מה אנחנו מפספסים בדיון על צעירים ופוליטיקה

במקום לדבר שוב ושוב על כוחה של הדמוגרפיה ועל השפעת הרשתות החברתיות, כדאי לשים לב גם למערכת הפוליטית שבתוכה מתבגרים הצעירים. מערכת שמציעה שפע של מועמדים, מחנות וסיסמאות, אבל מעט מדי תוכניות מדיניות ממשיות

לירן הרסגור|

תגיות

סקר המצביעים הצעירים שפורסם ב-ynet מערער על הסטריאוטיפ הרווח לפיו הצעירים בישראל ימנים באופן מובהק ותומכים באיתמר בן גביר. הסקר מראה שהתמיכה בקרב בני 18–22 מפוזרת בין מפלגות שונות, כשאף מפלגה אינה זוכה ליותר מעשירית מקולותיהם, ומעניק הזדמנות לבחון מחדש גם מה מציעה להם המערכת הפוליטית.

הנתונים מראים שהשינוי הדמוגרפי נותן את אותותיו. לפי נתוני הלמ"ס לשנת 2024, שיעור הדתיים והחרדים בקרב בני 20–29 עומד על 32%, לעומת 29% בקרב בני 30-39, 22% בקרב בני 40-49, 19% בקרב בני 50-59 ו-17% בקרב בני 60 ומעלה. להרכב הדתי המשתנה השלכות פוליטיות ארוכות טווח. אבל דמוגרפיה אינה גורל פוליטי, ואי אפשר לגזור ממנה באופן אוטומטי עמדות והעדפות הצבעה.

חשוב גם לשאול למי משווים את הצעירים. ההשוואה המקובלת בין בני ה-20 לבין כלל האוכלוסייה, הכוללת גם בני 60 ו-70, עלולה להעצים את הרושם שמדובר בדור שונה לחלוטין. השוואה לקבוצות גיל סמוכות מציירת תמונה מורכבת יותר. בסקר שערכתי לאחרונה בקרב מדגם מייצג של הציבור היהודי באמצעות חברת iPanel, במסגרת מחקר במימון הקרן הלאומית למדע (ISF), נמצא כי 61% מבני 18-29 מזדהים עם מחנה הימין או הימין־מרכז, לעומת 64% מבני 30-39, 59% מבני 40-49, 54% מבני 50-59 ו-52% מבני 60 ומעלה. ההבדלים בין קבוצות הגיל הצעירות אינם גדולים, ולעיתים אף אינם בכיוון המצופה.

מעניין במיוחד שההזדהות עם "מחנה ביבי" כמעט זהה בכל קבוצות הגיל, ועומדת על כ-26%. לעומת זאת, שיעור המזדהים עם מחנה "רק לא ביבי" עולה עם הגיל: מ-26% בקרב בני ה־20 ל-43% בקרב בני 60 ומעלה. כלומר, ההבדלים הבין-דוריים אינם מתבטאים בהכרח בהזדהות חזקה יותר של הצעירים עם נתניהו, אלא גם בהבדלים ביחס להתנגדות אליו ובחוסר הרצון להזדהות עם אף אחד מהמחנות.

העיסוק הבלתי פוסק בשאלה מה חושבים הצעירים, ומה מסביר את עמדותיהם, מסיט את תשומת הלב משאלה חשובה לא פחות: אילו חלופות מציעה להם המערכת הפוליטית?

הדמיון בין קבוצות הגיל הסמוכות אינו מוגבל להזדהות פוליטית. אין כמעט הבדל בין בני 20 לבני 30 בתמיכה ברפורמה המשפטית; הצעירים ביותר אף תומכים בה מעט פחות. שתי הקבוצות פסימיות מאוד לגבי האפשרות להגיע להסדר עם הפלסטינים, ובני 30 פסימיים אפילו יותר. גם התמיכה בנישואים אזרחיים מתקרבת ל-60% בשתיהן. באהדה הרגשית לבן גביר אמנם מובילים בני קבוצת הגיל הצעירה, אך הפער מבני 30 ו-40 אינו גדול במיוחד. קשה לתאר את בני ה-20 כקבוצה פוליטית נפרדת לחלוטין.

אלא שהעיסוק הבלתי פוסק בשאלה מה חושבים הצעירים, ומה מסביר את עמדותיהם, מסיט את תשומת הלב משאלה חשובה לא פחות: אילו חלופות מציעה להם המערכת הפוליטית? רבע מהצעירים בסקר ציינו את יוקר המחיה כנושא המשמעותי ביותר בהחלטתם למי להצביע. אבל האם הם יודעים מה מציעה כל מפלגה כדי להתמודד עם יוקר המחיה? סביר להניח שרבים מהם יתקשו להשיב, ולא רק הם. בישראל נוצר מצב שבו נושא יכול להיות חשוב מאוד לבוחרים, ובכל זאת להתקשות להשפיע על הצבעתם, משום שהמפלגות אינן מציעות חלופות ברורות שאפשר להשוות ביניהן.

גם בשאלות המדיניות והביטחוניות, הנוגעות לעתידה של ישראל, קשה לזהות תוכניות ארוכות טווח ברורות. מהי האסטרטגיה שמציעות המפלגות ביחס לפלסטינים? איזו מציאות מדינית וביטחונית הן מבקשות ליצור בעוד חמש או עשר שנים, וכיצד הן מתכוונות להגיע אליה? מה התוכנית שלהן לשימור היחסים עם ארצות הברית, לחיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל ולגיבוש אסטרטגיה אזורית? אלה אינן שאלות שוליות, אלא נוגעות לעתידה של המדינה. ובכל זאת, המפלגות מסתפקות לרוב בהצהרות כלליות, במקום להציג יעדים, דרכי פעולה וחלופות שאפשר לדון בהן. אביגדור ליברמן, למשל, הציע לפרק את הרשות הפלסטינית, מהלך בעל השלכות מרחיקות לכת, אך ההצעה כמעט שלא עוררה דיון בין המפלגות על משמעויותיה והחלופות השונות. כשאין תוכניות מדיניות ברורות, הבחירות הופכות בעיקר להכרעה בין אישים ומחנות, ולא בין דרכים שונות לעצב את עתידה של ישראל.

במקום לדבר שוב ושוב על כוחה של הדמוגרפיה ועל השפעת הרשתות החברתיות, כדאי לשים לב גם למערכת הפוליטית שבתוכה מתבגרים הצעירים. מערכת שמציעה שפע של מועמדים, מחנות וסיסמאות, אבל מעט מדי תוכניות מדיניות ממשיות. ייאוש מצד אחד והפחדות מצד שני אינם תוכנית עבודה. והצעירים, כמו כל האזרחים, ראויים לפוליטיקה שמאפשרת לצד בחירת המנהיג, גם את הדרך אותה הוא מוביל.

ד"ר לירן הרסגור היא מרצה בכירה בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה