"ברגע שאמרתי בהוליווד ששירתתי בצה"ל, כל הווייב השתנה"

גיא משה, במאי ישראלי שחי ועובד בהוליווד כמעט שלושה עשורים, מגיע כעת לאקרנים עם סרטו החדש "שם קוד טהרן", בכיכובם של ליאם ניסן וזאקרי לוי. בריאיון הוא מספר על השינוי בהוליווד כלפי יוצרים ישראלים, על העבודה לצד ניסן, על בנו שהחליט לעלות לישראל ולהתגייס ליחידה מובחרת אחרי 7 באוקטובר - ועל הכיוון המדאיג של הקולנוע האמריקני: "אם תמשיכו לתקוף סרטים כמו 'דיגר' - כל מה שיישאר לנו זה 'באטמן 25'"

יום התקשורת לקראת יציאת סרטו, "שם קוד טהרן", נערך בניו יורק - והבמאי הישראלי גיא משה, שעובד עשרות שנים בהוליווד, הגיע אליו נרגש מאוד. איתו היו שני כוכבי הסרט, זאקרי לוי וליאם ניסן. "אני מגיע לסטודיו גדול שעושה מלא תכנים של אינטרנט", נזכר משה, "עובדים שם בערך25-20 איש בקומה גדולה, בחורים ובחורות צעירים. כשהגעתי התקבלתי בחיבוק, כולם באו להכיר אותי והיו מאוד נחמדים אליי. ואז התחילו הראיונות וסיפרתי קצת על הרקע הצבאי שלי, כי הוא רלוונטי לנושא של הסרט. ברגע שאמרתי שבצעירותי הייתי חייל בצבא הגנה לישראל, כל הווייב השתנה".

כלומר? "פתאום אפשר היה לחתוך את האוויר בסכין וכולם הסתכלו עליי אחרת לגמרי. אני יודע שלא דמיינתי את זה. לפני שהתחלנו את היח"צ, דיברנו בצחוק אם כדאי לספר ששירתתי בצבא, כי ב-6 באוקטובר זה עוד היה ממש יתרון להיות עם כזה רקע בהוליווד. שירתתי לפני 30 שנה, את מי זה מעניין, והסרט בכלל לא פוליטי, אבל זה כן פגע ביחס אליו. הסרט מתעסק בבגידה של מדינות בחיילים שלהם, לא חוגג את ארצות הברית בשום צורה ומבקר אותה בהרבה מובנים. ופתאום כל זה פשוט כאילו לא קיים - יש במאי ישראלי שהיה פעם בצבא ומיידית הסרט הוא ג'ינגואיסטי (מונח המתאר לאומנות קיצונית שמאופיינת במדיניות חוץ אגרסיבית, צ"ש). זה כשבמקביל שני ישראלים עושים סרט שמשווה את חיילי צה"ל לנאצים והם מקבלים מחיאות כפיים בעולם, אז זה פוגע ומטלטל", הוא אומר, ומקביל לסרט "נז"א". "זה לא שעכשיו אני לא יכול לעבוד בהוליווד, אבל זה היה רגע של 'וואו'. אני לא שש לדבר על זה, אבל גם לא מתחבא. לא ציפיתי שזה יהיה ככה".

כמו כמעט כולם, גם גיא משה היה השבוע בישראל, מחלק את תשומת הלב שלו בין הבחירות לבכורת "שם קוד טהרן" (The Fix, באנגלית), שעלה אתמול (חמישי) בבתי הקולנוע בארץ. הוא גר 29 שנה בארצות הברית, 24 מתוכן בלוס אנג'לס, ובשקט-בשקט מפיק, כותב ומביים, עובד באופן קבוע ומתפרנס בהוליווד. כשהשתחרר מיחידת שמשון ששירתה בעזה לפני הסכמי אוסלו, כבר ידע שהוא רוצה ללכת לצד השני של החיים - להיות אמן, במאי קולנוע. לפני זה היה צריך לעבור עוד מבחן אחד.

"מיד קיבלתי שתי הצעות עבודה די מטורפות", הוא נזכר, "אחת הייתה ללכת לאמן חיילים בקונגו והשנייה הייתה להיות מאבטח של איזה אוליגרך ברוסיה. כחייל קרבי בדרג א' הרווחתי 400 שקל בחודש כסדיר, ואז יצאתי מהצבא והציעו לי עשרת אלפים ו-15 אלף דולר בחודש. לשנייה וחצי זה קסם לי, כמעט כמו להיות איזה האמפרי בוגרט ב'קזבלנקה', רק בחיים האמיתיים".

זה הרבה מאוד כסף. "ויש גם משהו מאוד ממכר בלהיות בתוך העולם הזה של הביטחון. שנתיים לתוך השירות, מאוד אהבתי את זה. אנשים משתמשים במילה 'מורעל', אבל זו מילה שמפספסת. יש משהו פילוסופי, לא פוליטי בכלל, בלקום בבוקר באמונה שאתה עובד בשביל הטובים. כולם מאמינים שהם עובדים בשביל הטובים. גם אז, כשהייתי צעיר, ידעתי שאם הייתי נולד בצד השני, הייתי הופך ללוחם שם. יש לך משימה או הגדרה או ייעוד, אתה יודע שאתה בסך הכול מנסה להציל חיים, ובאמת הצלנו הרבה מאוד אנשים.

"מצד שני, בכל פעם שאתה חוזר ממשימה ולא קרה לך כלום, שזה לגמרי מזל, בתת-מודע אתה מתחיל להרגיש בלתי-פגיע, אי אפשר לגעת בך. זה שיכרון-כוח ממכר כמו סם. אז הייתה תקופה לא קצרה שחשבתי שהייתי שמח להקדיש את חיי לעולם הזה של מערכת הביטחון כי פשוט אהבתי את התחושה הזאת. כשאת גדלה בישראל את רואה את 'רמבו', ובמקום לרצות להיות שחקנית קולנוע, את יכולה פשוט לרצות להיות רמבו".

בישראל יש לך גם מסלול להיות רמבו. "לגמרי, ובשירות הסדיר הייתי בתחושה שזה משהו שמוביל אותי לשם. ואז, כשהשתנתה פתאום המפה בעזה כל כך מהר, התחלתי להרגיש קצת מוזר לגבי איזו שרשרת פקודות שמגיעה אליך ואתה חייב לציית לה. הייתי רק בן 21, וזה הציק לי. החלטתי שאני הולך לאמנות והייתה לי רתיעה מלגעת בחומרים האלה. כשהגעתי להוליווד ואנשים ידעו טיפה על העבר הצבאי שלי, לא רציתי שהמנג'ר שלי יתחיל לשווק אותי ככה. רק בשנים האחרונות אני מרגיש שנוצר מספיק מרחק ביני לבין העבר, ויש לי משהו להגיד".

את מה שיש לו להגיד אומר גיא משה בסרט שאין לו שום קשר לישראל. "׳שם קוד טהרן" נולד מאגדה אורבנית ששמע משה מסוכן CIA. לפי המיתוס, אחרי ההפיכה האיסלמית של 1979 באיראן, ברחו שני סוכני CIA מהשגרירות האמריקנית עם הרבה מאוד כסף מזומן. הם נכנסו לבית מלון, שברו את הקיר, קברו את כל הכסף, והצ'יזבט מספר שהוא נמצא שם עד היום.

"אמרתי, 'נשמע די מגניב'", מספר משה, "אבל אז הגיע אליי תסריט ענקי שרצה להיות 'אושן 11'. אמרתי להם בנימוס, 'אני מאוד אוהב את נקודות המוצא, אבל התסריט לא טוב בעיניי'. הצלחתי לשכנע אותם לתת לי לשכתב אותו מאפס".

"שם קוד טהרן" מספר על קבוצת חיילים ותיקים מיחידה מובחרת, שחוזרים כועסים ושבורים מהפינוי הכושל של ארצות הברית מאפגניסטן ב-2021. את הזעם הם מתעלים להחלטה לנסוע לטהרן ולמצוא את המיליונים המיתולוגיים. דברים מסתבכים כמובן והגברים מבינים שהם לא באמת יכולים לברוח מסוגיות מוסריות או ממי שהם. ויש גם טוויסט גדול מאוד. זאקרי לוי הוא המנהיג הקשוח ורדוף הטראומות, וליאם ניסן הוא המפקד המזדקן שכולם מעריצים. "רציתי לעשות סרט שהוא עדיין מהנה ומבדר", אומר משה, "אבל גם לתת לו קצת יותר עומק ולדבר על מה זה אומר להיות בחבורה של גברים שעברו הרבה ביחד בעולם המלחמות".

אני לא רוצה להגיד שזה מבט ציני, אבל בוודאי מאוד מפוכח על איך מדינה מתייחסת לחיילים שחוזרים מהמקומות שהיא שולחת אליהם. "באופן אישי אני לא כועס על מי ששלח אותי. נורא קל לבקר ממשלות ומדינאים, לא משנה מאיזה צד של המפה פוליטית. גם כשאתה מבין למה האויב שלך רואה אותך בצורה שהוא רואה אותך, בסוף הדרך, אם אין לך ברירה, אז אתה צריך להגן על שלך. האנשים שהמדינה בוחרת לשים בחוד החנית מקריבים המון, אבל כנראה גם מתאימים לתפקיד, כי משהו בתוכם, במייק-אפ הפסיכולוגי שלהם, גם רוצה את זה. בוודאי אם עושים את זה הרבה זמן".

אתה לא כועס, אבל נראה שכן מתייסר. "אומרים שמלחמה זה ניסיון להשיג דיפלומטיה בדרכים אחרות. בסוף השירות נפתחו לי העיניים והבנתי שאנחנו בעצם חיילים בשולחן שחמט מדיני, אין לזה קשר לשמאל או לימין. אתה גרגר בשעון חול מדיני כזה, ועד שיימצא הפתרון מישהו צריך להילחם ולמות. הרי גם מלחמת אוקראינה-רוסיה תיגמר בסוף, וכשהיא תיגמר ייהרגו שם שני מיליון איש, והפתרון לא יהיה שונה מזה שאפשר היה להגיע אליו לפני שנתיים. זה לא אומר שאני חושב שלא שווה להילחם בשביל שום דבר. גם הקונפליקט הפילוסופי שהסרט מעלה הוא שבמצבים מסוימים מישהו צריך לעשות את העבודה הזאת".

כן, אבל הם חוזרים עם רמות כאלה של מרירות, שהם מחליטים ללכת לקחת כסף לא שלהם, כי זה מגיע לנו אחרי כל מה שעברנו. "לחלוטין. זה גם דבר שקיים בעולם. את יכולה לראות כל כך הרבה אנשים ששירתו מאידיאל את המדינה, ואז יוצאים למגזר הפרטי ופתאום עושים מיליונים בעבודות כאלה. ככל שאתה מקריב יותר, יש את התחושה הזאת של אתה רוצה משהו מהדבר הזה. בסרט אנחנו נותנים להם איזו סוכריה שעובדת ישר על האגו. הם מנסים לעשות דבר טוב כדי שלא ירגישו מלוכלך מדי".

כרגיל בעולם של קולנוע עצמאי בהוליווד, הדרך למסך היא סיוט ארוך. משה כתב את הדראפט הראשון בסוף 2022 ויצא לארגן מימון. התסריט החל להסתובב בין סוכנים, והגיע לזאקרי לוי, שעשה קריירה מדמויות כמו "שאזאם" וסדרת הטלוויזיה "צ'אק". לא בדיוק מסתערב. "פגשתי אותו ואני רואה בחור בגובה 1.94 מ', גבר מרשים, אינטליגנט, מאוד דעתן. לא הייתי אומר שחצן אבל מאוד בטוח בעצמו, כמעט ברמה של יותר מדי, וזה הסתדר לי עם הדמות שכתבתי. מיד שאלתי: 'איך אף אחד עוד לא שם אותך בתפקיד כזה?'".

למשה יש היסטוריה של גיוס תקציבים יפים וליהוק שמות גדולים לסרטים שלו. בסרט האקשן-פנטזיה "בונארקו", שביים ב-2010, כיכבו ג'וש הארטנט, דמי מור ו-וודי הארלסון. ב-LX 2048 מ-2020, דרמת מד"ב דיסטופית, כיכבו דלרוי לינדו וג'יימס ד'ארסי. הפעם הוא הניח יד על ליאם ניסן. "זה לא סרט קלאסי של ליאם ניסן שמציל את העולם", אומר משה, "הוא אפילו לא מחזיק נשק, אבל הוא מביא את כל המשקל שלו. רצינו ללהק שחקן בעל שם והוא היה בראש הרשימה שלנו. אני לא האמנתי שהוא יסכים, כי הוא בקושי עושה תפקידי משנה, אבל התמזל מזלי שאם אני מציע תסריט, אז מתייחסים אליו ברצינות. הוא קרא את התסריט ודיברנו שעתיים בטלפון. אומרים שלא טוב לפגוש את הגיבורים שלך, אבל זה מקרה הפוך. אין לי מספיק מילים לתאר כמה אהבתי אותו כבן אדם, נדיב, חכם, רגיש, מקסים, בלי מניירות. אני מגלה לאורך הקריירה שככל שלשחקנים יש יותר הישגים והם יותר שלמים עם עצמם, אם הם מרגישים שהבמאי יודע מה הוא עושה, הם אלה שמוכנים להקשיב הכי הרבה".

איך הוא היה על הסט? "אכפת לו מכל דבר שהוא לובש, מכל אביזר, הוא רצה לעשות חזרות, פשוט מקצוען. הוא עשה הרבה סרטים שבהם הרוויח הרבה מאוד כסף, אבל לא תמיד נתן את אותה תשומת לב להופעה שלו. אחרי שהתקרבנו קצת שאלתי בעדינות על הסרטים האלה, אז הוא אמר, 'בתחילת הסרט אני בוחן את הבמאי ויש לי הרבה מה להגיד, אבל אם אני בא ומנסה לתת איזשהו אינפוט והבמאי מבטל אותי, אז הוא לא שווה את המאמץ שלי ואני עובר לפאזה אחרת'. הוא אומר שהעבודה שלו זה לעמוד מול מצלמה, לגרום לך להרגיש שאין מצלמה ושכל משפט שהוא אומר יהיה כאילו משהו אמיתי יוצא מבן אדם אמיתי. מאוד מאוד קשה לעשות את זה. היה לי תענוג לעבוד איתו ואנחנו מחפשים לעשות עוד משהו ביחד".

איך אתה משיג את השמות האלה לסרטים עצמאיים מהסוג הזה? "כשלמדתי קולנוע עבדתי כמאבטח בקונסוליה בניו יורק כדי לממן את הלימודים, ויצא לי לשמור על הרבה מפורסמים. זאת דינמיקה מאוד מעניינת. את נמצאת עם מישהו מפורסם שאת לא מכירה, ואת שם אולי כדי לחטוף כדור בשבילו, אז יש לו כבוד אלייך למרות שאת זבוב על הקיר. יצא לי לעבוד עם הילארי קלינטון ועוד שמות גדולים, ואת מבינה שבסוף כולם בני אדם. מתחילת הקריירה השתדלתי לפגוש את האנשים האלה בגובה העיניים ולכבד אותם כמו שאני מכבד כל בן אדם, אבל לכבד את עצמי באותה מידה. אני לא מקטין את עצמי ואני מגיע תמיד עם ביטחון. ליאם ניסן הוא בן 70 פלוס, אז מיד יש לי כבוד לאנשים שמבוגרים ממני, והוא עדין ונדיב ואני מודע למעמד שהוא נמצא בו. זאקרי לוי אדם שונה לחלוטין באופי, אז העבודה איתו היא תהליך אחר. בסוף זה עניין של ביטחון, השחקנים האלה צריכים להרגיש שאתה תגן עליהם ולא תביך אותם בתוצאה הסופית".

ב-7 באוקטובר עשה משה טלפונים לחברים בישראל כדי לראות אם הוא יכול לחזור להילחם. "כמובן שצחקו עליי", אומר משה בן ה-52, נשוי לקארין ואב לשלושה ילדים. "חבר אמר לי, 'תישאר שם ותשלח כסף'". מי שכן לקח ברצינות את השיחות האלה היה בנו של משה, אז בן 15, שהחליט לעלות לארץ וללכת ליחידה מובחרת. "הוא נולד בארצות הברית, אמריקאי לחלוטין, לא היה חייב לעשות שום דבר", אומר משה, "ואני האחרון בעולם שהיה דוחף אותו לזה. זה כנראה עבר לו ב-DNA".

7 באוקטובר היה באוויר כשצילמתם את הסרט? "פחות מבחינת הסרט, אבל בשלב הזה הבן שלי כבר התחיל את תהליך העלייה וידעתי שהוא הולך למשהו מסוכן מאוד וזה כל הזמן ישב לי בראש. למרות שיש סיטואציות בסרט שמגיעות מהניסיון הצבאי שלי, ודמויות שהן חיבור של כל מיני דמויות אמיתיות, מאוד הקפדתי לוודא שאני עושה 'אמריקנה' ולא מכריח את אמריקה להיות כמו חוויות ישראליות. היו לנו יועצים שהגיעו מאריות הים (כוחות הקומנדו של הצי האמריקני - צ"ש), טיפה יותר צעירים ממני. הייתה סצנה שבה הם אמרו לי, 'זה לא הגיוני, אנחנו בחיים לא היינו נכנסים לבית שיש בו סכנה כזאת'. ואני מסתכל עליהם וחושב, 'על מה אתם מדברים?!'".

הביקור בישראל נותן למשה קצת זמן לחשוב על העתיד. הוא עובד על כמה פרויקטים, אבל מוטרד מהכיוון שאליו הולך הקולנוע. "כל האהבה שלי לקולנוע וכל הרצון שלי להתעסקות בקולנוע הגיעו מרצון לייצר סרטים מעוררי-מחשבה, אבל היום יש רק שחור ולבן, אין שום מקום לאפור. אני מנסה להבין היכן נמצא הקולנוע שאני הכי אוהב לראות. נורא כואב לי לראות שיוצא סרט כמו 'דיגר' וכולם מנסים להשמיד אותו. אם תמשיכו להגיב ככה לסרטים כאלה, כל מה שיישאר בקולנוע זה 'באטמן 25', או 'אהבה בשחקים', סרט שבו יוצאים לתקוף מדינה שאין לה אפילו שם כדי שלא נסתבך עם אף אחד".

מדגדג לך לעשות סרט ישראלי? "כן, מאוד. אולי לא בארץ ספציפית, אבל אני מאוד רוצה לעבוד עם שחקנים ישראלים ובעיקר בעברית. כבר כמה שנים שאני חושב על זה, ניסיתי לבדוק כמה אופציות אבל לא צלח עדיין. לקח לי זמן להבין שהתעשייה בארץ מסתכלת עליך באופן קצת חשוד אם אתה עובד בהוליווד ופתאום רוצה לעשות סרט כאן. אתה אומר, 'אני רוצה לעשות פה משהו' וכולם ישר חושבים, 'רגע, למה הוא מחליף את המנוע באוטו, מה קורה, משהו לא בסדר, למה הוא רוצה לעבוד כאן אם הוא עובד בהוליווד?'".