך הכול נשכח, הכול נסלח, הכול שווה את זה עכשיו, כשאני יודעת שהם הובילו אותי לרגע זה.
הוא עדיין יושב על השרפרף. ידי נכרכות סביב עורפו. אצבעותיו אוחזות במותני.
הלשון שלו מוצאת את לשוני. הוא מכרסם את השפה העליונה שלי, ואני נתקפת צמרמורת כל הדרך מהגב ועד לקרסוליים. הוא מנשק אותי כמו שלא נישקו אותי מאז התיכון, כשהכול היה חדש והייתם אמורים לגלות את הגוף, שכל סנטימטר ממנו היה חידה שצריך לפתור. הנה לשון ושפתיים ושיניים. זה קצת מבולגן, קצת רעב מדי. אני מרגישה נחשקת. מהוללת. אהובה.
הוא קם מהשרפרף כדי שהגופים שלנו ייצמדו זה לזה. אנחנו מפסיקים להתנשק לכמה רגעים. מספיק זמן כדי ללגום את הרגע, לספוג את כולו. הוא מקרב את מצחו למצחי. אנחה נפלטת בינינו. אני לא יודעת אם היא בוקעת ממנו או ממני, רק שהיא חמה ורועדת ומלאת כמיהה.
ידיו מחליקות מטה, מרחפות מעל הגב התחתון. אני זאת שמגשרת על הפער, שמושכת אותו לתוכי. קרוב יותר. עמוק יותר. גופי אומר לו מה שלא הייתי מעיזה להגיד בקול רם: כמה אני רוצה אותו, כמה זמן חיכיתי לזה, שהייתי שלו כל הזמן הזה, עוד לפני שהוא ידע איך קוראים לי או מה צבע עיני.
אני מנשקת אותו בשפתיים נפוחות, ועורי מעקצץ מתחת לזקנו. בתי החזה שלנו מתרחבים ומתכווצים זה כנגד זה, ידינו פותחות כפתורים, הודפות בד מדרכנו, משתחלות מתחת לבגדים בחיפוש נואש אחר עור.
אני מאלצת את עצמי להתרחק. לתפוס את ידו. "כאן," אני ממלמלת. אני מובילה אותו דרך המטבח למזווה.
הוא לא שואל שאלות. הוא הולך בעקבותי. זה כל מה שחשוב. זה כל מה שאי פעם היה חשוב.
הגופים שלנו מתנגשים במדפים, מחפשים נקודת עיגון. אני מכוונת אותנו בתנועה מגושמת לקטע קטן של קיר חשוף. הוא עוזר: הוא משתמש בלחץ גופו על גופי ומצמיד אותי אל הקיר. רגל אחת שלי נשארת על הרצפה ורגלי האחרת נכרכת סביב מותניו.
"תראי אותך," הוא לוחש. "כל כך גמישה."
אני צוחקת. הוא מתיר את הסינר שלי. זה הדבר הכי לוהט שמישהו עשה לי בחיים. ידו מטיילת מתחת לחולצתי ומפעילה לחץ קל שבקלים על הבטן התחתונה. אני גונחת ושוכחת להתבייש.
אצבעותי תרות ותרות ובכל זאת לא מוצאות את מה שהן מחפשות. הוא מרגיש שאני מגששת ובא לעזרתי. לבסוף אני שומעת את זה, דלת נפתחת לעולם חדש נקישת אבזם החגורה שלו שנפתח, חבטת מכנסי הג'ינס שלו שנופלים ארצה.
פרק 29: האישה בבית
כבר מאוחר. מאוחר מדי. לא היתה ארוחת ערב, ועכשיו הוא נעדר. אולי הוא שוב נטש אותך. אולי הוא החליט שיהיה טוב להשאיר אותך לבדך לזמן מה. להזכיר לך שבזכותו נשארת בחיים כל השנים האלה. שבלעדיו תמותי. תגוועי ברעב.
ואז הידית מסתובבת. הנה הוא. הגבר שאף פעם לא שוכח אותך.
הוא משחרר אותך מהאזיקים. קודם הוא חולץ נעליים, ואז פושט את המכנסיים, את הסוודר, את הגופייה שלו. את מרשה למוחך להימלט מגופך. המוח שלך מעלה זיכרונות מנסיעה ברכבת לפני זמן רב, שורות ועוד שורות של עצים מבזיקות על רקע השמים המחשיכים, ואור השמש המתעמעם מציץ מבין הענפים.
המציאות חוזרת למקומה בנקישה. את בחדר, על הפרקט, מתחת לגופו. כתפו השמאלית נעה כנגד הסנטר שלך, ואת רואה: ארבעה פסים אדומים חרוטים בעורו. חצאי ירח עם עקבות ארגמן. את מכירה את הסימנים האלה. מנעיצת ציפורניים בכפות ידייך, מחריטת צורות בעור החיוור של רגלייך, כשהכאב משחרר אותך זמנית ממשהו. אלה סימנים שנשארים כשמישהו נועץ ציפורניים בחלקים הרכים שלך.
זאת הפעם הראשונה שראית אותם עליו. אפילו אחרי נסיעה, אפילו אחרי את יודעת מה. הוא תמיד חזר בלי שריטות.
אחר כך, כשהוא שב ולובש את מכנסיו, את בוחנת אותו. הוא לא ממהר ללכת. הוא נינוח, עליז. הוא במצב רוח טוב.
"אז," את לוחשת. "קצת יותר מאוחר מהרגיל, לא?"
זוויות פיו מתרוממות. "למה? את צריכה להיות באיזה מקום?"
את מאלצת את עצמך לצחקק. "לא. רק תהיתי, אתה יודע. איפה היית?"
הוא מטה את ראשו הצדה. "התגעגעת אלי?"
הוא לא מחכה לתשובתך ולובש שוב את הגופייה. "רק עשיתי סידורים," הוא אומר ומשפשף את אפו. "אם את חייבת לדעת."
הוא משקר - ברור שהוא משקר - אבל את קולטת אותו. אין פה שום את יודעת. אין שום ניצוץ בעיניו, שום חשמל לא זורם בעורקיו.
את חייבת להאמין שמי ששרטה את גבו בסדר. את חייבת להאמין שהיא עדיין בחיים.
לרגע הוקל לך. ואז הגרון מתכווץ שוב. אם היא איתו, האם הוא זקוק לך? או שהוא סתם משחק באוכל שעל צלחתו?
המחשבה נשארת איתך אחרי שהוא יוצא. לשרוט גב של גבר, להיצמד לבשרו, לחקוק את עצמך עליו, זה משהו שאת עושה רק בנסיבות מסוימות.
זה לא מוצא חן בעינייך. זה בכלל לא מוצא חן בעינייך.
זה לא מוצא חן בעינייך בשבילה, וזה לא מוצא חן בעינייך בשבילך.
יש אישה זרה בחוץ. זרה בסכנה.
והיא עלולה להביא גם עלייך את הקץ.
כלל מספר שלוש להישארות בחיים מחוץ לצריף: אם את חייבת להיות בעולמו, אז את חייבת להיות מיוחדת. חייבת להיות רק אישה אחת.
פרק 30: האישה בבית
זה הבוקר אחרי השריטות האדומות. עפעפייך כבדים, הראש מטושטש. הוא, מצד שני, קל רגליים. מבטו גאה. היית יכולה להישבע שעורו קורן. אולי בכל זאת הוא כבר הרג אותה?
קודם ארוחת הבוקר. שלושתכם, שקטים. עיניה של ססיליה מרפרפות. היא משחקת בקורנפלקס שלה יותר משהיא אוכלת אותו. הוא מתעסק בטלפון שלו מתחת לשולחן. בתוך זמן קצר את חוזרת לחדר השינה. הוא נכנס, כובל אותך לרדיאטור ויוצא. הכול נורמלי. הכול כרגיל.
הטנדר יוצא משביל הגישה. את מרגישה כאב עמום בגב התחתון. את משנה את התנוחה כדי להתקרב מה שיותר למצב שכיבה. אז את מרגישה את זה.
האזיקים. כמו מסטיק סביב מפרק כף היד שלך. חסרי תועלת. את מתיישבת. נוגעת במתכת בידך השמאלית. הלולאה מתרפה, משתחררת מזרועך.
כמו כלום.
את חופשייה.
את באמת חופשייה?
יש משהו. צף באוויר סביבך, מגרד אי שם במוחך. הוא ממש שם, אבל את לא מגיעה אליו. הרגליים מתחילות לרעוד. כדאי לך למתוח אותן. לקום. לקום ולהתחיל לברוח.
האם זה הרגע להתחיל לברוח?
תמיד חשבת שכשהרגע יגיע, תדעי בוודאות.
האם את פוחדת?
האם את פחדנית?
נשים כמוך אמורות להיות אמיצות. זה מה שאמרו לך. בחדשות, בכתבות במגזינים. כתבות פרופיל ארוכות על בחורות שנעלמו ומצאו את דרכן הביתה. על נשים שעבדו בכפוף לגברים איומים ומצאו מוצא. היא היתה כל כך אמיצה. כמו פרס ניחומים: מצטערים שלא הצלחנו להציל אותך, אבל עכשיו נעמיד פנים שאנחנו מעריצים אותך.
את מדמיינת את זה.
בראשך, את קמה. זאת ההרגשה, להיות חופשייה? את ניגשת לדלת החדר. זה דורש אומץ לב, אבל את אישה אמיצה, זוכרת? את אמיצה, ואל תשכחי את זה. בחיזיון הזה, את פותחת את הדלת ומציצה החוצה. הוא לא פה. אף אחד לא פה. את יודעת את זה. את יודעת שהוא בדיוק יצא עם הבת שלו. כמה צעדים לעבר המדרגות. אחר כך האסימון נופל. את מתחילה לרוץ. את רצה לסלון, לדלת הכניסה. את מסתכלת סביבך בפעם האחרונה ואז את עושה את זה. את פותחת את הדלת.
ואז מה?
מה קורה אחרי שאת פותחת את הדלת?
תדמייני את זה. את בחוץ. לבדך. את לא יודעת איפה את, באיזה רחוב, באיזו עיר, באיזו מדינה. אין לך מושג. את לא יודעת איפה גרים השכנים הכי קרובים, או אם הם בבית. הם זרים. לא קל לך זה כבר לא עולה על דעתך בכלל לסמוך על זרים. להפקיד בידיהם את חייך. לסמוך עליהם שיצילו אותך.
אז תשכחי מהשכנים. את יכולה להמשיך לברוח לבדך. לאן? למרכז העיר? לתחנת משטרה? לחנות מכולת? גם המקומות האלה מלאים זרים, אבל לפחות הם לא בית של מישהו. יהיו סביבך אנשים. עדים.
ואיפה הוא כל הזמן הזה?
איפה הילדה שלו?
המצלמות.
את נזכרת במצלמות.
אבל הוא לא ראה את הפדים. לא קרה כלום.
יש בכלל מצלמות?
את לא בטוחה.
מה עם העבודה שלו בעננים?
מסתכל עלייך מלמעלה.
מוכן לעוט עלייך.
אולי תברחי. תחפשי בית של מישהו, חנות. דלת פתוחה. מישהו שיקשיב לך.
ובינתיים? הוא מקבל התראה בטלפון. הוא מסתכל על השידור הישיר באפליקציה. הוא רואה אותך, שומע אותך. הוא ממהר לחזור הביתה. הוא רותח. בגדת בו, בגדת באמונו. אין דרך חזרה.
הוא מוצא אותך לפני שאת מספיקה להגיע למקום מבטחים. נוסע ליער ועושה לך מה שהיה צריך לעשות לפני חמש שנים. הכול מחשיך. את לא מאמינה שככה זה נגמר. אף אחד לא יֵדע שהיית בחיים כל הזמן הזה. אף אחד לא יבין שאפשר היה להציל אותך.
או שהוא לא מציץ בטלפון שלו. הוא בא הביתה וקולט שנעלמת. הוא יודע מה יקרה עכשיו. סירנות של משטרה, הילכדות, דין וחשבון. הוא לא רוצה לחכות לכל זה. הוא מקרב את האקדח לראשו ויורה.
עוד תרחיש: הוא מכניס את הבת שלו לטנדר. אומר לה שהם חייבים לעזוב עכשיו, שאין זמן לארוז. הוא נוסע ונוסע ונוסע ואף פעם לא מוצאים אותו. הוא וססיליה ממשיכים להופיע כקלסתרונים שמתעדכנים באתר של האף בי איי.
או שהוא לוקח את האקדח, מכניס את בתו לטנדר ונוסע למקום מרוחק. אולי הוא הורג אותה לפני שהוא מתאבד. ראית את זה בלילה הראשון בבית, האימה בעיניו כשהיא קראה בשמו, כשכמעט תפסה אותו. שמעת את הצלילים בלילה, את הצעדים במסדרון. הילדה, היא מביטה בו כאילו הוא גבר מסוג מסוים. הוא יעשה הכול כדי לשמר את הגרסה הזאת של עצמו.
את לא רוצה שהוא ימות. זה מבלבל אותך, אבל את יודעת שאת לא רוצה בכך. ואת גם לא רוצה שבתו תמות.
תמיד חשבת שכשהרגע יגיע, תדעי בוודאות.
אם זה לא הרגע, מה כן?
אם זה לא הרגע, מתי תעזבי?
אמא ואבא שלך ואחיך.
ג'ולי, החברה שלא היית ראויה לה. מאט.
הם המתינו חמש שנים.
הם צריכים שתהיי בחיים.
את צריכה להישאר בחיים.
תמיד חשבת שכשהרגע יגיע, תדעי בוודאות.
זה לא הרגע.
את בחדר השינה, יושבת בשיכול רגליים ליד הרדיאטור.
האם זה אומר שאת מאמינה שתהיה עוד שעת כושר? האם את סומכת על כך שתהיה לך עוד הזדמנות? הזדמנות טובה ובטוחה יותר?
אלה החיים שלך. הצלת את עצמך ביום הראשון והצלת את עצמך כל יום מאז. אף אחד לא בא לעזרתך. עשית את זה לבדך ותצאי מזה לבדך.
זה לא הרגע.
אז איפה זה משאיר אותך?
את לא מאמינה על עצמך. את נושכת שפתיים, מושכת את העור העדין, נושכת חזק יותר ועוד ויותר עד שמשהו נכנע. בפיך יש טעם של מתכת. בפיך יש טעם של חמימות. זעם גדל בתוכך ומאיים לבלוע אותך. את רוצה לבכות, לצרוח, ליילל. לחולל סופת רעמים בכוח המוח. את רוצה חוסר תחושה. את רוצה לכאוב בכל הגוף. את רוצה להפסיק להרגיש איך החלקים הרבים בגופך נקרעים לגזרים.
ועוד משהו.
אם הוא יבוא הביתה ויראה את האזיקים הפתוחים, הוא יקלוט שהוא מתרשל. על פני השטח הוא יאשים אותך, אבל בעומק לבו הוא יֵדע. הוא יפסיק לסמוך על עצמו. הוא שוב יהיה דרוך יותר.
את צריכה שהוא יתרשל, שדעתו תהיה מוסחת. את צריכה שהביטחון העצמי שלו לא ייפגע.
תעשי את זה.
זאת הבגידה הגדולה מכול. מעשה של אמון.
את לא קמה. במקום זה את כורכת את אצבעותייך סביב האזיקים ומצמידה את הקצוות המתכתיים זה לזה.
המנגנון נסגר בנקישה.
פרק 31: מספר ארבע
בתו בדיוק עשתה את צעדיה הראשונים.
בקרוב היא לא תצטרך אותי יותר, הוא אמר.
מה הוא רצה שאעשה? אשבע לו שזה לא נכון?
היו לי שלושה ילדים משלי.
יכולתי לשקר לו בכל נושא, מלבד הילדים שלי.
אז אמרתי לו.
אולי, אמרתי. אולי יום אחד היא לא תצטרך אותך בכלל.
זה פגע בו.
ברור שזה לא מה שהייתי צריכה להגיד. אבל זה כל מה שהיה לי.
הוא היה עושה את זה בכל מקרה. הייתי בטוחה בזה. הוא היה צריך לעשות את זה. עוד יותר מזה: הוא היה צריך להביט בעצמו כשעשה את זה. ראיתי אותו כשזה קרה. מסתכל על עצמו. מעיף מבטים במראה הפנימית של המכונית שלי.
כאילו רצה לבדוק שהוא עדיין מסוגל לזה. כאילו היה צריך לראות את זה כדי להאמין.
אני לא מתחרטת שאמרתי את זה על הבת שלו. זה בטח קיצר לי את החיים בדקה או משהו, אבל אני לא מתחרטת שהצלחתי לפגוע בו.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.