בייבי בלוז - חלק שמיני

אתמול דני ואני דיברנו על איך שאני מרגישה אל שלג. שלשום דיברנו על מיכל. אני רוצה לדבר על זה עוד אבל דני אומר שהיום לא נדבר על שלג ולא על מיכל. היום נדבר על ערן.

"את מחזיקה מעמד?" דני שואל ולא מצליח להסתיר את הרחמים בקולו.

"אני בוגדת."

דני מחכה בסבלנות.

"שלג כבר בת חמישה חודשים, עוד מעט חצי שנה. הוא רוצה לשכב איתי אבל אני לא אוהבת אותו עכשיו," אני מוסיפה.

"זה עוד יכול להשתנות," דני אומר.

"כדי לאהוב אותו עכשיו אני צריכה להיזכר מה היה פעם, כשהתאהבתי בו," אני אומרת. "אני מדמיינת איך היינו עושים סקס, איך הייתי גומרת. זה כמו לראות פורנו, רק שכוכבי הסרט הם הוא ואני, אבל בזמן עבר."

"זה עוד יכול להשתנות," דני אומר שוב.

"מבחוץ החיים שלנו נראים רגילים," אני אומרת.

"ומבפנים?" שואל דני.

"בבית זה כאילו בסדר."

דני שותק וממתין. ה"כאילו" מאותת לו שהוא יתוגמל על סבלנותו.

"כשאנחנו מתלבשים ויוצאים ולוקחים את שלג בסל קל ואת קופסאות הפלסטיק הריקות שצריך להחזיר לתמרה, כדי שתמלא אותן מחדש באוכל הדלוח שלה, אז, כשאנחנו נכנסים למעלית, אני מסתכלת במראה ואני רואה את הזיוף. אנחנו מזויפים. אנחנו דוריאן גריי של המעלית, אתה מבין את זה?"

דני לא מבין.

"זה כמו בסיפור של אוסקר ויילד, כשהציור הזדקן והתכער והתעוות עד שהיה צריך להסתיר אותו מאחורי וילון אבל האיש נשאר צעיר ויפה לנצח כמו ביום שצויר? אז ככה אנחנו, ערן ואני. במציאות נשארנו רגילים אבל במראה של המעלית אני רואה את העיוות."

"אוקיי," אומר דני בקול שיש לאנשים כשהם לא מתכוונים לבקש הסבר שני אבל ניכר שלא הבינו את הראשון. "אוקיי."

"אתה לא מבין. נכון שהציור היה הנשמה שלו, המקום שבו הדברים הרעים נראו באמת?"

"אז איפה את וערן נראים באמת?" שואל דני.

"אמרתי לך. במראה של המעלית," אני עונה ללא היסוס. "שם, בתוך המראה, מונחים חיי הנישואים שלי במלוא זיופם. שם רואים שאנחנו לא זוג. רק קליפה ריקה. גם שלג משתקפת שם בתוך הסל קל."

"גם היא מזויפת?" דני שואל.

"לא, היא אמיתית, היא הבת שלי. היא רואה את הזיוף בדיוק כמוני. אני רואה איך היא מסתכלת עלינו ברחמים."

"היא בקושי בת חצי שנה," אומר דני.

"אבל היא רואה," אני עונה.

יש לי מאגר של רשימות במוח, שממנו אני שולפת רשימות כשאני צריכה להירגע. לפעמים אני משננת את כל מה שקניתי בסופר, את כל החשבונית הארוכה. בשעות חירום ומצוקה גדולה אני סופרת דברים. בדרך חזרה הביתה מדני ספרתי כמה פעמים ערן ואני עשינו סקס מאז שהכרנו. זה לא כל כך בלתי ספיר כמו שזה נשמע. יש לי ארבע שנות ערן שאפשר לחלק אותן לתקופות סקס שונות אך מובהקות. בלי מחשבון יצא לי שלוש מאות ואחת. שכחתי להוסיף כמה מקרים מזדמנים שאני לא זוכרת את מספרם המדויק, אבל היו כמה. פתאום הזדיינו בלילה פעם אחרי פעם. ועוד פעם למחרת בבוקר. נחוץ שקלול. אולי עיגול. השאלה היא אם כלפי מטה או כלפי מעלה. אני רוצה להיות הוגנת. אולי היו עוד עשר פעמים. כן. זה נשמע סביר. אז שלוש מאות ואחת עשרה.

אני לא יודעת לחשב מספרים בלי להניע את השפתיים. אנשים מסתכלים עלי ברחוב. לא אכפת לי. אין מצב שאני מסוגלת להפסיק עכשיו. שלוש מאות ואחד עשר זיונים בארבע שנים, שאין לדעת כרגע אם הן היו השנים הטובות או השנים הרעות, השמנות או הרזות. בשבועות האחרונים עשיתי את כל הפעולות האלה שאנשים עושים כאשר תת המודע שלהם יודע שהעסק אבוד אבל ההכרה דוחקת בהם לתקן את מה ששבור ללא תקנה. אז בכל טיול עם שלג קניתי לערן מתנות, שכל אחת מהן סימלה נתינה שכבר לא היתה קיימת באמת. כשערן מתפרץ עלי בשבועות האחרונים בגלל שלשלג קוראים שלג, בגלל שאני מתחמקת מנסיעות להוריו, בגלל שהפסקתי להשתמש במעלית, בגלל שעוד לא שלחתי למוזיאון את טופס הבקשה להארכת חופשת הלידה אני מתבוננת בו והוא איש זר. אחרי ארבע שנים ושלוש מאות ואחת עשרה פעמים שהזין שלו היה בתוך הגוף שלי הייתי מצפה מעצמי להיות מופתעת, אבל הנה מה שצריך להוכיח. אנשים חושבים שסקס עושה שינוי גדול ביחסים שלהם, וזה נכון, אבל סקס זה רק עוד סוג של קרבה. זאת לא היכרות.

ואם הקרבה הזאת היא לא ההיכרות הנכונה, אז גם ערן לא יודע מי אני. אז מה אנחנו עושים כאן בבית הזה. אני מסמיקה מבהלה. מה אנחנו עושים כאן בבית הזה, ברחוב הזה שכל כך התאמצנו למצוא בו דירה. אנחנו גרים כאן יחד. אוכלים יחד. ישנים יחד. מספרים דברים זה לזה. מראים פנים. אבל מה הוא היחד הזה שיצרנו. בזה אני לא מצליחה לגעת. האם ערן מובן לי, מוטמע בי באמת, או שזאת רק פרשנות, תרגום ערן שיש אצלי בתוך הגוף ובתוך הלב ובתוך המוח? אולי רק הלכתי והמצאתי בן אדם וחשבתי שזאת אהבה. איך הייתי יכולה לדעת. אולי אני כמו מיכל. אולי המצב נהיה ככה כי לא נועדתי לחלוק מרחב משותף. הסטייה היתה כבר ברגע החיבור. אני פרא, פרא, פרא.

אני מקפלת את הכביסה של שלג. את הבגדים הקטנטנים והיפים שלה. בתי הקטנה, שבאיזה קפל של מחשבה אני כבר יודעת שגזרתי את גורלה להיות רחוקה מאבא שלה. אבל זה עוד לא מילולי, זה רק שוכן אי שם, במוח, בלב, לא יודעת מאיפה זה ממלמל בתוכי. פעם קראתי משהו על ההבדל בין נפש, רוח ונשמה. ושכל אחד מהם שוכן באיזה איבר פנימי אחר בגופנו. אני מנסה לזכור מי גר איפה. אבל שוב ושוב אני רואה רק את תנועת הכניסה של ערן לבית, דוחף את הדלת, מתפרץ, כמעט בגסות. מה אני מבינה מסך כל האיש הזה. כלום. זאת רק אני ושוב אני ושוב אני. אני שומעת בראש את הקול של דני, שאומר לי שאולי כל מה שהשגתי כעבור ארבע שנות חיים משותפות עם ערן זה להבין קצת יותר טוב את עצמי. ואת שלג. ושגם זה בסדר. אולי זה אפילו הרבה מאוד. אני נזכרת שהיה כתוב שהנשמה היא במוח, הרוח היא בלב והנפש בכבד.

כתבתי בגוגל, "I want to disappear". מיד עלו עשרות תוצאות. הבייבי בלוז שלי הוא די נדוש במושגים של הרשת. אחרי כל התוצאות של ההתראות והאזהרות והקווים החמים שפועלים 24/7 הגיעו גם הטפות על כמה שהחיים יפים ועל כמה שלא כדאי להתאבד. אני בכלל לא חשבתי להתאבד. חשבתי רק על בריחה, לעלות על רכבת טרנס משהו, שנוסעת על פני כמה ארצות ועוצרת באיזה יעד נידח שבו אין טלוויזיה ואין טלפון ואין אינטרנט ואין כלום. ואני אהיה הזרה בעיירה. הזרה עם התינוקת. אמשוך את כל הכסף שלי מהבנק ואחיה רק עם מזומן, כמו בסרטים. וערן יחפש אותי בכל העולם ולא ימצא עד שהוא יתייאש ותמרה תחתן אותו בפעם השלישית עם מושבניקית פורייה כמו שצריך.

תמרה. זאת החוליה החלשה בתוכנית ההיעלמות שלי. היא אולי לא תקדיש לי מחשבה אחת מיותרת אם איעלם, אבל בשביל שלג היא תהפוך את העולם. בשביל השמינית גֶן שלה היא לא תוותר, ואני ושלג נצטרך להיות כל החיים ברשימת המבוקשים ביותר. פעם באיזה לילה חיכיתי בתחנת אוטובוס בבוסטון, והאוטובוס התעכב מאוד. מרוב שעמום קראתי כל מיני מודעות שהיו מודבקות על התחנה. אחת מהן היתה של האף בי איי. רשימת המבוקשים ביותר. רוצחים, אנסים, חוטפים, שודדים חמושים. כולם נראו די דומים זה לזה. פנים רעות, עיניים מרצדות ולא שוות בגודלן, שיער פרוע, לא מגולחים. אם ישימו אותי ואת שלג על פוסטר כזה אנחנו נבלוט למרחקים.

ואז עלה גם ספר. סתם ספר, באמזון. תמורת תשעה עשר דולר פלוס דמי משלוח אני אוכל לקבל מדריך ממשי, כמו של פושעים, על איך להיעלם בלי להשאיר עקבות. להחליף תעודת זהות ושם וכתובת ופנים ומַראֶה ובעל וקשרי משפחה. תהיתי אם יש שם פרק על איך להיעלם עם תינוקת. זה אולי יתגלה כמסובך יותר. חשבתי להזמין את הספר. רגע לפני שמילאתי את טופס ההזמנה חשבתי על מיכל. היא חסכה די בקלות את התשעה עשר דולר פלוס דמי משלוח. פשוט קמה והלכה. הפסקתי למלא את הטופס. כל הדיסאפירנס אקט הזה הוא בולשיט אחד גדול. הכול בראש. אני יכולה להיעלם גם כאן, באמצע תל אביב, אם אני ממש רוצה. סגרתי את הלפטופ ומחקתי את היסטוריית החיפוש.

פגשתי את ערן באוניברסיטה, בסיבוב הלימודים השלישי שלי. שנינו היינו בני שלושים וארבע. אני פרשתי מפסיכולוגיה וממשפטים והתחלתי ללמוד אמנות ברצינות. ערן עבד בהיי טק וחשב שלימודי אמנות יוסיפו את הממד הרוחני הדרוש לאלגוריתם הנפשי שלו, להלן הכבד.

כמצופה מכל נצר לבית מינץ ערן התחתן מיד אחרי הצבא עם איזו מיטל אחת שהכיר עוד בתיכון. הם היו נשואים עשר שנים אבל לא נולדו להם ילדים. אף על פי שגם אני לא הייתי הכלה מהחלומות, תמרה קיבלה אותי בחביבות רבה ומעולם לא שמעתי ממנה אף מילה על מיטל. התכונה הטובה ביותר של תמרה היא שתמרה אף פעם לא מדברת על מה שהיה בעבר הקרוב. היא מדברת הרבה על מה שהיה פעם, מזמן, בעמק. איך הלכו יחפים ואיך קמו בחמש בבוקר לחלוב את הפרות עוד לפני בית הספר, ואיך הערבים, שאף פעם אי אפשר לסמוך עליהם כי הם יתקעו לך סכין בגב ברגע שתסתובב, כמעט הצליחו לשחוט את כולם אבל מזל שקאוקג'י הפסיד בקרב במשמר העמק. על זה היא יכולה לדבר שעות, אבל מה גרם לגירושים של מיטל וערן את זה לעולם לא אדע. כך או אחרת ערן ומיטל התגרשו. אין לתאר את הדרמה במושגים של כפר יהושע.

עשר השנים האלה הטביעו את חותמן גם באתר ההנצחה של תמרה, השוכן במזנון החום הכבד שמוצג לראווה בסלון בית מינץ, ושמאחורי דלתות הזכוכית הממורקות שלו נחים (ולא בשלווה כמו שהיה אפשר בטעות לחשוב) עשרות תצלומים ממוסגרים של בני המשפחה, מדור המייסדים לווייני החנקינים, ההורים של בועז ותמרה, ועד דור הנינים שהם אחד עשר כולל שלג.

תאוות התיעוד של תמרה התגלתה כמדרון חלקלק. הגירושים של ערן ומיטל גרמו לטלטלות ולתזוזות בארון שלה, שבלבי אני מכנה ארון השלדים. עם הגירושים תמרה היתה צריכה להציב מחדש את התצלומים המשפחתיים, שמיטל נשתלה בתוכם לנצח, ולמקם אותם כך שיהיה אפשר לראות את ערן אבל לא את מיטל. אי אפשר להגזים בתיאור מידת היצירתיות שהאיכרה הזאת גילתה בסידור התצלומים. היא השתמשה בכל תרגיל של הסתרה, הצללה וחפיפה. אחרי שהכרנו היא התחילה לשתול תמונות שלי ושל ערן, ואחר כך את תצלומי החתונה וכעת מככבים שם גם תצלומים של שלג. התצלומים נמצאים תמיד בתנועה, כמעט הארי פוטריים. ההצלחה באמנות השחזור וההסוואה מאתגרת את תמרה עוד והיא נעשית שאפתנית. היא כל הזמן רוצה להשתפר, להגיע להעמדה מושלמת ככל הניתן של אוסף התצלומים שלה, להזיז נכדים ישנים מפני חדשים, שחור לבן מפני צבע, מצטרפים חדשים למשפחה מפני ותיקים, שכבר מתייחסים אליהם כאל מובנים מאליהם (בועז ואמא שלו בעיקר, וכמובן מיכל, שמוסתרת היטב ונראית רק בתצלום חתונה אחד, חתוכה ובצד). אני לא מעזה לשער כמה שעות ביום היא מקדישה למחול ההנצחה הזה.

בשיעור על תולדות האמנות במאה העשרים ישבתי לבד בשורה האחרונה וציירתי פרחים במחברת השחורה והכל כך רצינית שלי. ערן התיישב שורה לפני ושני כיסאות הצדה. הוא עשה ככה בכל חמשת השיעורים הבאים. קראתי לו בלב הסוס, כי המרחק שהוא שמר ממני הזכיר את תנועת הסוס בשחמט.

אבל האלגוריתם הזה לא היה כל כך צפוי כמו שחשבתי. היו לו גם הברקות. ככה הוא שבה אותי. הוא רק היה צריך להזמין אותי לקפה. הלכנו מהאוניברסיטה לקניון רמת אביב וישבנו בבית קפה. ערן הציג את עצמו כמו שהוא בדיוק: ערן מינץ, בן שלושים וארבע, נולד בכפר יהושע, מהנדס תוכנה, גרוש בלי ילדים.

עכשיו היה תורי. איך אני יכולה להשתוות לזה. אפילו שיחת היכרות פשוטה היא שדה מוקשים בשבילי.

"אני רובין."

"איך?"

"רובין" (אני מאייתת באנגלית).

תכף תגיע השאלה הבלתי נמנעת.

"ההורים שלך אנגלו סקסים?"

"לא."

"אז מה הם עושים?"

"למה, אנגלו סקסים זה עיסוק?"

"אני פשוט מנסה להבין את השם."

"זה או הציפור או רובין הוד."

"את רוצה להציל את העולם?"

"לא, רק את עצמי."

שמחתי שהשיחה עברה לפסים פלרטטניים ופילוסופיים. שמה אני מרגישה הכי נוח. אם היינו ממשיכים לטפס רק עוד קצת על האילן המשפחתי הרעוע שלי הייתי קמה והולכת כמו בסרטים, זורקת על השולחן עשרים שקל שיכסו את הקפה ואת הטיפ. למי יש כוח עכשיו להתחיל את כל סיפורי כך נולדתי. ובשביל מה.

בבית חיכה לי מייל. השולח: ערן מינץ. הנושא: אריתאקוס רוביקולה. לרגע חשבתי ששלחו לי וירוס עוקץ אפריקאי, כזה שמתחזה למכתב אהבה או שמודיע לך שזכית בשמונה מיליון פאונד בלוטו שמעולם לא קנית כרטיס להגרלה שלו. כמעט מחקתי את זה בלי לפתוח. אבל אז ראיתי את חותמת החברה של ערן. וראיתי גם שלמטה הוא כתב: "מה שלומך, הבודדת האדומה הקטנה?"

הבן אדם הספיק להגיע למשרד, לעשות ויקיפדיה ולגלות את השם הלטיני של אדום החזה, לתרגם אותו לעברית, לשייך אותו לעובדה שאני רווקה ונמוכת קומה, להיות משורר ולהזמין אותי לארוחת ערב. דבר כזה עוד לא קרה לי. הבודדת האדומה הקטנה היא על פי טבעה ציפור לא מאוד חברותית.

אני לא יודעת אם באמת התאהבתי בערן או שאני רק לא זוכרת את הרגע המדויק שבו זה קרה, אם זה קרה. אבל אני די בטוחה שלא היה לי מספיק זמן לחשוב על זה כמו שצריך. אחרי אותה ארוחת ערב, במסעדה אפלולית ורומנטית ברחוב בן יהודה, שחוץ משנינו היו בה רק זוגות של תיירים שמן הסתם נשלחו לכאן כולם מטריפ אדווייזר, נסחפתי לסדרה ממוקדת של ימי הולדת, ארוחות שישי, בריתות, חתונות, בר מצוות, לילות סדר, שבכולם כמובן תועדתי וצולמתי והוכנסתי מיד למעצר הגנתי מאחורי דלתות הזכוכית של המזנון וכמו נהפכתי בכך לרְאָיָה. הנאשמת טוענת שהיא לא חלק מהמשפחה? יגער בי התובע וינופף בתמונות, אז מה זה? וזה? ואיך בדיוק גברתי מסבירה את זה? כל מה שאוכל לטעון להגנתי יהיה שערן הגשים לי חלום. מאז שאני זוכרת את עצמי רציתי בעיקר להיות ילדה רגילה שיש לה משפחה רגילה. בשלב זה התובע יגיד, הא, וצחוק מזלזל יפרוץ מספסלי הקהל הגודש את אולם בית המשפט.

אבל זאת האמת. אני רק רציתי להיות נורמלית. האינטנסיביות של האירועים המשפחתיים אצל תמרה הִפנטה אותי כמו את הנחש הדחוק בכד חרס שפקיר מנגן לכבודו. בכל שבוע מישהו התחתן, בכל שבוע למישהו נולד ילד, מישהו חגג יום נישואים, אירוסים, בר מצווה, חנוכת בית. וכשלא היו כאלה היו חגים ובין החגים היו שבתות. נסחפתי בזרם, לא יכולתי להגיד לזה לא. רק ימי ההולדת של הנכדים. גם לפני ארבע שנים זה היה המון. ימי ההולדת שלי, עד שמלאו לי שבע שנים, נערכו תמיד בבית האבן הקטן שבו אמא גרה איתי לסירוגין, הבית שלרגלי הרחוב העליון בראש פינה, והמשתתפים היו איזה עשרים מבוגרים לא קבועים שלא ממש הכרתי ועוד כעשרה ילדים שהתחלפו בתדירות די גבוהה, כי היו שייכים להורים האלה, שבחנו אפשרויות של מגורים ברחוב העליון, אבל משהו בסוף לא היה לטעמם. מי המעיין היו קרים מדי או שתנאי הקבלה לקבוצת ההגות היו נוקשים מדי, החשיש אפגני והסקס מסובך מדי, או להפך.

אחר כך, כשכבר הייתי אצל סבא וסבתא בחיפה, לא חגגתי ימי הולדת, לא עם ילדים. לא רציתי שכולם יבואו אלי הביתה ויראו שאבא ואמא שלי הם סבא וסבתא שלי. אז היינו חוגגים לבד. סבא היה לוקח אותי לסרט ולגלידה. סבתא היתה מחכה לנו בבית עם עוגה ונרות ופואד ובקה. עוד לפני העוגה סבתא היתה בודקת לי את המצח כדי לוודא שלא חטפתי חום מהגלידה כי לא אוכלים גלידה בחורף. אחר כך היינו אוכלים את העוגה. אחר כך פואד וסבא היו עושים כל אחד בתורו הצגה על איך הם שכחו לקנות לי מתנה. אחרי זה היינו יושבים בשקט ומעמידים פנים שאנחנו לא מחכים לטלפון של מיכל אבל זה בדיוק מה שעשינו. לפעמים היא התקשרה ולפעמים לא. אחר כך סבא היה מוציא את החבילה שמיכל שלחה לי. תכף הייתי יודעת אם זאת באמת החבילה שלה או שהוא וסבתא קנו את המתנה שלה במקומה ברגע האחרון. המתנות של מיכל היו תמיד ארוזות בניירות מוזרים ובפנים היו חפצים שרק היא היתה מסוגלת למצוא ולשלוח. שמלה ארוכה ורקומה מהודו, שלא יכולתי ללבוש אפילו בפורים, או עשרות צמידי רגל עם פעמונים מכסף. מנדלות גדולות עם פילים. לוכדי חלומות. שרשרות צדפים. פעמוני רוח. פעם היא אפילו שלחה לי פסל אבן קטן של בודהה אבל הוא לא היה עטוף כמו שצריך ונסדק לו גלגל עין אחד. אם הייתי רואה שיש בחבילה שמלה רגילה שנראית כמו מהמשביר לצרכן ברחוב הנביאים או נעלי ספורט או דיסקמן, ידעתי שהפעם מיכל שכחה. או שהיתה בריטריט, שזה כמו לשכוח אבל לא במיוחד אותך. זה יותר כמו לשכוח את כל העולם וגם אותך.

ברור שתמרה לא הסכימה שהחתונה תיערך באיזשהו מקום אחר בעולם מלבד בגינת ביתה, תחת עצי הפקאן ובמעמד כל משפחות האדמה, מלח הארץ ובני ביתם. סבא וסבתא רצו שנתחתן במלון דן בחיפה, באולם שקירותיו זכוכית ונוף המפרץ כולו נשקף ממנו. התירוץ הרשמי של סבא היה שהמלון נמצא בדיוק ליד הבסיס הצבאי שבו נערכה החתונה שלו ושל סבתא, לפני שישים שנה, כשסבא עוד היה חייל. אני חושבת שסבא ראה במאה המטרים שמפרידים בין הבסיס הצבאי לבין אולם הרונדו השקוף של מלון דן סימן לכל הדרך שהוא עשה בישראל, מעולה חדש מגויס שבקושי צלח קריאה בעברית של עיתון צהריים בשק"ם לקבלן עפר מצליח בדימוס שגר על הר הכרמל.

אבל לא היה להם סיכוי מול תמרה. היא סימנה את קצם של החלומות של סבא כשאמרה, "אבל לרובין אין הורים ולערן יש."

"מה זאת אומרת אין לה הורים?" התקומם סבא. "אמא שלה עדיין כאן."

"איפה כאן?" שאלה תמרה.

החתונה שלנו הוגדרה "רק למשפחה" ואם היה ממונה בורר שיקשיב לשיחות שלי ושל ערן במכונית, הוא בטח היה פוסק שצדקתי בעניין גילוי העריות. מהצד שלי הגיעו סבא וסבתא מיטלמן, פואד ובקה, אלכס ובני, שני הבנים מנישואיה הראשונים של בקה לדוד זלמן הפסיכי, ושתי הבנות שנולדו לה ולפואד, אסיה ועמליה. וזה היה כל הצד שלי בחתונה הזאת.

מהצד של ערן היה נדמה שהגיעה כל המועצה האזורית, כמו שסבא אמר לפואד בשעה שלקחו איתם מהבר את הוודקה של סבא ואת הוויסקי של פואד ואת סבתא לנה ואת דודה בקה והתחבאו בפינת הגן. היו שם כל כך הרבה בני מינץ עד שלרגע זה באמת נראה כאילו המשפחה של ערן מתחתנת עם עצמה.

המינצים הביטו במיטלמנים במבט סורק הגנום. יחסם לפואד ולסבא לא היה טעון בירור. שני עולים חדשים שהגיעו לארץ רק ב 49' ולא נלחמו אפילו יום אחד במלחמת השחרור, קבלני עפר שעשו כסף מקו בר לב. זה היה די פשוט להחליט מה אתה חושב עליהם במושגים של הכפר. אבל יכולתי לראות שהם הקדישו עוד רגע של התלבטות לסוגיית היחס שהם צריכים להעניק ללנה ולבקה, שאחרי הכול היו שתיהן מוותיקות היישוב, שתיהן בנות אם המושבות פתח תקווה. בית ילדותן היה נטוע בלב פרדס תפוזים אמיתי וחלוצי ממש, אבל מכיוון שהפרדס פורצל לפני עשרים שנה והיום ניצבת עליו שכונה של רבי קומות, ונשארו ממנו רק עצי תפוז אחדים וסמליים, הדיחו המינצים כעבור שניות גם את לנה ואת בקה מחיק ההתיישבות הוותיקה. הן היו מהולות מדי. מנותקות מהאדמה מדי. נשואות לעולים חדשים מדי. סורק הגנום אמר את דברו.

מכיוון שהצגתי את פואד כפואד בלבד, כי בקה שהלכה לשירותים לא היתה לצדו, וגם לא אמרתי שהוא דוד שלי, כי הוא דוד רבא שכזה ולא רציתי להסתבך, תמרה התקשתה להחליט אם הוא יהודי או ערבי. ליתר ביטחון היא התחילה לדבר אליו בקול החורק הזה שלה, שנעשה מבהיל במיוחד כשהוא עולה לטונים גבוהים. אבל לשם היא התעקשה לעלות ולדבר לאט לאט. "ש לום, כ מה נח מד, כ מה נח מד." כבר שמעתי אותה מדברת בקול הזה אל הערבי שמגיע למסוק את הזיתים, הקול הזה שמלהק את הערבי לתפקיד החירש ורפה השכל, אבל שלתמרה עדיין מאוד חשוב שיבין שלמרות רפיון שכלו היא לגמרי וממש בעדו ולא מפלה בינו לבין כל יהודי, יהיה מי שיהיה, רפה שכל או איינשטיין. זה תמיד מזכיר לי את הקריקטורות האלה שבהן רואים תיירים בבגדי ספארי, עם פטרוזיליה בשיניים וגזר באוזניים, עומדים בתוך סיר שבו הם כבר מתחילים להתבשל כמרק לצהריים, אבל עדיין מתעקשים להסתכל על האירוע כולו כאקזוטיקה מופלאה של אזור קו המשווה. זה היה יכול להיות סיפור החתונה הכי טוב שלי, הפוטנציאל היה גדול באמת, אבל אז אמא שלי הגיעה.

מיכל הגיעה כדרכה במונית, היישר משדה התעופה, בדיוק שלוש דקות וחצי לפני החופה. מרחפת גבוה מעל כל החשבונות והחצים, ההערכות והאומדנים של כל מינץ באשר הוא, נעה מיכל אל תוך הגינה, כמו פיה טובה, בשמלה ארוכה ודקיקה ורב שכבתית, שמלה לבנה שמשוליה עולים גוני ורוד ואדום בוערים, כמו אש שאוחזת בנוצות הפלמינגו, שׂערה אפור וארוך וחלק, רזה ויפה ותמירה. היא ניגשה אלי ועטפה אותי בזרועותיה הארוכות והדקות, ואצבעותיה נגעו בי, הן תמיד היו קרות ומגען כרסס של קרח, כמו טיפות שהרוח מעיפה עלייך כשאת עוברת ליד מזרקה. כמעט יכולתי להרגיש את ריח מעיל הכבשים הרקום שהיה לה כשהייתי קטנה, עוד רגע והייתי נולדת ונעטפת בו מחדש, אבל הרב מיהר, החופה הוצבה ובסימן טוב ובמזל טוב נהיינו ערן ואני בעל ואישה. עמדנו זו לצד זו כמעט כמו שתי כלות, בשמלות לבנות, ואמא שלי, שלעולם לא תוכל להיות כמו כל האמהות, עמדה מתחת לחופה במקום שהוקצה לה, רצינית וקשובה לכל מילה שנאמרה בטקס, מהורהרת ושקטה, ופעם אחת הרימה את ידה אל עיניה וחשבתי שאולי היא מוחה דמעה אבל היא רק הזיזה הצדה קווצת שיער שעפה והסתירה לה את הנעשה.

אחר כך הראו מצגת שבה נראו סרטוני הלידה של כל הבנים והבנות של בועז ותמרה מינץ, סרטים מימי הולדת, מחגיגות ביכורים, מחתונות של דודים רחוקים. "חסרות רק כמה יריות באוויר ודהרות בעמידה על גב סוסים," אמר סבא. אולי נזכר בצ'רקסים. גם בכפרים שלהם עבר בימי מלחמת העולם השנייה, כאשר נסע כאחוז טירוף ברכבות, שתי וערב, על פני כל הצד המזרחי של ברית המועצות ולא נעצר עד שהגיע לקזחסטן.

למיטלמנים אין מה להראות במצגות משפחתיות כאלה, אז אנחנו מסתפקים בסרטים של אחרים. כל מה שנשאר לסבא מהבית הוא תצלום משפחתי אחד. זהו תצלום דהוי שבו נראים סבא רבא שלי שייע וסבתא רבתא שלי רוזה יושבים בסמוך לגדר הגן של ביתם, בכפר הקטן באוקראינה, שאז היתה עדיין חלק מפולין. ביניהם עומד סבא שלי, ואחיו הקטן מוטל'ה ישוב בכיסא ורגליו מתנודדות באוויר. למתבונן נדמה ולא בטעות שמוטל'ה מנסה לברוח מהצילום, כי הרגל של שייע סוגרת עליו ומצמידה אותו למקומו, והיד של סבא שלי, שאז קראו לו מוניה, מונחת על כתפו של מוטל'ה, ליתר חיזוק. סבתא רבתא רוזה יושבת בהבעה רצינית, מהודקת בצעיף, אולי כבר היתה אז בהיריון שלישי וניסתה להסתיר אותו מהצלם, או שרק היה לה קר. סבא בן ארבע בערך, מוטל'ה בן שנתיים. זה אומר שהתצלום נעשה לפני 1930 וזה אומר שבאותו זמן שהמינצים נלחמו בקדחת הארצישראלית ואף יכלו לה, המיטלמנים האמינו שעוד נכונו להם חיים טובים וארוכים בארץ אוקראינה.

שלוש עשרה שנים אחר כך יארזו שייע ורוזה מזוודה קטנה (וליזקה) לסבא ולמוטל'ה וישלחו אותם לברית המועצות, בחסות הקומסומול, רגע לפני שהגרמנים הגיעו. את עצמם ואת הילדים הקטנים לא חשבו לשלוח לשום מקום כי מה כבר היה יכול לקרות חוץ מהגרוע ביותר, שלדעתם לא היה אפשר שיקרה, אבל קרה. חוק מרפי הגיע לעולם רק כעבור שמונה שנים ולא היה להם משהו מדעי יותר להסתמך עליו לשם ניבוי אסונות, אז הם עשו מה שעשו השכנים. סבא שלי הכניס למזוודה גם את התצלום הזה. זה כל מה שנשאר, וזה ממש לא מספיק למצגת.

זה לא שלא ניסינו לתרום משהו לעמק יזרעאל. היה למיטלמנים דוד אחד, שלום, שהם קראו לו שוּלֶם, ציוני מושבע, שעלה לארץ ב 1920 עם איזו קבוצה נלהבת כמותו והתיישב כעבור שנתיים בבלפוריה. אבל לרוע מזלה של השושלת, כעבור זמן קצר שכן ערבי מכפר סמוך ביקע את ראשו של שוּלם בגרזן, אולי כמחווה פרטית לציון מאורעות תרפ"א. דוד שלום לא הספיק אפילו להצטלם עם טורייה או עם כאפייה ולשלוח איזה סובניר הביתה, וכך נדחקנו לנצח מכל הסצנה שבין בית אלפא לנהלל.

תמה המצגת החד צדדית וערן נשאב לחיק משפחתו. אני מצאתי את פואד ואת אבא ואת בקה ואת סבתא מצטופפים יחד אל שולחן עץ קטן, שמתאים בקושי לשלושה, ואוכלים. כמו תמיד, סבא דיבר עם פואד ולנה דיברה אל סבא ובקה שתקה. לכבוד החתונה שלי לנה בחרה להשתמש ביידיש השבורה שלה. היידיש של סבתא היא מבחר של מילים, משפטי מפתח, חצאי פתגמים ומילות חובה שהיא ליקטה במיומנות במשך השנים. סבתא נולדה בפתח תקווה והוריה דיברו רק עברית ורוסית. כשסבא וסבתא התחתנו לנה לא ידעה להגיד מילה אחת ביידיש, אולי חוץ מגעוואלד ואוי ויי עקרוניים. אבל היא שקדה על מיצוי היידיש של סבא, שמצדו שקד על תהליך הפוך. כאשר עלה ארצה גייס את כל האותיות שהכיר מהחדר ובעזרת קריאה אובססיבית בעיתון יומי הפך אותן לעברית מדוברת, השפה החדשה שלו בישראל. את השאר השלים בעזרת מילוני כיס שהיה קורא בהם עמוד אחד מדי יום, כל חייו.

נישקתי את כולם, הרמתי את שולי שמלת הכלה שלי, שלא תירטב מהדשא הלח, והמשכתי הלאה. את מיכל מצאתי ליד הבוגנוויליה הסגולה של תמרה. היא ישבה וגלגלה סיגריה. לידה ניצבה כוס תה וליד התה צלחת פירות. היא שתתה מעט מהספל והקשיבה לגבר שישב לידה ודיבר. זה היה האיש המבוגר שראיתי קודם, שפתח לה את הדלת כשיצאה מהמונית וליווה אותה כמה צעדים עד שהיא הגיעה אלי ואז זז הצדה. לא הבנתי מי הוא, ועד לרגע זה לא היה לי זמן להתבונן בו כמו שצריך. כעת סקרתי אותו במבט מהיר.

הוא לבש חליפת שלושה חלקים לבנה מוזרה והיה ענוב בעניבת פרפר כמו קוסם שבא להופעה. לקח לי כמה שניות לתפוס מי הוא האורח הנוסף מהצד שלי. הוא הזדקן. שפם הפרנק זאפה, סימן ההיכר שלו, היה כעת לבן כולו. אבל לא היה אפשר לטעות. זה היה רוברט סטיבנסון. האיש שפעם קראנו לו בוב הנוצרי.

מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק התשיעי של הספר.

מרים קוץ / בייבי בלוז

עורך אחראי: דב איכנולד

עורכת ספרות המקור: סלין אסייג

עורכת הספר: תמר אגמון

עורכת הלשון: סיגל גפן

סדר: טפר בע"מ

עיצוב הכריכה: נועה שניר

התצלום שבכריכה: מתוך סרטה של ליהי חנוך, "ראש פינה – החלומות האבודים של הרחוב העליון", באדיבות היוצרת ובאדיבות שירות הסרטים הישראלי. (התצלום הוא אילוסטרציה בלבד ונבחר מטעמים אמנותיים, אין כל קשר בין הדמות המצולמת לסיפור.)