שתיקה פרסית - חלק שביעי

שישה חודשים חלפו מאז נשלח המכתב האחרון לשירין, עד שבאחד מהימים המושלגים התקבל הצלצול מישראל. שישה חודשים שבהם גדלו הילדים, ואֶבִּי כבר פעוט המתהדר בשתיים וחצי שנותיו ולאילנה מלאה שנה אחת תמימה.

איש הסוכנות היהודית דיבר בפרסית רהוטה וקולו הקרין שילוב של חביבות וביטחון. כנגד לִבה ההולם בחוזקה, הסתלסל גל חמים במעלה בִּטנה. יש מי שחושב עליהם. יש מי שדואג למימוש התוכנית, וזהו גוף איתן ואמין - הסוכנות היהודית. התוכנית עומדת לצאת אל הפועל. ההד הנלווה לדבריו, המעיד על שיחת חוץ, מוסיף נופך להתרגשות האוחזת בה. היא חבקה את האפרכסת בידה והנהנה בלי הרף לקול הדובר.

מחשש להאזנה, נאמרו הדברים ברמזים. הוא בירר פרטים בנוגע לנפשות המתוכננות להיכלל במסע, ופרי הצמידה שפתיה לפומית ומסרה בלחישה את פרטי החמישייה: היא ומורד, שני ילדיהם ואחיה בֶּהְנָם, וכן חמישיית בני משפחת זָאדֶה. הדובר ציין את שמו של איש הקשר, הָאשֶם טַבְּרִיזִי, שיגיע לביתם ויקבל מהם את הכסף ואת הפספורטים תמורת "שירותי ההברחה", שכונו בשם "מתפרה". שמם החדש של הפספורטים: "כֵּלִים".

התוכנית ההרפתקנית קיבלה אור ירוק מסנוור. רגעים ארוכים לאחר ניתוק השיחה עדיין עמדה בסמוך לטלפון השוכב בעריסתו, לבה המשיך להלום ומוחה ניסה לעבד את הידיעה, עד שקלטה את קול בכייה של אילנה שהפך לצרחה היסטרית כמי שנזנחה עלי אדמות.

פרי רכנה אל אילנה ונשאה אותה בזרועותיה. היא ערסלה אותה בתנועות קצובות, מחתה את פיה המרייר, נשקה לאפה הכפתורי ולחשה, "ששש... ילדתי, אמא פה איתך. אמא תיקח אותך רחוק רחוק לישראל, לארץ של היהודים, למקום שבו נחיה בשלום ובנחת. עוד מעט אבא ואֶבִּי יחזרו מסבתא גוֹהָר ונספר להם את החדשות הטובות."

בכייה של אילנה נדם והיא שקעה בשינה. פרי השכיבה אותה על מיטתה, עמדה בסמוך למראשות המיטה הקטנה, צמצמה את עיניה וראתה בעיני רוחה כיצד הם מגיעים לשערי הארץ הנכספת, ואחיותיה ואחִיה עם בני משפחותיהם מקבלים את פניהם בפרחים.

"פרי?" נשמע קול מהוסה.

עיניה נפקחו ופגשו את מורד שאחז בידו את אֶבִּי. היא הובילה אותו אל הסלון. "התקשרו מהסוכנות היהודית," בישרה את אם הבשורות, והקיפה את צווארו בידיה והתייפחה.

"אמא," שפתיו הקטנות של אֶבִּי התעוותו ושני אגלים השתקפו מעיניו.

"אֶבִּי ג'ון," פנתה אליו ברוך. "'קוֹרבֵָּנֵת בֵּרַם', כפרה עליך, הכול בסדר. אני בוכה משמחה. אתה רואה, הנה אני צוחקת. גם משמחה לפעמים יורדות דמעות."

הילד בחן את פני אמו והביט באביו, שמבע פניו אישר את דבריה. "אנחנו הולכים לישראל," קפצה פרי ואחזה בידו של אֶבִּי ובידו של מורד וסחפה אותם למעגל מרקד.

מורד שיתף פעולה וריקד וקיפץ, ובעוד רגליו מתנופפות אל על בחוסר תיאום ונוחתות בחבטות רמות על הרצפה, גלגל מול פניה העליזות של אשתו סימני שאלה מסוקרנים.

פרי עצרה, הסדירה את נשימתה והזינה את מורד בפרטי השיחה עם איש הסוכנות מישראל. "אנחנו בידיים טובות, יש מי שמשגיח עלינו," סיכמה בנינוחות.

למורד לא היתה כל כוונה להעיב על שמחתה. זמן רב לא נראתה בפורקן כה מלבב. את זרעי ההיסוס שעלו בו החליט לנצור לעת עתה במכמני לבו, ולשתפה בהם בעת אחרת. אלא שפרי הקדימה את המאוחר.

"מה, מורד, אתה לא מרוצה?"

"אני מרוצה, פרי ג'ון, הלוואי שההרגשה הזאת שלך תלווה אותנו כל הדרך עד ישראל."

פניה לבשו רצינות. "אשכיב את אֶבִּי לישון ואחר כך נדבר," אמרה, ואֶבִּי נפרד מאביו בנשיקת לילה טוב ופנה עם אמו לחדר השינה. בתוך זמן קצר עלה מן החדר ניגון קולה הרך, "לָה לָה לָה לָה לָה לָלָהִי, לָה לָלָהִי, בָּבָּט רַפְטֶה גוֹלֶה גַנְדוֹם בִּיָרֶה..." צלילי שיר הערש נשמעו הפעם עמוקים מתמיד, כמו דולים מן הקרביים געגוע כבד.

במטבח, על כוס תה, ישבו ופירקו את המצב לגורמים. "יש לנו אמנם גב חזק, הסוכנות היהודית מאחורינו," אמר מורד לפרי בפנים מודאגות, "אבל מי שיוביל אותנו הוא בן אדם מקומי, ואנחנו יכולים רק לקוות שהוא בעל ניסיון, שהוא מכיר את הדרך ואת המהמורות ויודע איך לעקוף ולפתור את הבעיות."

"כיוון שהוא קשור לסוכנות, אנחנו מוגנים," השיבה פרי בביטחון.

"קשה ממרחקים להבטיח שהכול יתנהל לפי התוכנית," מעיניו של מורד עדיין ניבטה הדאגה, "אי אפשר לדעת מה יקרה כשנגיע למקום מרוחק ושומם. יש מגרעת אחת בתוכנית: אנחנו לא מכירים את הָאשֶם טַבְּרִיזִי. הלוואי שהוא יהיה נאמן לכל אורך הדרך. כבר קרו מקרים, את הרי יודעת."

המקרה של שַׁהְרָם ניצב לפתע מולה. "מה יהיה עם הילדים?" שאלה, ושמץ של בהלה התגנב לקולה.

"לא התכוונתי להדאיג אותך, פרי ג'ון." ידיו ליטפו את פניה כמו מנסות להחליק את קמטי הדאגה. "בואי נקווה שהכול יתנהל כשורה. עובדה היא שהפעם השנייה הצליחה לשַׁהְרָם והנה הם בישראל. אני רק מבקש שלא נלך בעיניים עצומות, שנהיה מודעים לסכנות. אנחנו צריכים להיות זהירים."

"לא נעזוב לרגע את הילדים," אמרה פרי, "בשום מצב לא נשאיר אותם מחוץ להשגחה שלנו."

"בדיוק לזה אני מתכוון. הילדים איתנו באש ובמים. יחד נחצה את הדרך ואת הסכנות."

כעת הגיע תורה של פרי להעלות ספקות. "אנחנו צריכים למסור להָאשֶם טַבְּרִיזִי את הכסף ואת הפספורטים. מה יהיה אם ייקח הכול ויֵלך?"

"פרי ג'ון, שתי אפשרויות לפנינו: האחת - לוותר ולהמתין עד שתתאפשר עלייה לגיטימית. השנייה - לצאת לדרך."

"לפי מה שקורה כאן אני לא רואה פתרונות באופק. לרפובליקה האסלאמית אין כוונות לעשות חיים קלים לאזרחים, בוודאי לא לנו. במקום שבו אין יציבות - אין תקווה ליהודים. הילדים הולכים וגדלים. אנחנו צריכים לחשוב על זיכרונות הילדות שיישארו להם. מה יזכרו? פחד ורוע. אנחנו לא נוכל לנקות להם את הזיכרונות האלה."

מורד מצא עצמו מחזק את דבריה. "הכול מעוות כאן. הם צריכים מקום נורמלי, מקום שמחנך לערכים, לאהבת אדם, לנאורות."

פתאום התחוורה לפרי עובדה פשוטה. הדברים הקטנים, השגרתיים, שמרכיבים את החיים, מתקבלים כמובנים מאליהם. עד שמגיע יום שסוטר על פניהם, מנער אותם ואומר: לא הערכתם מספיק את מה שהיה לכם. היא נרעדה. "אנחנו נצא מכאן כמה שיותר מהר. ואסור לספר לאף אחד."

היא ניגשה לארונית הקטנה שבה טמונים המסמכים יקרי הערך והוציאה שני דרכונים. "כמה טוב שהוצאנו פספורטים עוד לפני המהומה. אין סיכוי שנצליח להוציא עכשיו פספורטים לילדים." היא כרכה אותם בממחטה, ובממחטה נוספת כרכה את השטרות. הנה סיימה את הפעולה הראשונה לקראת היציאה. היא כיסתה את עיניה בשתי ידיה, ושפתיה מלמלו תפילה.

"שָׁהְלָה חאנום," קראה, וכבר טיפסה ועלתה במדרגות, כדי לחגוג עם שכניה למסע ולשרטט עמם תמונות יפות של חופש ושל שדות מאופק אל אופק.

28.

חלפו עוד שלושה שבועות. באחד הבקרים צלצל הטלפון, ופרי מיהרה והרימה את השפופרת.

"סלאם עליכום," נשמע קולו של גבר בעל מבטא זר.

"סלאם עליכום," השיבה ופניה אורו.

"משפחת לוי?"

"כן."

"אני מדבר עם פרי?"

"כן."

"אני הָאשֶם טַבְּרִיזִי."

"שלום לך."

"בעלך בבית?"

"לא."

"אני רוצה לעניין אותו במתפרה שלי. האם אני יכול לבקר אצלכם הערב?"

"בוודאי."

"יפה. להתראות בשבע בערב."

השיחה הקצרה עוררה בה פרץ של אנרגיה, וכנגד תשובותיה הקצרות בטלפון מצאה עצמה שטה באוקיינוס של פעולות שבוצעו בקצב מהיר להפתיע. חלקן פעולות שגרתיות, האכלה והלבשה של הילדים, בישול וניקיון, כביסה וגיהוץ, וחלקן פעולות נטולות טעם ותכלית. היא הוציאה בגדים מקופלים מן הארון וקיפלה אותם, ניגבה בפעם השנייה והשלישית את האבק ואת האין אבק מן הכוננית, תלתה כביסה על החבל וכעבור שעה קלה הסירה אותה כדי לגלות שהיא עדיין לחה, וליתר דיוק - רטובה, וחזרה ותלתה שוב, ובעיקר התרוצצה הלוך ושוב, כמו מתכוננת לקראת תחרות ריצה.

אֶבִּי הפסיק את משחק המכונית, והחל לעקוב אחר תנועותיה המוזרות של אמו. במהרה נשאב למשחק והחל לרוץ מאחוריה ומצדדיה, רץ ונופל וקם וצוחק, ומוצא שהמשחק החדש הוא משעשע למדי - עד שדרכה רגלו על ידה של אילנה. התינוקת היתה ישובה על השמיכה הפרושה על רצפת הבית, ושקועה בניסיונות כושלים לסרק את הבובה. היא פרצה בבכי מר, שגרם לאמה לעצור את המרוץ העקר. עמה עצר גם אֶבִּי, והיא ניגשה אל התינוקת ואספה אותה אליה ומחתה את אפה ונשקה לה, ואחר כך גם לאֶבִּי שנצמד אליה בחרטה ובדכדוך, גם משום שגרם לאחותו הקטנה לבכות וגם משום שכעת נטלה לעצמה את מלוא הזכויות לתשומת הלב מאמא, בלי להותיר לו גרגר אחד לנחמה.

אני לא יכולה להכיל את ההתרגשות הזאת שנפלה עלי, חשבה פרי, ופיללה שיבוא כבר מורד וייטול ממנה נתח שמחה לאיזון.

ואז נזכרה. "שָׁהְלָה חאנום," קראה אל המפלס העליון.

"כן, פרי חאנום," עלה קולה של שָׁהְלָה, וכבר טופפה וירדה במדרגות. "קרה משהו?" שאלה כשנעמדה בסלון הבית.

"שָׁהְלָה חאנום, קרה - משהו - טוב," משכה פרי במילים וליוותה אותם בצחוק פורק הנאה.

"התקשרו?"

"כן, הערב הוא יגיע, בשבע בערב," בישרה את הבשורה המיוחלת, ולא הרהיבה עוז להודות בפני שכנתה הטובה כי מרוב ההמולה המפזזת בה היא כמעט נשמטה מזיכרונה.

"שבע בערב? זה בעוד עשר דקות, 'יָא חוֹדָה', אני רצה להכין את הכסף והפספורטים."

פרי עקבה אחר רגליה המדלגות על פני המדרגות ותהתה אם אי פעם רצו בבית הזה כל כך הרבה ביום אחד כמו היום.

זכר אחיה נצנץ בה באחת. היא נחפזה אל הטלפון. "בֶּהְנָם, בוא מהר," האיצה בו. הוא קלט למה מכוונים דבריה, אך ניכר שאין הוא מרוצה מהדיבור הישיר שלה. "או קיי," השיב מיד, "תרגיעי את אֶבִּי ג'ון, 'חָהָאר', אחותי. תגידי לו שדוֹד בֶּהְנָם בדרך אליו עם המתנה שהבטיח לו." הוא ניתק, והיא קלטה את השגיאה החמורה ששגתה כבר בשלב כה מוקדם של התוכנית ואת תיקונו של אחיה מהיר המחשבה, וסיכמה בינה לבין עצמה כמה טוב שהוא מצטרף אליהם.

מורד שב הביתה מעט אחרי שהגיע בֶּהְנָם, ובטרם פרקה עליו את גודש הריגוש הגיע גם האורח, וכולם הצטופפו סביבו ותלו בו עיניים כלות ששייטו על לבושו ועל פניו ובחנו את מראהו הכללי בהתרגשות דרוכה.

לפניהם עמד אדם כפרי, מוסלמי, בשנות השלושים לחייו, לבוש בפשטות: חולצה אפורה דהויה ועליה תלוי ברישול ז'קט חום שבע ימים, ומכנסיים שחורים מהוהים. הוא נעל נעליים גבוהות ובלות וחבש כובע סרוג. גבות עבותות ומחוברות סוככו על עיניו השחורות חודרות המבט. שפמו וזקנו השחור שמילאו שטח ניכר בפניו שיוו לו מראה של מהפכן. דיבורו היה קצר ותקיף.

"אני הָאשֶם," הציג את עצמו. "היום אתן לכם הנחיות, אבל לפני הכול אני רוצה לערוך היכרות עם כל הקבוצה."

הנוכחים הזדהו בשמותיהם: מורד, פרי וילדיהם אֶבִּי ואילנה, בֶּהְנָם, שָׁהְלָה, מוּסָא וילדיהם: הוֹמָא, נַאזִי ואָמִיר.

"יפה," אמר האשם ברצינות, כמו מורה הנותן ציון לתלמידיו. "עשרה חברים. היה רצוי להפחית במספר, כי ככל שהקבוצה גדולה הקושי גדל בהתאם, אבל אנחנו נסתדר. כעת עליכם לזכור: אין לספר לאיש דבר וחצי דבר על הכוונה שלכם לעזוב. האם זה ברור?"

הם הנהנו בצייתנות.

"כשאני אומר לאף אחד, אני מתכוון לאף אחד," הדגיש כוותיק היודע דבר או שניים על הנושא. "לא לחבר ולא לחברה, לא לשכן ולא לשכנה, לא למתפללי בית הכנסת ולא למוכר ה'נוּנֶה סַנְגָק' (לחם ארוך, דמוי בגט, הנאפה על מצע של אבנים מחוממות). מותר לכם להכניס לסוד העניין אך ורק את ההורים, לספר להם את המינימום ההכרחי ולהזהיר אותם לשמור על פה סגור. זִכרו, 'דִיוָר מוּשׁ דָרֶה, מוּשֶהַם גוּש דָרֶה', בקיר יש עכבר, ולעכבר יש אוזן."

הם החרישו ועיכלו את דבריו. החדר היה אפוף אווירה של סוד. הפעולה הנועזת המצפה להם קיבלה תוקף. פרי דימתה לראותו מפקד על יחידת חיילים.

"אם אחד יֵדע - הפעולה נכשלה," חתם המפקד את נושא הסודיות. "כעת אבקש לקבל את הפספורטים ואת הכסף," אמר והביט בהם בעיניים של מורה דרך מנוסה, והם החזירו לו מבט חסר ניסיון.

הוא מנה את השטרות ביד אמונה ובדק כל דרכון במבט ותיק. לנגד עיניהם הקרועות מסקרנות פתח את חגורת מכנסיו, התיר את הכפתורים העליונים של המכנסיים, הסיר את השָׁל הכרוך סביב מותניו, הטמין בתוכו את האוצר שקיבל לידיו, ליפף מספר ליפופים ושב וקשר את השָׁל סביב המותניים. כעת רכס את כפתורי מכנסיו, קשר את החגורה, כיסה את כל הכּבוּדה בחולצתו, ולהשלמת הפעולה הידק את כנפי הז'קט לגופו.

הוא עמד מולם, שבע רצון מהרושם שהותירו בהם פעולותיו אלה, והניח את ידיו בצִדי מותניו המואבסים. "כעת להוראות," אמר. "מכיוון שבטלפון נקמץ בדיבורים בגלל חשש להאזנה, זכרו היטב את ההוראות הבאות: אחת - אנחנו נעבור בדרכנו בעיירה רֵזָאִיֵה. כדי שלא תבלטו בשטח עליכם לנהוג כמנהגם ולהתלבש כלבושם. הגברים יגדלו זקן וילבשו ז'קט בצבע חאקי והנשים תתעטפנה בצ'אדור. שתיים - תנאי ההליכה יהיו קשים ויש לנעול נעליים סגורות. שלוש - יש לצמצם למינימום את המשא לדרך. אנחנו לא יוצאים לערוך תצוגת אופנה, ואין צורך בבגדים הדורים ובבגדי החלפה רבים. הצטיידו בתרמוס, באבקת חלב ובביסקוויטים לילדים."

פרי רשמה בזיכרונה את הדברים. ההנחיות המפורטות בישרו על תחילת הדרך. לבה האיץ את פעימותיו. היא העבירה שוב מבט בוחן באיש שאמור להובילם ולהגן עליהם, ובירכה אותו בלבה שיעמוד בו הכוח למלא את תפקידו. מראה פניהם של כולם שידר אותה תחושה.

לפתע קבע: "'יַחְבַּנְדוּן' (שכבת קרח חלקה מאוד שנוצרה משלג שהופשר חלקית וקפא מחדש) כעת. נמתין לשיפור במזג האוויר. בעוד עשרים יום אצור איתכם קשר."

פרי התכדרה במקומה כמו בלון שהתירו את קשריו, שאבו מתוכו את האוויר והטילו אותו מדולדל לפינה כחפץ זניח. הציפייה המיוחלת ליציאה מיידית לדרך התנפצה לחלקיקי קרח הפזורים על כל שביל ודרך, ואין לדעת מתי תגיע שעת האפס. היא נעצה עיניים במותניו, במקום שבו חבויים הדרכונים והכסף, וכאשר נפרד מהם המשיך מבטה ללוות את המותניים המתרחקים. המקרה של שַׁהְרָם צץ והתריע, והיא רצתה לקרוא לאיש כי ישוב ויחזיר לה את הגזילה, אבל הפתח כבר התרוקן מדמותו.

רגע ארוך בהתה בדלת שנסגרה אחריו, וחשש עולה ומנקר בה כי הגיע הקץ לאשליית היציאה.

29.

מרס 1983 היה קר במיוחד, מתעקש לחקות את החודשים שקדמו לו. הכפור ריחף על העיר והמדינה, ושלט שלטון ללא מצרים. ימי ההמתנה לצלצול הטלפון עמדו בסימן של עצבים רופפים. כשהתקשר האשם כמובטח, הודיע קצרות שמזג האוויר עדיין בעוכרינו, ונוסף על כך יש להמתין לשיכוך המרידות של הכורדים, מאחר שהמסלול עובר בחלקו במחוז כורדיסטן. "אהיה בקשר בעוד עשרים יום," חתם את דבריו וגזר על המתנה נוספת.

"עוד לא קיבלנו אור ירוק," אמרה שָׁהְלָה חאנום, "אבל הוא התקשר וזה סימן טוב."

מבטה של פרי השתהה על שָׁהְלָה חאנום. היא הבינה שיותר משהיא חפצה לעודד אותה, היא זקוקה לעידוד עצמי. "ננסה לעבור את שלושת השבועות הקרובים בלי לחשוב יותר מדי על התוכנית," הציעה, "וכשהוא יתקשר נתחיל לפעול."

החורף כפה את עצמו על היקום בנשיפות קור עזות, ולא גילה סימני התקפלות. טהרן לא נחלצה מאחיזת הקור כשם שלא נחלצה מיתר מוראותיה. לפיתת הכפור בין הברד לשלג הלכה והתהדקה וסיפקה אישורים חוזרים ונשנים לעיכוב המתמשך. בעודם נצורים בעל כורחם בין כותלי הבית המוסקים הגיע הצלצול הבא, ובו סוכם ברמזים כי יתאזרו בעוד סבלנות עד לאחר חג הפסח היהודי וה"עֵיד נוֹ רוּז" - חג האביב הפרסי זורואסטרי, כשמזג האוויר יעמוד לצדם. "אני צריך עוד ידיים עובדות כדי לסיים את הקולקציה בזמן," הוסיף האשם ריפוד לדבריו.

פרי לא הניחה לדחייה הנוספת להשתלט על מצב רוחה. עד אשר ינשום החורף את נשימותיו האחרונות ויפנה מקומו לנקישות האביב, שומה עליה להעסיק את עצמה. "שָׁהְלָה חאנום, נתחיל בהכנות לחג. יש לנו פסח ו'נו רוז'. יש מה לעשות."

השתיים החלו בפעולות קדחתניות והבית שקק תכונה. "את רואה, אנחנו מתרעננות בעבודה," צוחקת פרי ושָׁהְלָה חאנום מחזקת, "אם לא נפעיל את הידיים האלה הן יעלו חלודה."

יום אחר יום מירקו את הבית ביסודיות, ולא נתנו דעתן לאבסורד שבהשקעת מאמצים בצחצוח ובמירוק של בית שאותו הם עומדים לנטוש לעד. הוֹמָא היפה, בתה של שָׁהְלָה חאנום, נרתמה לעזרה ומינפה את חדוות העבודה. שלוש הנשים הטילו את השטיחים על החלונות וכילו את מִרצן על השטיח ועל שאר המלאכות בגמישות של לולייניות בקרקס. הן רחצו את התריסים, הבריקו את החלונות, שפשפו את הסירים, צחצחו את כלי הנחושת, הגעילו את הכלים, הסירו את האבק מעל הרהיטים והאביזרים, בררו את האורז, אספו כלים קעורים והנביטו בהם גרגרי חיטה שהצמיחו עלים ירוקים לתפארת. ידיהן נעו בלי הרף כמו שלישיית רובוטים שלא קיבלה את ההוראה לחדול.

שָׁהְלָה חאנום הציעה לצאת לקנות ולטחון תבלינים לחג, אלא שפרי עצרה בעדה. "את זה נקבל מאבא שלי."

האביב הסתנן בינות לאמירי העצים כשהסתיימו ההכנות, ועל שולחן הסלון הונח אגרטל מצהיר אביב שהתהדר בתפרחת צבעונית מעוטרת בזלזלים ירוקים. שָׁהְלָה חאנום והוֹמָא הצטרפו אל פרי והלכו לסייע באפיית המצות בחצר מגורי ההורים.

אופה המצות הקבוע, שהיה מוזמן מדי שנה בעת הזו, פתח בסדרה של פעולות. הבעיר את הגחלים, לש את הבצק, קרע מתוכו פיסות ויצר כדורים. הנשים רידדו את כדורי הבצק, שטחו אותם לעיגולים דקים והגישו אותם לידיו. האופה פרש את הבצק על חלקו הקמור של כלי האפייה, הניח בתנור החם, המתין בדיוק שמונה דקות, שלף את המצה האפויה ופרש אותה על הבד הלבן למניעת התייבשות. המצות החמות והטריות נערמו זו על גבי זו, והניחוח שעלה מהן עורר את בלוטות הרוק. הנשים גזרו על עצמן איפוק עד הישמע הברכה על אכילת המצה.

בהגיע ליל הסדר הסבו סביב שולחן החג בבית הוריה של פרי בני משפחות הנאי, לוי וזָאדֶה. הם קראו בהגדה, שאלו ארבע קושיות, אכלו "הָלִיקָא" - חרוסת משובחת שהכינה מהרי, השתעשעו בהצלפה בבצל הירוק בכל קריאה של "דיינו", והילדים חיפשו את האפיקומן.

משנפרדו מיהרה מהרי להזכירם. "הבית הזה הוא שלכם ואתם מוזמנים לשבוע הבא ל'עֵיד נוֹ רוּז'."

"אנחנו אסירי תודה לך, מהרי חאנום," הודתה שָׁהְלָה חאנום. "את אמא של כולנו. שתזכי לבריאות ושביתך יהיה פתוח תמיד לאירוח."

ופרי ידעה שעם כל נימוסיה של שָׁהְלָה חאנום, גם היא מייחלת כמותה שעד השבוע הבא יגיעו הבשורות שייַתרו את חגיגת החג.

30.

התקופה שבין החגים נוצלה להיערכות. מורד גידל זקן, הם קנו לבוש מתאים, ופרי מיינה את הפריטים המיועדים לתיקים.

תמו החגים, והציפייה לבואו של האשם שנהדפה לקרן זווית, שבה והתעוררה ביתר שאת. יתקשר או לא? משנקפו הימים והשבועות העקרים, התפרצה השאלה: מה יהיה על כספנו ועל הפספורטים שלנו? וכאשר סוף סוף נמסר להם על מועד ההתקשרות, כמו להכעיס, הזדחל לו הזמן בעצלתיים.

"מה השעה?" שאלה פרי, ומורד השיב: "שמונה."

"למה עוד לא התקשר?"

"פרי, סבלנות, זה רק שמונה בבוקר. תני לו להתעורר, להתארגן."

"מה השעה?" שאלה כעבור נצח.

"שמונה ורבע."

היא התבוננה בזיפי הזקן שהצמיח מורד על פניו. "הוא נתן לנו הוראות והשלה אותנו שהכול מתוכנן, כשהתוכנית היחידה שלו היתה להרדים אותנו ולברוח עם הכסף והפספורטים."

"אולי תתעסקי במשהו? אולי תכיני את ארוחת הצהריים?" הציע.

"כבר סיימתי הכול, ארוחת הצהריים מוכנה," השיבה להפתעתו.

"את בכלל ישנת הלילה?"

"מי יכול לישון? כל הלילה חיכיתי לבוקר, והנה הבוקר בורח וגם המתחזה ברח לנו," רטנה ופכרה את אצבעותיה.

הילדים השתעשעו על השטיח. אֶבִּי הושיט לאחותו את המכונית הכחולה, היא שלחה יד קטנה לאחוז בה, והוא השיב את ידו לאחור ופרץ בצחוק. כשמאסה במשחק שלא הניב תוצאות, התרצה וניחם אותה בבובה שאילנה הצליחה בעזרת אמה לסרק את שערותיה העוקצניות.

מבטם של ההורים בילדים הצטיין בחוסר ריכוז מובהק ובנטייה כפייתית ימינה אל מכשיר הטלפון.

בשעה עשר בבוקר הטלפון צהל. פרי זינקה לעברו. השפופרת נשמטה מידה, ולחרדתה שמעה את צליל הניתוק. היא בהתה בשפופרת המתנדנדת כמטוטלת, עד אשר הגיע מורד והניחהּ על כנה. "אל תדאגי, הוא יתקשר שוב," ניחם בקול מתון.

ואכן, הצלצול נשמע ופרי הרימה את השפופרת. "הלו?"

"הלו, זה אני, האשם, שלום עליכם."

"שלום," החניקה צעקה. "זה הוא," בישרה למורד כשהיא חוסמת בידה את פי השפופרת ורגליה פוצחות בקפיצות נמרצות.

"תראי, אני סיימתי את כל ההזמנה שלכם. אני רוצה שתבואו לראות את הקונפקציה. לכו לקנות 'בֶּלִיטְהָא', כרטיסי אוטובוס, ובעוד יומיים אפגוש אתכם בשעה ארבע אחר הצהריים בתחנה המרכזית, ונצא ביחד למפעל."

"בסדר," השיבה.

"'חוֹדָה הָאפֵז', להתראות."

"'חוֹדָה הָאפֵז'," נפרדה והקו נותק.

החיוך שהעבירה אל מורד התיר את כל סימני השאלה שנחבטו בהם בשעות האחרונות. "זה קורה, מורד," אמרה וחיבקה את מותניו.

"זה קורה," חזר ואמר וליטף אותה. רגעים אחדים עמדו חבוקים, מתמסרים להרהוריהם.

אל המערבולת החוגגת בגופה פלשו לפתע אורחות בלתי קרואות והסתכסכו במוחה. היא ידעה שהמחשבות פולשות גם למוחו. היא חשה את מלוא כובדן של המשקולות המונחות על שני צדי המאזניים. רק שלא ניפול בידי ה"קומיטה" ויתר אנשי ח'ומייני, הבזיקה מחשבה ראשונה, וכבר דחקה בה השנייה וטענה לפרידה מהמשפחה. איך הם יסתדרו בלעדי? איך אסתדר אני בלעדיהם? האם אזכה לראותם שוב? ומה יהיה על הילדים? האם זה הוגן לסכן אותם? האם נצליח להגן עליהם? להאכיל אותם? ואם חלילה יקרה משהו? ועוד עולה וקודחת שאלת מזג האוויר: האם נסתדר בקור? האם לא נקפא למוות? ושאלת הסוסים: אנחנו לא יודעים לרכוב על סוסים. ומה עם הסכנות האורבות בדרך? האם נוכל לעמוד בהן? ותקוות התקוות: רק שלא יוליך אותנו שולל. שנגיע בשלום למחוז חפצנו.

היא הביטה במורד וקימטה את מצחה. הוא השיב לה קמטי דאגה. "'נָא רַהַטָם', אני לא רגועה," לחשה.

הוא התבונן בעיניה. "פרי, זהו הרגע האחרון להחלטה. אם הולכים - אז הולכים עד הסוף, אחרת אסור להתחיל עם זה. אילו היינו רק שנינו - התשובה היתה ברורה. אבל כיוון שאנחנו יוצאים עם הילדים - אני מפקיד בידייך את ההחלטה. זה הרגע להחליט סופית."

היא נעצה מבטה בנקודה מרוחקת והשיבה בגרון חנוק: "למען הילדים, יוצאים."

"פרי ג'ון. זכרי, אין דרך חזרה. 'אַבֶּה קֶה רַפְט בְּג'וּבּ - בָּר נֶה מִיגָרְדֶה'." (פתגם. מים שעברו בתעלה לא ישובו עוד. כלומר, את הנעשה אין להשיב). הוא השתהה לרגע בטרם הוסיף, "אנחנו עושים את המעשה הנכון. איתך זה אפשרי."

"עם הכוחות המשותפים שלנו נתגבר על הכול."

הוא הרכין ראשו והחריש.

"מה, מורד? שתף אותי."

הוא בחן את פניה וצמצם את עיניו. "פרי ג'ון, את אישה יפה," אמר חרש.

"ממה אתה מוטרד?"

"אני חושב על המקרים שבהם פגעו בבעל ואנסו את האישה או חטפו אותה."

"לנו זה לא יקרה. חוץ מזה, אנחנו לא לבד. בֶּהְנָם איתנו ומשפחת זָאדֶה איתנו. יהיה בסדר." היא תמהה לרגע כיצד זה קרה שהיא מחזקת אותו. נראה שאנחנו זקוקים לחיזוק הדדי, סיכמה עם עצמה והוסיפה, "החיים זה לא 'פָּאלוּדֶה', אבל המכתבים מישראל מפיחים בי אמונה ותקווה."

הוא הסכים בניד ראש ולפתע התנער. "אנחנו צריכים להתחיל לפעול," אמר בנימה מעשית. "קשה מאוד להשיג כרטיסים. לכל אחד מוקצבים שניים או שלושה. אני צריך לקנות חמישה לרֵזָאִיֵה. אתאם עם מוּסָא חאן שנצא הלילה, ונמתין בגראז' כדי שנהיה ראשונים בתור להזמנת הכרטיסים. נקדיש את היום לרוקן את הבית ולהעביר את הציוד להורייך."

"בזהירות, שלא נעורר חשד אצל השכנים."

"ניעזר באוטו של רָאמִין. אני יוצא לאחיך. 'חוֹדָה הָאפֵז', להתראות." הוא פנה לצאת ופרי קראה אחריו, "מורד!"

הוא סב על עקביו. היא קרבה אליו. "בהצלחה," אמרה. "בהצלחה," השיב. שפתותיהם נצמדו וחתמו את ברכתם באיחוי ממושך.

31.

למרבה המזל, הריהוט המסיבי היה שייך לבעלי הבית ונותר במקום. עם זאת, חרף הצמצום שגזרו על עצמם, התברר שבמרוצת שלוש השנים הצטבר ברשותם מלאי גדול של ציוד וכלים.

בהפוגות שבין פרקי הגשם גררה פרי את עגלת התינוק עמוסת הפריטים העטויה בשמיכת הסוואה, עד להוריה - ביתו של אחיה רָאמִין ברחוב כַּאח'. המרחק בין סמטאות הרחוב לא היה גדול, והיא עשתה אותו הלוך ושוב פעמים מספר מבלי לעורר חשד, אם כי החשש שמא תיחשף תוכניתם ליווה אותה בכל צעד מצעדיה. מורד ורָאמִין העמיסו את המשא הכבד על השברולט המסחרית. בשובה אל הבית נשאלה על ידי אחד השכנים שהחווה באצבעו על הרכב העמוס: "אתם עוברים דירה?"

פרי השיבה מיד: "מורד עובד באריגת שטיחים בקשאן והוא מוביל ציוד לפועלים."

היא האמינה שהשכן התרצה, אבל הוא בוודאי לא שיער בנפשו אילו מאמצים נדרשו ממנה כדי להירגע מהתעניינותו התמימה.

בערב שכבה פרי על מיטתה, תלתה עיניה בירח העגול הדולק בחלונה והתפללה להצלחת המשימה שהוטלה על מורד ועל מוּסָא חאן. השניים שהו כעת בגראז' והמתינו לפתיחת האשנב לרכישת הכרטיסים. שעות ארוכות חצבו עיניה את תקרת החדר החשוכה עד שנכנעו לעפעפיים הכבדים.

בבוקר שבו הגברים עם עיגולים כהים סביב עיניהם ונפנפו בידיהם בכרטיסי החופש.

בצהריים יצאו פרי ומורד והילדים לבית ההורים לארוחת פרידה. קודם צאתם הם ערכו את ההכנות האחרונות. תחילה הכינו את הילד.

"אֶבִּי ג'ון," אמרה פרי, "אנחנו יוצאים לדרך ארוכה."

"טיול?" קפץ אֶבִּי בפנים נוהרות.

"זה כמו טיול, אבל צריך להיזהר בדרך."

"זאב?"

"אין זאבים, אבל יש אנשים שצריך להיזהר מהם."

"הך הך?"

"לא, חמודי, אף אחד לא ירביץ לאֶבִּי שלי. אבל אם תסגור עיניים כאילו אתה ישן, הנה ככה," פרי עצמה את עיניה ופקחה, "אז הם לא יפריעו לנו."

"הצגה," קרא אֶבִּי.

"נכון, כמו הצגה. אתה מוכן לעשות הצגה?"

"כן, כן, כן," צהל הפעוט.

מורד לבש מכנסיים שחורים, חולצה אפורה ועליה ז'קט בצבע חאקי עם כיסים גדולים. בכיסו האחד הטמין שטרות כסף ובכיסו השני את תעודות הזהות שלו ושל פרי. הוא נעל נעליים שחורות גבוהות ורכס אותן בשרוכים שהתלפפו סביב כפתורים מתכתיים. פרי חגרה חגורת בטן שחבקה שטרות של מרקים גרמניים ותכשיטי זהב. היא לבשה מכנסיים ארוכים שחגורתם כמסה את חגורת הבטן, חולצה ארוכת שרוולים, מעיל בצבע חאקי וצ'אדור שחור שכיסה את כל לבושה. בזה אחר זה פערה את ארבעת הכיסים הגדולים של המעיל ודחסה אל לועם בקבוקי תה ובקבוקי מים, "חַקְשִׁיר" לשיכוך כאב בטן, "נַבָּט" - קוביות סוכר שקופות ומרוכזות הידועות בסגולתן לדיכוי כאב בטן, וכדורי שינה.

רָאמִין נטל מידיהם את שני התיקים והובילם אל הרכב. תיק אחד הכיל בגדים למורד ולפרי, כלי רחצה, משחה ומברשות שיניים, וכן את סרט החתונה, וצרור מוחתל הכולל את התנ"ך, תהלים ומגילת קלף עם תפילת "שמע ישראל". לתיק השני נדחסו בגדים ותרופות לילדים, שמיכה, תרמוס, אבקת חלב, ביסקוויטים, פירות יבשים, פיסטוקים, רָחת לוקום וכריכים. על כל אלה פוזרה כמות נדיבה של חלומות וציפיות.

פרי יצאה מהבית, נעצרה בצל הגפנים, העבירה יד רכה על העלים ונתנה בסוכה לטיפת מבט אחרונה. היא לקחה נשימה ארוכה ופנתה והשתחלה עם אילנה לרכב, וזה החל דרכו לבית ההורים, לארוחת הפרידה.

בבית ההורים המתינו הוריה, אחיה רָאמִין, אחותה ריטה ומשפחתה, אחיה פָּרְוִיז ומשפחתו, הוריו של מורד, אחָיו ונשותיהם וילדיהם. נראה היה כי מלבדם לא נודע דְבר הסוד לאיש.

אלא שלפנות בוקר התברר להם כי דבר לא נסתר מעיניהם, מאוזניהם ומפיהם של באי בית הכנסת.

נקישה על הדלת ופתיחתה הציבה את פרי בפני אישה שאליה התוודעה לאחרונה, ובפני צעיר דל בשר שעמד חבוי מאחוריה.

"שלום, פרי חאנום," פנתה אליה האישה בחביבות יתרה. "אני מהין, היכרנו בבית הכנסת."

"שלום, מהין חאנום," השיבה פרי בנימוס המתבקש והריחה צרות. כיצד תזמין אותם להיכנס לבית שהופשט דרמטית מכל אביזרי החיים? ואף על פי כן הוסיפה באי רצון בולט, "היכנסו בבקשה."

מהין דחקה בצעיר להיכנס ונכנסה מיד אחריו, כמו חוששת פן תחזור בה פרי מכוונתה.

"זה הבן שלי, גַ'מְשִׁיד," הציגה את הנער הכחוש. "אנחנו מסתירים אותו כדי שלא יתגייס לצבא. המסכן לא יצא מהבית כבר כמה חודשים. תראי כמה הוא חיוור."

פרי הנהנה בקוצר רוח. אין זה הזמן לשיחת רעים ולהיכרויות חדשות במקום שאותו היא עומדת לעזוב לנצח. עליה להתכונן לדרך.

נראה שעיניה הטרודות של פרי לא נעלמו מעיני האורחת, והיא קפצה מיד לעניין שלשמו באה. "'חָהֵשׁ מִיקוֹנָם', (לשון בקשה) קחו אותו איתכם," אמרה בקול תחנונים.

פרי פערה זוג עיניים גדולות.

"אל נא תתרגזי, פרי חאנום. כמו כולם, גם אני בדקתי וחקרתי. זה הבן היחיד שלי. אני חייבת להציל אותו. ככה הגיע לידיעתי שאתם יוצאים לדרך. אני מאחלת לכם דרך צלחה ומבטיחה שהפה שלי יהיה סגור על מנעול. אף אחד לא יֵדע ולא ישמע ממני דבר. תחשבי שגם הוא אח שלך, כמו בֶּהְנָם. תחשבי שיוצאים איתך לדרך בעל, שני ילדים ושני אחים. ג'משיד הוא בוגר ועצמאי, ואני מבטיחה לך שהוא לא ייפול עליכם למעמסה."

פרי טרם התאוששה מההלם הראשוני מחשיפת הסוד, והנה באה האישה ומפטפטת באוזניה את כל הפרטים שעד עתה סברה לתומה כי הם מוגנים במעטה בלתי ניתן לחדירה. החששות והפחדים צפו וצרו עליה. מי עוד יודע? האם השמועה דלפה גם לאוזני שונאינו ומבקשי רעתנו? ומה עלי לומר לאישה? אם אסרב לבקשתה - היא עלולה לנקום ולחבל בתוכנית. אם איעתר - הקבוצה תגדל ותקשה על הדרך. האשם כבר ביטא את הסתייגותו מעשרת החברים בקבוצה, והנה נוסף עוד בן אדם.

היא בחנה את פניה של האישה. מהין חאנום לא הסירה את מבע התחנונים מפניה. פרי העיפה מבט אל השעון. אל לה להשחית את זמנה על התלבטויות.

"כבר קנינו את הכרטיסים, אתם תיפגשו ברזאיה," זרתה האישה עוד משפט מקדם תוכנית.

פרי לא ידעה כיצד להגיב על המידע הזה. מהאישה הניצבת לפניה לא נבצר דבר. היא הבינה שאין דרך לחמוק מהבקשה ואין מנוס מלקבל תחת חסותם את האורח שנכפה עליהם.

"טוב, ג'משיד," פנתה אל הנער שעד כה לא הוציא הגה מפיו, ואי אפשר היה לדעת אם אילם הוא או חירש, "אנחנו נפגוש אותך שם." היא התקשתה להגות את שם המקום, הגם שנעשה גלוי.

פרי התבוננה באוהביה שהגיעו להיפרד. הבית הרגיל באירוח ושבדרך קבע הוא גדוש המולת חיים וגיל, היה אפוף הפעם בעגמומיות. אחותה ריטה ביקשה לוודא שלא שכחו לקחת עמם לדרך כמה פריטים חשובים. אמא מהרי חזרה והפצירה בהם לאכול. "מי יודע מתי יהיה לכם אוכל ומה בכלל תאכלו בדרך," חזרה ואמרה. אבל תבשיליה האהובים נותרו מיותמים וזרועות נכרכו בזה אחר זה בהתייפחות. הילדים תמהו לפשר בכיים של המבוגרים, ומשלא זכו לתשובה פתחו ערוץ בכי משלהם - ציוצים רמים הסתננו בין יבבותיהם, גוברים עליהן ומשיבים לעצמם את הכתר שנשמט.

פרי, חנוטה בבגדיה ובמטען שעל גופה, עברה מזרוע לזרוע בנשימות כבדות.

מהרי דחקה בהם לקחת שקית הפתעות ובתוכה שקדים ו"גָז" (ממתק עגול עשוי מחלבון, סוכר ופיסטוקים). "בכל פעם שאתם פוחדים, תכניסו מזה לפה," הורתה להם, ומשלא נמצא עוד מקום בכיסיה הגדושים של פרי, מצא משכך הפחד את דרכו בבדל מקום בכיס מעילו של מורד.

הם הוזמנו לשברולט של רָאמִין, ומהרי הצטרפה גם היא כמלווה. "אם השכנים יראו את העיניים האדומות וישאלו שאלות, נספר שאתם יוצאים לטייל בקשאן," הציע רָאמִין.

גוֹהָר, אמו של מורד, אחזה בדלי ויצקה את המים אחר הרכב הנוסע, סגולה לנסיעה טובה, לשלום ולהצלחה.

אילנה התמרחה על ברכיה של פרי, ואֶבִּי הצטמצם על ברכי אביו. מהרי הצמידה אליה את בתה וספגה בכאב את המתח שאפף את פניה. "אל תדאגי," הזינה את אוזניה בדברי נחמה. "אתם תעברו את זה בשלום. תהיו ערניים, תפקחו עיניים, תשמרו על הילדים ועל עצמכם. בעזרת השם הכול יעבור בשלום."

פרי ישבה דוממת על מושבה. אם תפצה את פיה יפרצו מתוכו היבבות. אל לה להקשות עוד על הילדים. די להם בפרידה הקשה ובמה שמצפה להם בדרכם העלומה. היא שמעה את דברי אמה והאזינה גם לקול הפנימי שלה. על אף כל הקושי והמועקה שהשרתה הפרידה עליה ועל כולם, נותרה איתנה בהחלטה. מתוך הכאב שחרך את גרונה, הביטה קדימה לדרך שיצאה אל התחנה וחשה שלמה עם המעשה. הילדים יגדלו במקום שבו חיים יהודים, ולא בסביבת גויים עוינת. במקום שצפוּן בו עתיד. במקום שהוא שלנו. היא הרגישה בכל נימיה כי ההחלטה אמיצה ונבונה.

המכונית פנתה לגראז' ונעצרה, והם יצאו מן הרכב. מבט חטוף של פרי באחיה ובאמה, אחרון בהחלט. ההתייפחות האצורה שעמדה במבחן האיפוק לאורך הנסיעה, השתחררה לאוויר. היא הליטה את פניה בידיה.

"פרי ג'ון, נלך, מחכים לנו," נגע בה מורד קלות.

בעלותה במדרגת האוטובוס הפכה פניה לאחור וקלטה את זנב רכבו של רָאמִין נמוג בעיקול הדרך.

מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השמיני של הספר.

שרה אהרוני / שתיקה פרסית

עורך אחראי: דב איכנולד

עורכת ספרי המקור: נוית בראל

עורכת הספר: דפנה שחורי

עורכת הלשון: ורד זינגר

מעצבת הכריכה: דנה ציביאק

הדימוי שעל הכריכה: Trevillion Images / Agnieszka Kielak

הפקה והבאה לדפוס: בתיה בודנר

לוחות: צביקה שרויטמן

סדר: טפר בע"מ

תודה לכותבי הספרים הבאים: 1. רוח אללה - ח'ומייני והמהפכה האסלאמית, אמיר טהירי. ספריית אפקים/עם עובד, 1985. 2. איראן במהפכה, דוד מנשרי. הקיבוץ המאוחד, 1988. 3. שטן גדול שטן קטן - מהפכה ומילוט באיראן, אליעזר (גייזי) צפריר. ספריית מעריב, 2002.