השורות שנתניהו השמיט - נחשפות: המסמכים המקוריים, ואלו שהציג למבקר

ראש השב"כ, ספט' 23: "המצב הביטחוני חמור ושונה, סיכוי לא מבוטל להתלכדות הזירות". נתניהו: "היעד - הרגעה". במסמך למבקר מציג רה"מ גרסה פשוטה: הוא דרש לחסל את ראשי חמאס, וראשי המערכת סירבו ורק דחפו הסדרה והרגעה. אלא שחשיפת המסמכים המקוריים שאותם סילף מציגה תמונה הפוכה: נתניהו הכתיב שקט, לא אישר סיכולים, הודיע שחמאס מורתע ולא שעה לאזהרות שקיבל. הוא מצהיר שהוא בעד פרסומם, ובפועל עושה הכול כדי למנוע זאת - למעט המילים שמשרתות את גרסתו. התחקיר המלא - בסוף השבוע ב"7 ימים"

רונן ברגמן ויובל רובוביץ'|

"לשמר מדיניות של אפס מדויקים ברצועת עזה, גם במחיר של יום קרב". כך תועדה המלצתו של ראש חטיבת המחקר באמ"ן, תת-אלוף עמית סער ז"ל, במסמך מ-3 באוקטובר 2023, ארבעה ימים לפני הטבח. בגרסת ראש הממשלה בנימין נתניהו נותרה ההערכה מאותו מסמך שחמאס מתעצם "בשיפוע מתון". ההמלצה לפעול גם במחיר הסלמה נעלמה. ולא רק היא. ולא רק מהמסמך הזה.

תחקיר ynet ו"ידיעות אחרונות", שנערך בחודשים האחרונים ויפורסם ביום שישי ב"7 ימים", חושף כיצד נבנתה הגרסה הזאת, שהופצה לציבור בפברואר 2026. לראשונה הוצב מסמך 55 העמודים של ראש הממשלה מול מסמכי המקור, סיכומי הדיונים והעדויות. ההשוואה חושפת השמטות וסילופים, מניפולציות ולעיתים פשוט שקרים - בדיוק בשאלות שבמוקד האחריות למחדל: מי הזהיר, מי המליץ לתקוף ומי הורה לשמור על השקט.

נתניהו מציג את עצמו כמי שדחף לחיסולים מול מערכת ביטחון שבלמה אותו. אלא שכבר ב-6 באפריל 2023 המליצו ראש השב"כ רונן בר והרמטכ"ל רא"ל הרצי הלוי על סיכולים בעזה. ב-9 במאי קבע נתניהו בקבינט: "אין לנו עניין להיכנס למערכה מול חמאס!", והתנה את ההיערכות לסיכול בכירים בהצטרפות חמאס ללחימה.

ב-21 במאי היה ראש השב"כ מפורש עוד יותר: "להיערך למבצע ברצ"ע (רצועת עזה - ר"ב): מכת פתיחה + סבב סיכולים". בר הזהיר כי "לא יהיה מנוס ממערכה בעזה". נתניהו סבר אחרת: "יש כרגע מאזן הרתעה חזק מול חמאס". הוא סירב לאשר את הפעולות שהוצעו.

בדירקטיבה המדינית מ-2 ביולי הוגדר היעד ברצועה: "מאמץ לשימור רגיעה לאורך זמן (זירה משנית)" - אותה רגיעה שנתניהו טוען שמעולם לא הורה עליה. ב-21 באוגוסט הזהיר השב"כ כי "הגירעון ההרתעתי גדל", ובאותו יום אמר בר לנתניהו: "יש לתקוף יזום בעזה ולהציב תנאי ברור לעצור את הכוונת הפח"ע". נתניהו השיב: "תקיפה בעזה אולי תסייע לנו אך לא תחולל שינוי ולא תשנה את עיקר המגמה".

ב-10 בספטמבר החריף בר את האזהרה: "מדינת ישראל מצויה במצב ביטחוני חמור השונה מהיכרותנו עד כה, הנובע מסיכוי לא מבוטל להתלכדות הזירות". כלומר, אזהרה מפני מלחמה רב-זירתית, הסיוט של מערכת הביטחון. נתניהו שמע וסיכם: "היעד - תקופת חגים שקטה ככל הניתן". ההנחיה הייתה: "הרגעה!".

נתניהו אומר כן, ומיד מגיע האבל. ארבעה ימים אחר כך הוא מאשר לסכל אנשי חמאס היוזמים ומכוונים פיגועים בגדה. אלא שאז מתברר מה שווה האישור. כשבר אמר כי "ניתן לסכל אותם במשרד בעזה", שאל נתניהו: "מהאוויר בעזה? זה רק אם יהיה פיגוע נורא. אחרת עדיף משהו קרקעי". כלומר, פעולה שייקח חודשים להכין, אם בכלל. פעולה אווירית אישר רק אחרי שהחלה המתקפה ב-7 באוקטובר.

ב-1 באוקטובר אמר בר: "סינוואר מרגיש חזק - צריך להתעמת איתו", וביקש להפעיל את התוכנית שהשב"כ הכין במשך שנים לחיסול דף, סינוואר ובכירים נוספים. הרמטכ"ל דיבר על הכנות למערכה רחבה בעזה ועל קמפיין סיכולים נגד "מטה הגדה".

אצל נתניהו, לעומת זאת, הוגדרה "מטרה עליונה: שלום עם סעודיה". הוא לא אישר אף אחת מהיוזמות והורה על "ניהוג עדין מאוד ושימור יציבות ביטחונית". מילים יפות לאפס יוזמה התקפית.

מסמך ההערכה השנתי בנושא הפלסטינים ששלח תא"ל סער לנתניהו ממחיש מה מאפשרת השליטה בתיעוד: לבחור את המשפט שיוצג למבקר המדינה ולציבור, ולהשאיר בחוץ את האזהרה שבאה אחריו.

נתניהו מצטט: "הפלסטינים לא יהיו הכוח המניע מאחורי מערכה רב זירתית...". שלוש הנקודות אינן סוף המשפט. הן המקום שבו נתניהו הפסיק לצטט. ההמשך פחות התאים: "אך יכולים לייצר את התנאים ש'יסבכו' את המצב ויקרבו אותה". גם האזהרה שבאה מיד אחריו - על עלייה בסבירות להפעלת כוח מלבנון במערכה פלסטינית - הושמטה. וכך גם האזהרה שההתלקחות בלבנון תהיה "כחלק מהניסיון לייצר חיבור של איראן וחיזבאללה למערכה". סער וחטיבת המחקר לא סיפקו התרעה ספציפית למלחמה מול חמאס. הם כן הזהירו מפני התרחבות המערכה ללבנון וחיבור איראן וחיזבאללה אליה. דווקא השורות האלה, שבסופו של דבר התממשו במידה רבה, לא נכנסו לגרסת נתניהו.

נתניהו טוען גם כי "המונחים 'הכלה' ו'שקט' מעולם לא נכללו בדירקטיבת ראש הממשלה". אבל במסמך מאפריל 2024 שהעביר משרדו שלו למבקר המדינה נאמר שהנחיות הדרג המדיני כללו דחיית עימותים ושימור חמאס "ככתובת שלטונית אפקטיבית, מרוסנת ומרסנת". הגישה הזאת "חלחלה לתוך התפיסה המבצעית של צה"ל בכל הנוגע להימנעות מהכרעת חמאס ועודדה חיפוש של 'תחליפי הכרעה'". כלומר, לפי משרדו של נתניהו, המדיניות חלחלה מהדרג המדיני לצבא. בדיוק בכיוון ההפוך מזה שנתניהו מציג כעת.

האזהרות של קהילת המודיעין אינן תחזית של מתקפת 7 באוקטובר, ואינן פוטרות את מערכת הביטחון מכישלונה הקשה. הן כן מפריכות את הטענה שנתניהו קיבל מסר אחיד של הרגעה והרתעה, שהוא תמיד ביקש לפעול בכוח ורק ראשי המערכת הרכרוכיים בלמו אותו. במידה רבה, ההפך הוא הנכון.

בפברואר אמר נתניהו בוועדת החוץ והביטחון: "עם ישראל חייב לדעת את הפרוטוקולים האלה". לפי מדיניות הפרסום שלו, העם חייב לדעת - אבל לא יותר מדי. נתניהו השתמש בסמכות שניכס לעצמו כדי לשחרר רק את החלקים שמוציאים אותו זך ונקי ומטילים את האחריות על אחרים. הוא הבטיח לדאוג לפרסום המסמכים, או לפחות להפקדתם בוועדה. ההבטחה הזאת עדיין מחכה לביצוע.

שלוש שנים חלפו. סימני השאלה מתרבים, הקונספירציות מוסיפות שמן למדורה, וחקירה רשמית עדיין אין. יש מי שמחזיק בשיבר המסמכים המסווגים ומנסה לערוך גם את העבר: אולי זה יעזור לסדר את העתיד בבחירות. הגיע הזמן שמזכירות הממשלה והמזכירות הצבאית, צה"ל וגופי המודיעין, משרד המשפטים ומשרד מבקר המדינה יאפשרו לפרסם את מלוא התיעוד, בהשחרת סודות ביטחוניים בלבד בידי הגורמים המוסמכים. אם ראש הממשלה רשאי לפרסם חצי משפט, אין סיבה לעצור דווקא כשמופיעים "עם זאת", "אבל" או - רחמנא ליצלן - מקף מפריד. הצנזורה נועדה להגן על סודות המדינה, לא על הגרסה של ראש הממשלה.

מי שאחריותו לאסון נבחנת אינו יכול להיות גם מי שבוחר אילו משפטים יזכה הציבור לקרוא.