ה-AI הפך את כולם לבילדרים. וזו בדיוק הבעיה
ה-AI הפך כל אחד למפתח, אבל כשהשוק מוצף בכלים חדשים, התחרות האמיתית היא על הקשב שלנו
תמונה: גיקטיים, AI
כמה התרגשנו כשהבינה המלאכותית הגיעה לחיינו. כל מי שחלם על מיזם יכול היה פתאום לבנות אותו במו ידיו. וכולם אכן בונים. כל אחד מרים לעצמו את הכלי שהוא צריך בלי לחכות שמישהו אחר יעשה את זה בשבילו. אבל לחלום הזה יש צד שני: הביקוש נגמר. אף אחד לא מעוניין יותר בכלים של אחרים. זה כמו רחוב שבו כולם פתחו דוכן לימונדה. עשרות דוכנים, כולם מוכרים, ואף אחד לא עובר שם כדי לקנות.
השבוע למשל בניתי משחק תלת מימד ברובלוקס. שבוע לפני כן בניתי כלי תמלול עבור מחשבי מק. הכל באמצעות עוזר הבינה המלאכותית שלי (Instinct), בחינם ובלי לצאת מהוואטסאפ. פעם הייתי צריך לעצור את החיים שלי לשבועות כדי לעשות דברים כאלה. להזיע שעות מול קוד, למצוא את התקלות, ולבסוף הייתי גם מוציא תוצר, שלא נעים להודות, אבל היה באיכות ירודה יותר בהשוואה לתוצרים שסוכני הקוד מצליחים לייצר. היום אני אומר לו מה לבנות, הוא בונה, והתפקיד שלי הצטמצם רק לבדיקת התוצר. הקלות הבלתי נסבלת של מקצוע שהיה בעבר שמור לבעלי הבנה טכנית עמוקה וסבלנות ברזל לתקלות. כמות הפרויקטים שיצרתי בשנה האחרונה גדולה יותר מכמות הפרויקטים שיצרתי כל החיים.
כל אחד שותה את הלימונדה של עצמו
אני פוגש בילדרים כמוני כל יום. שרשור אחד בקבוצת פייסבוק עם השאלה "מה אתם בונים" צבר כבר מאות תגובות, ורובן אנשים שמציגים בגאווה משהו שהם בנו לעצמם. בכל קבוצת וואטסאפ שאני חבר בה מתפרסם לפחות פעם ביום מוצר חדש שמישהו בנה. אנשים בונים היום פרויקטים שלמים בלי תקציב ובלי צוות.
במקביל, כולנו נעשינו קשוחים הרבה יותר כלפי כלים של אחרים. אני רואה כלי חדש ויודע שאני יכול להרים לעצמי גרסה שעושה את אותו הדבר וגם את הפיצ'ר הקטן שחסר לי אישית כדי להפוך אותו למושלם עבורי – ולפעמים גם עם פחות סלופ. אז למה שאתרגל לממשק של מישהו אחר? שלא לדבר על לשלם לו על כך.
וזה לא רק אני. מספר הכלים שרכשו אצלנו השנה ירד כמעט לאפס. לא רק שלא קנינו, גם החלפנו כלים קיימים בפיתוחים פנימיים. אני לא מקנא בסטארטאפים שמנסים למכור לי את מרכולתם מול הרוח הנגדית שעידן הבינה המלאכותית יצר להם.
כיזמים, אנחנו יכולים לנחם את עצמנו – לא כולם אנשי טכנולוגיה ולכן הרבה לקוחות לא יבנו לבד. אבל הנחמה הזאת מטעה, כי התחרות על הלקוח נהייתה אכזרית. אותה טכנולוגיה שהקלה עליי להוציא מוצר הקלה גם על כל המתחרים שלי. יכול להיות שפתרתי בעיה אמיתית, ואפילו מצאתי אנשים שמוכנים לשלם, אבל עכשיו יש להם הרבה יותר חלופות. אני צריך לתת להם סיבה לבחור דווקא בי, ולהתמיד איתי.
מוזמנים לאתגר את עצמכם: מי מכם פתח השבוע כלי שמישהו אחר בנה, שלא הגיע דרך חברה, חנות או פרסומת?

איור: גיקטיים, AI
בינתיים, בצד של היוצר, דבר אחד לא השתנה וזה הסיפוק הגדול בסוף התהליך. הוא קיים בין אם עמלתי חודשים על פרויקט משלי ובין אם שלחתי כמה הודעות בוואטסאפ וקיבלתי תוצאה משביעת רצון מסוכן קוד. האושר חבוי ביכולת ליצור ערך, גם אם הוא רק בשבילי.
אבל הסיפוק המתוק הופך מהר לתסכול מר. אף אחד לא שיחק במשחק הרובלוקס שפיתחתי, לא משנה כמה שיתפתי וכמה ניסיתי להפיץ. בקוד הפתוח של כלי התמלול משתמשים בודדים, אם בכלל. כל אחד מאיתנו, היוצרים, מקבל במקרה הטוב 15 דקות של תהילה, בדומה למשפיענים ברשתות החברתיות (כמו שתיארתי במאמר "הדמוקרטיזציה של הקוד"). לכל יוצר יש קהל קטן משלו, חיי מדף קצרים, וכל פעם מישהו אחר בכותרות. הכנו את הלימונדה המושלמת, ואף אחד לא עובר ברחוב לטעום.
ויש גם את הזהירים ממני. הם מכירים את המשפט "תתאהבו בבעיה ולא בפתרון", ומתחילים במחקר בקבוצות לפני ששורפים טוקנים. לא פעם אני נתקל בהודעה ממישהו ששואל אם יש בכלל צורך במוצר שעושה איקס. גם הם מגלים די מהר שאף אחד לא מחכה למוצר נוסף שייבנה.
בית קברות למוצרים
כדי להבין את גודל הבעיה, מספיק להסתכל על הרשת. היא מוצפת בתוצרים. גם החברות שמוכרות את כלי הבנייה נתקלו בבעיה. Lovable, למשל, הקימה אתר שנקרא Lovable Launched, מעין Product Hunt שבו אפליקציות שנבנו ב-Lovable מתפרסמות ומקבלות הצבעות, כדי שמישהו יגלה אותן. לא היה ביקוש לאתר והפרויקט כבר הספיק להיסגר.
בנוסף, יוצרים נוספים ניסו להקים גרסאות משלהם ל-Product Hunt, מקום אחד שבו אפליקציות של יוצרים בודדים מוצגות ביחד. האבסורד הוא שגם האתרים האלה מציפים את הרשת וריקים ממבקרים. גם Dang, אתר שמקטלג כלי AI, מנהל היום בית קברות לכלים שנסגרו. מתוך כ-7,600 כלים שהוא עוקב אחריהם, כ-25 אחוז כבר הספיקו להיסגר בשלוש השנים האחרונות.
מי מאיתנו שבונה בשביל הכיף ומבין את המציאות החדשה מגיע למצב שהוא שותה את הלימונדה בעצמו. אבל מי שבנה מתוך אמונה שזה הסטארטאפ הבא שלו, ושכנע את עצמו שזה קורה, מגלה בשלב מסוים שהמציאות מאתגרת מאי פעם. חלק מהכלים שנסגרו ב-Dang הם בדיוק זה: לימונדה שנשפכה לכיור.
וההצפה הזאת פוגעת לא רק ביוצרים, אלא גם במי שכן מסכים לקרוא.
בסוף ינואר דניאל סטנברג, המייסד של פרויקט הקוד הפתוח curl, סגר את תוכנית הפרסים הכספיים על דיווחי באגים. במשך כמעט שבע שנים חולקו יותר ממאה אלף דולר על שמונים ושבע חולשות אבטחה מאושרות. החל מסוף שנת 2024 התכנית הוצפה בדיווחים שנכתבו בבינה מלאכותית באיכות ירודה: שיעור הדיווחים שאושרו כחולשות ירד מחמישה עשר אחוז לפחות מחמישה. אף בן אנוש לא יכול לעבור על כל כך הרבה דיווחים.
גם ב-Hacker News, המקום שבו יוצרים מציגים מה בנו, הודיעו שהם מגבילים זמנית את Show HN בגלל הצפה של פרויקטים חדשים. אחד המנהלים כתב שייצור קוד אכל כמעט כל מה שהיה מעניין בפרויקטים האלה: מה היה קשה, מה לא עבד ומה הייתה הפריצה. ובינתיים ב-App Store הוגשו ברבעון הראשון של 2026 כ-236 אלף אפליקציות חדשות. זה כמעט 40 אחוז ממספר האפליקציות שהוגשו בכל 2025, והשנה ההיא כבר הייתה גבוהה ב-30% מ-2024. ההורדות לעומת זאת צמחו רק ב-3%.
ואלה רק הכלים שהגיעו לפרסום. רוב הכלים שנוצרים היום יישארו אצל היוצר שלהם. הוא המבקר הראשון והאחרון של הדוכן שהקים.
תוכנה כיומן אישי
אפשר לקרוא את זה ככישלון, אבל רק אם מניחים שתוכנה חייבת להיות מוצר.
תחשבו על תוכנה כמו שאתם חושבים היום על מסמך. תוכן שכתבתי לעצמי ואני לא מפיץ לא גורם לי להרגיש רע על כך שאף אחד לא קרא אותו. ייתכן שחלק גדול מהתוכנה שנבנית עכשיו הוא בדיוק זה, מסמך אישי שבמקרה גם רץ.
מתוך סקרנות הייתי שמח לראות את כל היצירות של כולם, אבל איך מוצאים אותן? מנועי החיפוש נבנו לכמות התוכן שיצר האדם, לא למדפסת הפרויקטים שה-AI מייצר מסביב לשעון. ואם רוב התוכנה היא מסמך אישי, אולי השאלה הנכונה היא לא איך מגיעים אליה, אלא האם בכלל צריך.
אני לא חושב שזה סוף הסיפור, אלא תחילתו של שלב חדש. זה כבר קרה עם בלוגים ועם יוטיוב: קודם כולם יוצרים, אחר כך מתחילים לחפש על מי אפשר לסמוך, ורק מעטים מצליחים להישמע. בתוכנה זה יקרה גם. את הבנייה כולנו מקבלים באותה קלות ולכן היא כבר לא מה שמבדיל בין יזם ליזם. מה שיבדיל הוא מי שיש לו קהל שזקוק למשהו שרק הוא מחזיק, ומי שהלקוח יודע שיענה לו כשמשהו נשבר. אנחנו רק בתחילת המעבר מעולם שבו קשה לבנות לעולם שבו קשה להיבחר.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.