המטרה של בן שמעון הייתה להוציא תיקו ולנצח בנרטיב | טור

המטרה לא הייתה לנצח, אלא לגבש נרטיב סביב התיקו, לדאוג לאופן שבו אפשר יהיה למסגר את האירוע כהישג • ואז בא אזולאי הלא ממושמע, סחט את הצהוב השני מהוג'ה וגילה לנבחרת ישראל את הדבר הגרוע ביותר מבחינתה, שאין לה ממה לפחד

ניר צדוק|

תגיות

במבחן התוצאה, המשחק מול קוסובו לא היה כל כך גרוע. בכלל לא. מול אירלנד ואוסטריה היה הרבה יותר גרוע. 90 דקות בלי לספוג שער, ובטח בחוץ, זה אירוע שראוי לפתוח איתו מהדורות חדשות. הרי מדובר בנבחרת שהצליחה לספוג שער גם מאנדורה. אבל גם בנבחרת, שנשפטת תמיד על חוסר היכולת שלה להשיג את התוצאה הרצויה, יש משמעות גם לכל מה שמעבר לתוצאה. חשובה גם הצורה, בטח כשאין צורה.

כאשר ולדין הוג'ה חטף כרטיס אדום בדקה ה־67, היו לנבחרת על המגרש שלושה בלמים, שלושה קשרי אמצע ואפס חלוצים - מערך מהפכני של 5־5־0 כאילו מנגד עומדת קואליציה של ספרד, צרפת וארגנטינה ולא נבחרת מהרזולוציה שלנו. רוצה לומר, זו הייתה כוונתו המקורית של רן בן־שמעון - להעביר את חצי השעה האחרונה מול 11 שחקני קוסובו עם עשרה שחקנים מאחורי הכדור עד השריקה ולאחריה לספר צ'יזבטים ומור"קים על בגרות וגבורה. אם זה היה תלוי בו, כך זה היה נראה. אבל זה לא היה תלוי רק בו. היו גם 11 קוסוברים שהצטמצמו על דעת עצמם לעשרה. חצופים.

היתרון המספרי לא הותיר למאמן ברירה והוא נאלץ להחליף את איתן אזולאי בדור תורג'מן ולשוב למערך הרפתקני שכלל חלוץ אחד. זה היה מתבקש, אבל גם לא קל עבור בן־שמעון. בסתר לבו, כנראה היה מעדיף להישאר 11 מול 11, עמוק בתוך תבנית מסתגרת שזועקת נחיתות ומאפשרת להציג אפילו 0:0 בפרישטינה כהישג מימי הקוממיות. היתרון המספרי הגביה את הרף באופן טבעי עבור נבחרת שמעדיפה שהציפיות יהיו נמוכות ככל הניתן. החלפתו של עידן נחמיאס בירדן שועה - אחד משלושה בלמים יוצא?! שחקן יצירתי שני נכנס?! - היא לכאורה מעשה אמיץ. למעשה זה המובן מאליו שרק הנסיבות יכולות לצייר כאגרסיביות ראויה לשבח. הפסיביות המובהקת, שההגינות מחייבת לציין שלא התחילה אצל בן־שמעון וגם לא תסתיים אצלו, הופכת את כל מה שאינו התבטלות מוחלטת לנס.

זה בדיוק המשחק שלאחריו ראוי שהנבחרת תרד רשמית לדרג ג' לקראת הגרלת מוקדמות היורו. גם התוצאה הטובה ביותר שהושגה בקמפיין הזה לא מלמדת עליה דברים טובים. היא הייתה חייבת ניצחון כדי להשאיר סיכוי להישאר בדרג ב', אבל הנבחרת לא הפגינה כל בהילות להשיג את הניצחון במשך 67 דקות. ה־0:0 הוא לא תקלה. הוא היה היעד כל הדרך, יעד שמסתבר מתאים גם לבוסים של בן־שמעון, שהודיעו לו שימשיך למוקדמות היורו. המטרה לא הייתה לנצח, אלא לגבש נרטיב סביב התיקו, לדאוג לאופן שבו אפשר יהיה למסגר את האירוע. מעטים מול רבים, ללא סולומון, חלאילי ורביבו הפצועים. דמיינו את זה על רקע "התקווה" בקליפ מרגש. זו נבחרת ישראל בסיפורים, לא בכדורגל.

כל עוד אזולאי לא עשה את הטעות הגדולה וסחט כרטיס צהוב שני מהוג'ה, בן־שמעון והנבחרת היו על דרך המלך לעמוד במטרה. בגישה שלה, הציבה הנבחרת את קוסובו במקום כל כך גבוה, מספיק גבוה עד שאפשר יהיה להציג שער נקי מולה כהישג יוצא דופן. ואז בא אזולאי הלא ממושמע, יצא קדימה, סחט את הצהוב השני ולא איפשר את המשך האידיאליזציה של קוסובו. הוא קרע את המסכה מעל לכל הפחדים כולם, שזה הדבר הכי גרוע עבור נבחרת ישראל - לגלות שאין לה ממה לפחד, כי כשאין ממה לפחד אז צריך באמת לעשות משהו. בן־שמעון עמל במשך למעלה משעה לספר לכולם שמתחת למיטה יש מפלצת, והנה הגיע אזולאי ופתח את האור.