מדיניות החוב הישראלית: אמריקניזציה מסוכנת
המעבר ממדינה בעלת כלכלה צומחת ויתירות תקציבית למודל של "סופר-ספרטה" מבית המדרש של נתניהו מייצר נזק עמוק וארוך טווח שעשוי להיות בלתי-הפיך
אבי כאלו|
ההיסטוריה הכלכלית מלמדת שמעצמות ומדינות אינן קורסות בהכרח מעוצמת האויב החיצוני, אלא ממשקל היתר של שריון המלחמה שהן עוטות על עצמן. ארה"ב של ראשית המאה ה-21 מספקת לכך תמרור אזהרה בוהק. בעקבות טראומת ה-11 בספטמבר, הנשיא בוש הוביל לשתי המלחמות הארוכות והיקרות בתולדותיה (זולת מלחמת העולם השנייה), בעיראק ובאפגניסטן. מעבר לאלפי חללים ועשרות נעדרים, ההרפתקאות הצבאיות המפוקפקות בבגדאד ובקאבול, שעלותן הישירה והעקיפה נאמדת ביותר מ-8 טריליון דולר, מומנו כמעט במלואן באמצעות גיוס חובות.
כיום, החוב הלאומי האמריקני חצה את רף ה-40 טריליון דולר (כ-123% מהתוצר), ותשלומי הריבית השנתיים בלבד עקפו את רף הטריליון דולר - סכום הגבוה מכל תקציב ההגנה האמריקני השנתי. זוהי משקולת חוב עצומה שתעיק על אמריקה, לפחות דור קדימה. יכולתו של הנשיא הבא של ארה"ב להשקיע בחינוך, בתשתיות ובגידור הפערים החברתיים-כלכליים נשחקת במהירות, בתוך חברה מקוטבת ומפולגת שבה אי-השוויון רק הולך ומעמיק.
משבר החוב הישראלי עובר אמריקניזציה מסוכנת. המעבר ממדינה בעלת כלכלה צומחת ויתירות תקציבית למודל של "סופר-ספרטה" מבית המדרש של נתניהו (הגאה בכך) מייצר נזק עמוק וארוך טווח שעשוי להיות בלתי-הפיך. רבים מזהירים מפני "עשור אבוד" נוסח מלחמת יום הכיפורים, אז זינק תקציב הביטחון לכ-30% מהתוצר ויחס החוב-תוצר טיפס מעל 150%, מה שהוביל להיפר-אינפלציה ולקיפאון ממושך. אולם המאפיינים הנוכחיים מחווירים למול העובדה שבשנות השבעים החברה הישראלית נהנתה מסולידריות, שדרה ציבורית חזקה ומהיעדר מגזרים שלמים הפטורים מנשיאה בנטל הכלכלי והצבאי.
כעת, עלויות הלחימה נאמדות במאות מיליארדי שקלים, יחס החוב-תוצר זינק בחזרה מעל 68% (תוך סטייה מהעקרונות המנחים של האיחוד האירופי בתחום), ודירוג האשראי של ישראל ספג הורדות מביכות, רצופות וחסרות תקדים, שפוגעות במוניטין המקומי. זאת, בעוד תקציב הביטחון השנתי דורש תוספות של עשרות מיליארדים מעבר לבסיס, כאשר הנטל נופל כולו על מעמד ביניים משרת, עובד ומשלם מסים, הנמצא תחת שחיקה גוברת.
כושר הניהול הפגום של נתניהו, לצד התנהלותו האלרמיסטית והמבוהלת, גם בחלוף שלוש שנות מלחמה וסכסוך מתמשך, איננו מבשר טובות לחוסן הישראלי
בדומה לחזון בן-לאדן בשעתו להקרסת ארה"ב בעקבות אסון התאומים, חזונו של סינוואר עסק גם ביום שאחרי המלחמה ובדרך למוטט את ישראל באמצעות השלכותיה החריפות של המלחמה (כלכלה, דה-לגיטימציה בינלאומית, אנטישמיות, ערעור מציאות אזורית ועוד). אך ניכר שהלקח אינו נלמד, ובכלל איננו נמצא בסקופ של המנהיגות. כושר הניהול הפגום של נתניהו, לצד התנהלותו האלרמיסטית והמבוהלת, גם בחלוף שלוש שנות מלחמה וסכסוך מתמשך, איננו מבשר טובות לחוסן הישראלי. האמריקניזציה של תקציב הביטחון מייבשת את מקורות הרווחה ומרחיבה את הפערים הכלכליים בצורה הרסנית, לחברה שגם כך סובלת מפערי אי-שוויון חריפים ומצויה בתחתית המדדים החברתיים בקרב חברות ה-OECD.
בסופו של דבר, הבחירות הקרובות אינן משאל עם על אישיותו של נתניהו אלא על עתידה של ישראל: האם להמשיך במסלול המאיים לרושש את הכלכלה, לשחוק את מעמד הביניים ולהקריס את יסודות המפעל הציוני, או לבחור בדרך שתשקם את מנועי הצמיחה, תחזק את החברה ותבטיח לדורות הבאים ישראל משגשגת, חזקה ובת-קיימא.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.