אשת הרב, אשת הבישוף - החלק האחרון

לקריאת החלקים הקודמים אשת הרב, אשת הבישוף - חלק ראשון אשת הרב, אשת הבישוף - חלק שני אשת הרב, אשת הבישוף - חלק שלישי אשת הרב, אשת הבישוף - חלק רביעי אשת הרב, אשת הבישוף - חלק חמישי אשת הרב, אשת הבישוף - חלק שישי אשת הרב, אשת הבישוף - חלק שביעי אשת הרב, אשת הבישוף - חלק שמיני אשת הרב, אשת הבישוף - חלק תשיעי אשת הרב, אשת הבישוף - חלק עשירי אשת הרב, אשת הבישוף - חלק 11 אשת הרב, אשת הבישוף - חלק 12 אשת הרב, אשת הבישוף - חלק 13

אלוהים נטל ממנה את שמיעתה, אבל העניק לה עין בוחנת ולב מרגיש. פניה העידו על גילה: אישה בת חמישים ושמונה לובשת מדי נזירה. אחרי נדודים רבים בין מנזרים היא קיוותה והתפללה שהפעם, במנזר הזה, הגיעה סוף סוף אל המנוחה והנחלה. הלוואי שכאן גם תמות, בבוא העת. אחת היא לה מתי זה יקרה. אלוהים קרוב יותר לסובלים, לחולים, אבל לחירשים הוא קרוב במיוחד, כתבה ברשימותיה. אלוהים טוב ומיטיב, ואת כוחו העניק גם לנשים, כתבה. כמה התפלאה שטרח מישהו להעתיק ולשמר את רשימותיה אולי מפני ייחוסה הנכבד. סוף סוף, היא נכדתו של פבלו דה סנטה מריה, אחייניתו של הבישוף אלפונסו, משפחה של אנשי מעלה ברוכי כישרון ודעת, ומה פלא שהעניק לה אלוהים בינה בקודקודה. היא מלאת הודיה על החינוך שזכתה בו, המורים הפרטיים, האוניברסיטה. כוחו של ממון לקנות השכלה גם לנשים. היא פגשה במהלך חייה נשים רבות שלא זכו למה שזכתה לו. תרזה קראה לטינית באופן שוטף, אבל כתבה בספרדית. החיים בין כותלי האבן סיפקו לה הגנה מהבלי העולם, וגם זמן פנוי בשפע לכתוב. תודה לאל על חסדים קטנים וגדולים, תודה לאל על אשת חסדה יואנה גומז. אישה צעירה ועשירה, הנשואה לאחיינה המשורר גומז מניק. אשת אחיין שהפכה לחברה טובה, לאשת ברית ולאפוטרופסית. יואנה האמינה בה ובכישרונה, ולא חסכה מאמצים לעודד אותה ולהפיץ את כתביה. שמה כשם סבתה האבודה, שלא זכתה להכיר.

לעולם לא תחדל להתפלא על שרשימותיה הועתקו שוב ושוב והופצו בעולם. אנשים קראו את הגיגיה הכמוסים, הקדושים. חלקם רוו נחת וחלקם נמלאו סלידה וכעס. היא אישה, אמרו קוראים שעינם רעה. אישה לא יכולה לכתוב היטב. אלוהים לא חנן אותה ביכולת הזו. היא בת למשפחת "נוצרים חדשים", אמרו אחרים והפכו את הגיגיה לחשודים, לכאלה שאין לקבלם. היא ביקשה את השלווה והשקט לשבת ולהרהר. בת שלושים היתה תרזה כשקראה לה אם המנזר לראשונה, והסבירה לה שלא תוכל להמשיך לחיות בין הכתלים שהתרגלה אליהם. יש רתיעה, הסבירה לה במבוכה, ממשפחות של "חוזרים בתשובה", כלומר, של נוצרים חדשים כמוה.

נולדתי נוצרייה ונטבלתי בכנסייה כתינוקת, אמרה לאם המנזר בקול החרישי שסיגלה לעצמה למרות חירשותה, אבל הדבר לא הועיל ועל כורחה נאלצה למצוא לעצמה מנזר אחר, על פי רוב כזה שנהנה מתמיכת משפחתה החשובה משפחת דה קרתגנה ובהשפעתו של דודה, שהפך לבישוף של בורגוס לאחר מות אביו פבלו. בקשה מנומקת מאת הדוד הוגשה לאפיפיור ניקולאי החמישי, כדי שיאשר את קבלתה במנזר אחר. בסופו של דבר עברה תרזה למנזר מריה הקדושה, לה ריאל דה לאס הוגאס, ואחריו למנזר בורגוס של דורותיאה הקדושה שני המנזרים בחסות המשפחה שלה, משפחתה המיוחסת, העשירה, המקושרת בחלונות הגבוהים ביותר של הכנסייה ועדיין, משפחה של נוצרים חדשים. מומרים מבחירה, יהודים במוצאם.

במנזר האחרון שהגיעה אליו פגשה את המלכה איזבלה. קראתי את כתבייך, אמרה לה המלכה, ושום יראת כבוד לא היתה בקולה. היו ביניהן עוד חילופי דברים קצרים. אישה חזקה פוגשת אישה חזקה. האחת לבושה בגדי פאר, חזקה בכוח, בצבא ובעושר. בעוד שנים אחדות תגרש את כל היהודים משטח ממלכתה בצעד היסטורי שאת תוצאותיו אי אפשר היה לחזות אז. השנייה לבושה בגלימת מנזר פשוטה, מראהּ השדוף עומד בסתירה לעוצמת רוחה ולכוח סבלה. לא היה להן הרבה לומר זו לזו. עם זאת הבטחה נרשמה ותועדה: המלכה תשמור על מצודת העיר בורגוס כחלק משטחי הכתר.

תרזה הודתה לה במנוד ראש. את המלכה איזבלה לא ראתה עוד עד יומה האחרון.

הגשם שהתחיל לטפטף מחוץ לחלונות המנזר הזכיר לה את היום הראשון שלה במנזר קלרה הקדושה של בורגוס: נערה חיוורת בת חמש עשרה, אותות ייסורים של אחרי מחלה קשה ניכרים בפניה. ימים רבים קדחה מחום גבוה, היטלטלה בין מוות לחיים. כשהחלימה גילתה שאינה יכולה לשמוע. גם קודם לא היתה נערה חברותית במיוחד. היא העדיפה לקרוא וללמוד. החירשות גרמה לה להתכנס בתוך עצמה עוד יותר. המנזר התאים לה. היא זכרה את השלווה שפקדה אותה כשדלתות המנזר נסגרו אחריה. והמנזר, כמו מנזר, קירותיו מאבן, גבוהים מאוד, איקונין של הצלוב ושל האם הקדושה, מסדרון צר וארוך, חדרי תפילה וחדרי מגורים, כוכים קטנים המלמדים את הבא בשעריהם לנהוג בהסתפקות במועט ובענווה.

ברוכה הבאה, אחות, אמרה לה בבואה אם המנזר, אישה בגיל העמידה שקמטים חרשו את פניה, אבל עיניה טובות ומאירות. אנחנו שמחות שהצטרפת אלינו.

נזירה נוספת, מלאת גוף, הראתה לה את חדרה הקטן ואת המדים החדשים שתצטרך ללבוש שמלה ארוכה, אפורה, ומצנפת נזירות לבנה. בגד ארוך שמסתיר את הגוף כולו.

כשתסיימי להחליף את בגדייך צאי לאולם התפילה, אמרה הנזירה.

תרזה לא הגיבה.

הנזירה חזרה שוב על דבריה, ורק אז הבחינה שהנזירה החדשה כלל לא שומעת אותה.

היא חירשת, נזכרה. אבוי, היא שכחה לגמרי מהעניין. אם המנזר אמרה לה את הדבר קודם, דברי אליה בתנועות שפתיים חזקות, אמרה, ודאי שהיא אכן מביטה בך כשאת מדברת אליה. רק כך "תשמע" אותך.

בימים הראשונים פסעה תרזה במסדרונות המנזר הפרנציסקני כמרחפת בתוך חלום. היא אהבה את השקט, שהשתלב היטב בשקט שבתוכה. קולות מהעולם החיצוני לא חדרו אליה, וטוב שכך. היא באה לכאן כדי להימלט מהם.

את עוד צעירה מכדי להיכנס למנזר, אמרה לה אמא שלה, ג'וליאנה. אבא שלה ממילא אף פעם לא בבית. אבל הדוד אלפונסו אמר שזה זמן טוב, אמרה תרזה בת החמש עשרה לאמא שלה.

לדוד אלפונסו אין ילדים משלו, הרהרה אמא שלה. אם אחייניתו תהיה לנזירה ייחשב הדבר לזכותו בחלונות הכנסייה הגבוהים. אין מי שלא מעריץ את אלפונסו, הבישוף החכם והמוכשר שצעד בעקבות אביו, כמוהו מונה לבישוף של קרתגנה, ולאחר מות האב מונה לבישוף של בורגוס. אלפונסו, שביקר באיטליה והספיק לטעום בה את טעם הרנסנס האמנותי, הצליח להביא את בשורת האמנות לספרד, לכנסיות שעמד בראשן, לקתדרלה של בורגוס. תרזה, שהתעניינה גם היא ברוח האדם, בתיאולוגיה, באמנות, אהבה לשוחח על כל אלה עם דודהּ. אמנם אמא שלה, ג'וליאנה, כלל לא אהבה את השיחות הארוכות שניהלה בתה עם גיסה הכומר. אבל ליבה לא נתן לה להפריע לשיחות הללו. במיוחד מאז חלתה תרזה ואיבדה את שמיעתה. אצל היהודים אין מנזרים ואין נשים וגברים שמקדישים את חייהם לאל בלי להקים משפחה ולהוליד ילדים, אמרה האם. היהודים חכמים מאיתנו. מאיתנו, אמרה, כאילו נוצרייה היא מבטן ומלידה. והלא נולדה יהודייה, למשפחת כוהנים. הוריה המירו את דתם אחרי הפרעות של 1391, כמו שעשו יהודים רבים. גם פבלו, אבי בעלה פדרו, עשה כך. היום הוא ארכיבישוף מכובד שאוהב ומעריץ את נכדתו הצעירה תרזה. אולי הוא רואה בה את ממשיכתו, הרהרה ג'וליאנה. אבל למה, בעצם? האם לא די לו בשני בניו הגדולים, גונזלו ואלפונסו, שהלכו בדרכו והתקדמו בשורות הכנסייה?

אולי זה השקט שלה, העיניים הגדולות והחכמות. היותה שונה מכל הנערות בנות גילה, שמתעניינות במה שיש לעולם להציע להן: בעל, רכוש ובגדים יפים. תרזה מעולם לא התעניינה באלה. היא היתה עסוקה במחשבות. המורה הפרטי ששכרו לה סיפר להם שהיא כותבת. מה היא כותבת, שאלה אותו ג'וליאנה. מחשבות, אמר, הרהורים על העולם ועל אלוהים.

תרזה אף פעם לא הראתה לה את רשימותיה, ואמה מעולם לא בקשה לראות אותן.

שנים רבות עברו מאז. פבלו מת מזמן, ותרזה נכדתו הפכה לאישה מבוגרת, עייפה ובודדה. לפני כחודש נפטר דודה האהוב אלפונסו והוא בן שבעים. אלפונסו יצא למסע של עלייה לרגל לקתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה. בדרכו חזרה לבורגוס תקף אותו חולי פתאומי והוא נפטר בביתו, על מיטתו. במותו הוריש לה הדוד אלפונסו כסף רב. מה תעשה בכל הכסף הזה? אין לה ילדים להוריש להם אותו. דודהּ נקבר בקתדרלה. תרזה באה מדי פעם להניח פרחים על קברו. מפעם לפעם הלכה למנזר על שם פאולוס הקדוש שמעבר לנהר, כדי לעמוד גם ליד קבריהם של סבה וסבתה. פבלו דה סנטה מריה ויואנה אשתו, שאינה נושאת את שם משפחתו של בעלה. את סבתה יואנה לא פגשה מעולם: היא נפטרה בשנת הולדתה של תרזה. יהודייה היתה עד יום מותה, סיפרה לה אמא שלה. היא סירבה ללכת בעקבות סבך, בעלה, ולהיטבל לדת האמת. אישה מיוחדת היתה. חזקה, אמיצה.

בפעם הראשונה שתרזה שמעה על כך היא נבהלה. היהודים הם חוטאים. הם לא מקבלים עליהם את דת האמת, דתו של המשיח. היהודים יירשו גיהינום. האם סבתה יואנה, אחרי מותה, הלכה לגיהינום כמו כל היהודים שלא קיבלו עליהם את משיחנו?

כשהיתה ילדה קטנה, וסבה פבלו עוד היה בחיים, אהבה תרזה לשוחח איתו. היא ידעה שהוא איש חשוב בבורגוס, ואהבה לראות אותו בגלימת הבישוף הלבנה והמפוארת שבה שירת בקתדרלה, אבל יותר מכול אהבה לראות אותו בביתו, בחלוק הבית הפשוט שלו, כשעיניו נעוצות בה ואוזניו קשובות. אף שהיה איש עסוק מאוד ורבים שיחרו לפתחו, סבה שמח בשאלותיה וענה לה כמיטב יכולתו.

למה סבתא קבורה בכנסייה, שאלה אותו פעם. הרי היא היתה יהודייה. למה קברו אותה בתוך כנסייה נוצרית? ליהודים יש בית קברות משלהם.

אני קברתי אותה שם, כי רציתי אותה לצידי, ענה. בבוא היום אקבר שם לידה.

למה סבתא לא הוטבלה כמוך לדת שלנו, דת האמת?

ביקשתי ממנה. היא לא הסכימה. היא העדיפה להישאר יהודייה כפי שהיתה רגילה.

כעסת עליה?

קצת כעסתי, פבלו חייך בעצב. נכדתו הזכירה לו ימים שהעדיף לשכוח.

למה אתה לא העדפת להישאר יהודי? אמא סיפרה לי שהיית איש חשוב אצל היהודים.

הייתי רב יהודי, ענה פבלו, אבל שיניתי את דעותי. בחרתי להאמין במשיחנו ובדת החסד.

ולא חששת שאשתך, סבתא שלי, תגיע לגיהינום? ולא אכפת לך מהיהודים האחרים?

פבלו חייך אל נכדתו החכמה חיוך עייף. אכפת לי. את רואה את הדפים האלה, אמר והצביע על ערימת דפים על שולחנו. זהו ספר שאני כותב למענם. אני מסביר להם איפה הם טועים. אני מראה להם שהם הבינו לא נכון את התנ"ך, וכיצד יש לקרוא אותו. את תיאורי הגאולה והמשיח. את הכול.

אתה חושב שהם יקראו את הספרים שלך וישתכנעו?

אני מקווה. איני יודע.

סבתא שלי, יואנה, הצטערה על מה שעשית?

כן, היא הצטערה מאוד, השיב פבלו לנכדתו, בכנות.

אז אתה ציערת אותה, התעקשה תרזה.

כן, אני ציערתי אותה, אמר סבה. לפעמים עושים משהו רע כדי להרוויח משהו טוב יותר. לפעמים אין ברירה. החיים מסובכים, ילדתי, וכשתגדלי אולי תביני.

כשתרזה עמדה ליד קברה של יואנה, סבתה היהודייה, היא חשבה על דברים שהיתה רוצה לומר לה. תרזה הכירה יהודים. היא התחנכה על המחשבה שהם עם בזוי. שלא קיבלו עליהם את המשיח ואת דת הגאולה. מעולם לא הבינה מדוע, ואיך ייתכן שלא ראו את אורו של המשיח, איך לא רצו להיגאל.

כשתגדלי, אמרה לה פעם אמא שלה, תביני שלאנשים קשה להשתנות.

אבל סבא שלה השתנה.

עם החלק האחר של המשפחה, דודיה שחזרו להיות יהודים, הקשר נותק לחלוטין. דודה טודרוס ודודתה ביאטריס כבר לא התגוררו בספרד. היום, ממרומי גילה, הצטערה על כך. הם היו יכולים לספר לה על סבתה יואנה. עבורם, אמרה לה פעם אמא שלה, את עדיין יהודייה. ממש כמוני וכמו אביך. העובדה שהוטבלנו לא משנה להם כהוא זה.

זיכרון נעורים מטריד אחד סירב להניח לה: זמן קצר אחרי שהגיעה למנזר חלו רוב האחיות במחלה קשה, ובהן גם אם המנזר. הרופאים ששלחה אליהן הכנסייה לא הועילו. לילה אחד שלחה אותה אם המנזר בסתר לקרוא לרופא יהודי שהכירה בצעירותה. תרזה דפקה בדלת ביתו ברובע היהודי של בורגוס, והוא הסכים לבוא. היו לו זקן שחור ועיניים יוקדות, מיוסרות. תרזה לא שכחה את פניו מעולם: מימיה לא ראתה צער כזה וסבל כזה. לימים הרהרה האם כל היהודים כך? האם גם סבתה ודודיה שנותרו יהודים היו עצובים כמוהו?

האיש עורר את סקרנותה. תרזה הלכה לצידו ברחובות העיר השקטים, כל הדרך אל המנזר. כך עשתה מדי ערב, שבוע שלם. אדוני הרופא, פנתה אליו, והוא אמר לה: שמי מאיר, כשמו היהודי של דודך אלפונסו. הכרתי אותו, אמר. למדנו יחד אצל אותו מורה כשהיינו ילדים. הוא תמיד התבלבל בינינו. מאיר ומאיר.

איך הכיר אותה הרופא? איך ידע שהיא אחייניתו של אלפונסו?

ספר לי עליהם, העזה לבקש. ספר לי איך הם היו לפני...

אני זוכר את סבא שלך, הרב שלמה, מכנס את כולנו במצודה, נסער ודואג. אני זוכר אותו משלם לגדוד החיל שיגן עלינו, על כל יהודי בורגוס. הוא ידע שהפורעים יבואו, ושילם למפקד החיל מכספו הפרטי. אני זוכר אותו כשהמצודה נפרצה וכשהפורעים באו. כשהחלו לטבוח בכולנו. הייתי ילד קטן בן תשע או עשר. אבי ואמי נשכבו עלי כשגרונם שוסף. הפורעים לא הבחינו בי, בגלל הרעש, ההמולה והדם, וכך ניצלתי. הייתי היחיד שנותר ממשפחתנו. גם שני אחַי נרצחו שם. דודי ודודתי אימצו אותי לבנם. את זעקתו של סבא שלך כשנפרצה המצודה לא אשכח לעולם.

מי היו הפורעים האלה? תמהה תרזה. איך היא לא שמעה על כל זה מעולם?

תרזה לא הלכה לאמא שלה. היא, נערה בת חמש עשרה שזה עתה נכנסה למנזר, הלכה ישר לסבא שלה. הבישוף. נכנסה ללשכתו המפוארת בקתדרלה. ביקשה הסבר.

פבלו היה כבר איש זקן. את תפקידו בקתדרלה מילא בנו אלפונסו, והדבר הותיר לו זמן רב לכתיבה. הוא הרים מבטו משולחנו והבחין מיד שנכדתו נסערת מאוד. הוא הקשיב לשאלותיה ונאנח. הוא צפה שיגיע היום שיהיה עליו לתת דין וחשבון. והרי בכתיבת זיכרון הדברים האלה בדיוק הוא עסוק.

היו אלה ימי תחילת מלכותו של אנריקה השלישי, אמר, משעין את מצחו על ידיו כאדם שראשו כואב. הפרעות התחילו בסביליה. בכנסיית העיר היה כומר אחד, מרטינז שמו. איש פשוט, בעל מידות טובות, שהחל להטיף נגד טעויות היהודים ואורח חייהם. הוא דיבר נגד בתי הכנסת שלהם, שהם בונים בניגוד לחוק ובניגוד לתקנות שנקבעו. מזה הכול התחיל.

מהאנשים שבאו לכנסייה והקשיבו לכומר מרטינז? התפלאה תרזה. היא שמה לב לזלזול המסוים שהפגין סבה המשכיל והחכם, בוגר הסורבון, כלפי כומר פשוט ועממי. כן. האיש הטיף לכך בעקביות רבה, ושומעיו האזינו לו בקשב רב. רובם היו גם הם אנשים פשוטים ולא משכילים. הם לא אהבו לשמוע על הפגיעה שפוגעים היהודים בסדר התקין של החברה הנוצרית, שמרשה להם לגור בתוכה. הכומר הזה, הסביר הסב, ספק לה ספק לעצמו, כוחו היה בפשטותו. הוא לא שקל שיקולים פוליטיים כאלה ואחרים. הוא דיבר על הפגיעה שהיהודים פוגעים בנו, הנוצרים, וטען שיש להענישם.

היהודים פגעו בנוצרים? איך? כלומר, חוץ מזה שהם הרגו את המושיע, כמובן. אבל זה היה מזמן.

הכומר מרטינז הזכיר שלוש פגיעות, הסביר פבלו. הראשונה היא אמונתם הטועה, שמעליבה ומשפילה את האמונה האמיתית שלנו, הנוצרים. השנייה היא אורח חייהם הראוותני רבים מהם היו עשירים מאוד. והשלישית היא בתי הכנסת היפים מדי והגבוהים מדי שהם בנו בניגוד לחוק, כמו שהזכרתי קודם.

לכן הם היו צריכים למות? בתור עונש?

אני סבור שזה מה שחשב האב מרטינז. אני לא בטוח, אבל יהודי סביליה באמת חששו ממה שיקרה כשהמון משולהב יאזין לדברי הכומר, ואולי יחליט לקחת את החוק לידיו ולהעניש את היהודים בעצמם. לכן הם פנו למלך אנריקה השלישי וביקשו ממנו להורות למרטינז שיפסיק את ההטפות הללו. אבל זה לא הועיל. ההמון כבר היה מוסת.

ומה קרה אז?

הפרעות התפשטו בכל קסטיליה ואראגון.

אבל אדוני, כך קראה תרזה לסבה, הוד קדושתך, זה הרי נורא ואיום. היא היתה על סף דמעות כשסיפרה לו על פגישתה עם הרופא היהודי ועל תיאוריו. הוא הזכיר גם אותך, אמרה לבסוף. אתה ניסית להציל אותם. האם נכונים דבריו, האם ניסית להגן על יהודי בורגוס כשהיית הרב שלהם?

סבה הביט בה במבט מוזר. האם ראתה פחד בעיניו?

לא, ענה לה נחרצות. היהודי טועה לחלוטין. הוא התבלבל כנראה. כשהתרחשו הפרעות האלה הייתי כבר נוצרי גמור. בדיוק נסעתי עם שני דודייך לסורבון. לא היתה לי כל אפשרות להגן על היהודים בעיר. האיש טועה, אולי הצרות הרבות שחווה שיבשו עליו את דעתו.

תרזה הביטה ארוכות בסבה. למה היא מרגישה שאינו אומר לה את האמת כולה?

בבקשה הסבר לי, איך אלוהים הטוב, אלוהי החסד, מרשה פרעות נוראות כאלה? הוסיפה ושאלה לאחר זמן.

האל הטוב, ענה לה סבה, מוציא מתוק מעז. בעקבות הפרעות האלה ראו יהודים רבים את האור, וקיבלו על עצמם את דת האמת. "הלא על כי אין אלוהי בקרבי מצאונו הרעות האלה", אמרו לעצמם היהודים המוכים, והבינו שאין הפרעות הללו אלא עונש מאת האלוהים על שסירבו לקבל עליהם את משיחנו. הם שבו וקראו בכתבי הקודש, וראו את טעותם. הם הבחינו שהכול כבר נכתב שם, גם בואו של המשיח, ולכן התחרטו חרטה גמורה על דרכם ועל סירובם להאמין בו עד כה, והוטבלו בהמוניהם לדת החסד.

הם לא הפכו לנוצרים כדי להינצל מהפרעות, אלא כי גילו שעד כה חיו בטעות?

כמובן, ענה לה סבה, כמובן. הרי זה מה שהסברתי לך עכשיו.

תרזה יצאה מהקתדרלה וליבה כבד עליה. לעולם לא שבה להזכיר את העניין עוד. פבלו מת שבועות אחדים לאחר מכן.

שיחת מסרונים

דניאל: אני חייב לעשות סדר בענייני התארים של הכנסייה. האם פבלו ואלפונסו היו בישופים או ארכיבישופים? פעם את קוראת להם כך, ופעם כך. שימי לב:

הדרגה העליונה ביותר בכנסייה היא דרגת הבישוף של רומא, המוכר לנו יותר כאפיפיור.

מתחתיו הקרדינל חבר באספה העליונה הבוחרת את האפיפיור.

מתחתיו הארכיבישוף כוהן ראשי במחוז גדול. חלק מהארכיבישופים (ובהם הארכיבישוף של בורגוס) הם גם קרדינלים. אלפונסו, למשל. מכיוון שבורגוס היא מחוז, כוהניה נקראים ארכיבישופים. עם זאת קראתי שהדבר הוכרז רק אחרי מותו של פבלו.

מתחתיו בישוף רגיל כוהן הראשי של קהילה גדולה. פבלו היה בישוף בלבד, בשל מעמדה של בורגוס בזמנו, ואף על פי כן היה בישוף עצמאי ולא כפוף לארכיבישוף אחר.

מתחתיו כומר אחראי על כנסייה.

מתחתיו דיאקון כומר מתלמד.

רות: פבלו שלנו שאף גבוה. אני מניחה שאפיפיור יהודי לשעבר עוד לא היה.

דניאל: תתפלאי, אבל דווקא כן. אני סומך עלייך שתגלי אותו לבד.

רות: רגע, האם המקום שאלפונסו עלה אליו לרגל לפני שמת אינו אותו מקום שאתה ויוהנה הלכתם אליו, הקמינו?

דניאל: אותו המקום בדיוק. רק שהוא עשה זאת מטעמי עלייה לרגל, ואנחנו פשוט צעדנו שם, לשם המסע, המאמץ והנוף.

מזג האוויר מתחיל להתקרר. אני מתעטפת בסוודר וחוזרת לעבוד בספרייה. מתאים לי נוהל הסגר - לעבוד בלי קהל, לתאם החזרות ספרים מסודרות והשאלות בעזרת המייל. יש לי צוות שעושה את העבודה הפיזית, ולי נותר לשבת ליד השולחן שלי, להביט בחלון ולהרהר בדניאל וברפי. ביואנה ובשלמה. ביוהנה שהולכת וכובשת את ליבי בדרך שבה הצטרפה אלינו בפשטות כזו. שותפה למסע הגילוי.

יוהנה מספיקה לחזור להמבורג לפני שספרד נכנסת לסגר שני, כמו מחצית מארצות אירופה. ואת כל החומר היא כבר שולחת מביתה. "תרזה היתה הסופרת הספרדייה הראשונה, או לפחות הראשונה שכתביה השתמרו", אני כותבת להם במייל שאני מצרפת אליו את הפרק שכתבתי על אודותיה. "שמתם לב שאני ממש מחבבת אותה?"

אני מודה מאוד לשניהם, לדניאל על הקישורים החשובים ששלח לקריאה וליוהנה על המידע הרב שמצאה בסיור שלה בבורגוס ובארכיון העיר, ועל תמונות המנזרים ותיאוריהם המפורטים. יוהנה גם מסכמת עבורי את עיקרי המידע מתוך ספר ביוגרפי קצר שנכתב על תרזה ממש בשנים האחרונות, בספרדית. הביוגרפיה הזו טוענת שתרזה היתה אחת מראשונות הפמיניסטיות בעולם.

זה בכלל לא מופרך, מסכים דניאל. "היא נזכרת ברשומות כסופרת אישה, ובכתביה שקצת הצלחתי להשיג ברשת היא מדברת על יכולותיהן של נשים וכישרונותיהן. וכמו שכתבת בעצמך, זה כמובן לא אומר שהיא היתה הסופרת היחידה או הראשונה, או הטובה שבהן. זה בסך הכול אומר שמעמד משפחתה הרם גרם לכך שכתביה זכו להפצה".

"אישה מרשימה ומסכנה", מוסיפה יוהנה את חלקה בהתכתבות. "גם אישה, גם בת למשפחת מומרים. גם בעלת מוגבלות בולטת, חירשות. לא פלא שהסתתרה מהעולם וחיפשה לה ערוץ מיוחד לבטא בו את כישרונותיה. הדנ"א שזורם בעורקיה לא הזיק. אין ספק שהיתה אישה מיוחדת. אהבתי את השיחה שלה עם סבא שלה".

עלינו לשיחת זום. זה התבקש.

אולי אצטרך לקצר, אומר דניאל בתחילת הפגישה. רפי לא מוצא חן בעיני. הוא לא מתנהג כרגיל.

אחרי שקראתי על יחסו של פבלו דה סנטה מריה לפרעות קנ"א, ועל ההסבר התיאולוגי כביכול שנתן להן, הרגשתי שאני מאבדת את הסבלנות לאיש הזה. אני אומרת להם. איך ייתכן שאדם עובר שינוי כזה. האם זו צביעות? האם שיקר לעצמו? אני לא מבינה את האיש הזה, וגם לא בא לי להבין אותו.

לא היתה לו ברירה, מסביר דניאל, נאמן לכובע ההיסטוריון שלו. היו שורפים אותו לו חזר בו. הוא רצה להיכנס להיסטוריה של הכנסייה כנוצרי אמיתי וראוי. לאורך המאה ה 15 דעת הקהל לא נטתה לטובת המומרים ומשפחותיהם, וזאת בלשון המעטה. אני מזכיר לך שבסוף המאה הזו גורשו יהודי ספרד. הקרקע היתה בשלה לכך, השנאה והחשד נגד המומרים היו בכל מקום. הגולם של ההמרה הנרחבת קם על יוצרו: התייחסו אליהם כאל סוס טרויאני מסוכן. עצם קיומם של "נוצרים לא אמיתיים", שהוטבלו תחת לחץ ובסתר נהגו כיהודים, היה בו כדי לערער את הממסד הדתי ואת שלטונה המוחלט של הכנסייה.

את דבריו של דניאל קוטע שיעול מרוחק, שיעול חזק, קולות של חנק. הוא מפנה ראש ובמהירות עוזב את מקומו ליד המחשב. משבצת הזום שלו נשארת ריקה. ברקע שומעים קולות וחילופי דברים.

מצטער, דניאל מופיע לרגע שוב, ופורש בלי להסביר.

תעדכן אותנו, מספיקה יוהנה לומר באנגלית לפני שהוא נעלם לנו.

נותרות רק שתינו, יוהנה ואני. רגע של מבוכה, שתיקה, ואז אנחנו מדברות על הקברים בכנסייה. רק אנשים חשובים נקברים בפנים. האנשים הפשוטים נקברים בחוץ, היא אומרת. ואני מספרת לה על הסדרה "הכתר" שצפיתי בה בשבועות האחרונים, ועל התחושה המשונה שהיתה לי כשאביה של אליזבת, המלך ג'ורג' השישי, ואחר כך סבתה, נקברו בתוך כנסיית וסטמינסטר.

ביקרתי שם פעם, מספרת לי יוהנה, כשטיילתי עם פול הארוס שלי ארוסי לשעבר בלונדון. אני זוכרת שפסענו בין הקברים של צ'רלס דיקנס ורודיארד קיפלינג. אמרתי לו שזה נראה לי מוזר, לקבור אנשים בתוך כנסייה. והוא אמר שזה נראה לי מוזר רק כי אני יהודייה. לו עצמו נראה הגיוני מאוד לקבור את גדולי האומה בתוך המקום הקדוש לתרבותך.

דניאל מופיע לרגע, מציץ בזום שלנו, מופתע שאנחנו עדיין כאן. המצב לא טוב, הוא אומר. רפי עם חום גבוה, אעדכן.

כעבור שעות אחדות הוא עדכן: ממלא המקום היהודי שדניאל שכר במקום ג'והן, שנסע הביתה לפיליפינים, הפר בידוד, ובא לעבוד אצל חולה בסיכון. אחרי חצי יום של עבודה עם רפי קיבל המטפל החדש תשובה מבדיקת הקורונה שעבר, והתברר שהוא חיובי. חולה מאומת, האידיוט. הפושע. רק אז הוא הואיל בטובו להתוודות. בקבוצת הווטסאפ החדשה שפתח לשלושתנו ("אשת הרב, אשת הבישוף") מספר דניאל שהאנשים בחליפות האטומות הלבנות שבאו לבדוק אותם הפחידו את רפי מאוד. "הוא צעק, והם הזריקו לו זריקת הרגעה. הוא נהיה אפתי. הם זירזו את הבדיקה, כי הוא חולה בסיכון גבוה. אם הוא יימצא חיובי לנגיף, ייקחו אותו לבית החולים, מיד, בלעדי. אני לא יודע מה לעשות".

"אני באה", כותבת יוהנה בקבוצת הווטסאפ המשותפת שלנו. "מזמינה כרטיס. הולכת לארוז".

"איך תבואי", כותב לה דניאל, מאושר ושבור. "יש בכלל טיסות לישראל? ומה, תיכנסי פה לבידוד?"

את המשך השיחה עוברים השניים לנהל בינם לבין עצמם. כשלוש שעות לאחר מכן אני מקבלת מדניאל סמס קצר: "שנינו חיוביים, לי יש תסמינים קלים, אבל רפי חולה מאוד. יוהנה נוחתת מחר בשתים עשרה בצהריים. את מוכנה לאסוף אותה משדה התעופה?"

למחרת אני נוסעת לשדה התעופה לפגוש את צאצאיתה של יואנה, אישה בשר ודם. בחוץ יש סגר שני והיציאה מהבית היא רק למטרות חיוניות, אבל איש לא שואל אותי למטרת נסיעתי. אני נדהמת מהחניה הריקה שלפני הטרמינל. הכניסה לאולם מקבלי הפנים אסורה, בגלל הקורונה. אני מוצאת חניה בקלות, לובשת מסכה ויוצאת מהרכב כדי להמתין לה. אנשים גוררי מזוודות מופיעים בזה אחר זה. פקידה חמורת סבר מחכה מאחורי שולחן בחוץ, כדי להחתים את הבאים על מסמכי בידוד. ואז אני רואה אותה במזוודה קטנה ובמשקפי שמש. למרות המסכה זיהיתי אותה. יוהנה! אני קוראת, נהנית לגלגל את השם בפי. יוהנה.

רות! מחייכת אלי יוהנה. תודה שבאת לקחת אותי. גם לעברית שלה יש מבטא גרמני כבד. עיניה מאירות כשהיא מוסרת לפקידה את כתובתה של הדירה הקטנה ששכרה בירושלים, לא רחוק מביתו של דניאל.

יפריע לך אם אתקשר לדניאל? שואלת יוהנה באנגלית, ומיד שוקעת לתוך הטלפון שלה בשיחה שקטה.

אני עומדת בצד ומתבוננת באנשים המהלכים חרישית עם מזוודותיהם, בדיבורים שקטים, כמו קרובי משפחה ליד מיטתו של חולה. דקות אחדות עוברות עד שדמעות מתחילות להציף את עיניה של יוהנה, והשיחה סוף סוף מסתיימת.

תודה שחיכית. תודה שבאת, אומרת עכשיו יוהנה. הדמעות כבר מרחו את כל האיפור המוקפד. רפי במצב קשה מאוד. דניאל משתגע שאינו יכול להיות לידו. אומר שרפי בוודאי מבוהל מכל הזרים בחליפות הלבנות שסובבים אותו. אני לא יודעת איך לעזור.

יש רק דרך אחת, אני אומרת לה. תתקשרי שוב לדניאל, תגידי לו שיעדכן את חנהל'ה, אמו של רפי. היא לא בבידוד. היא תוכל לעמוד ליד המחיצה השקופה במקומו. רפי יוכל לראות אותה. לפני שאני מורידה אותה ליד הדירה ששכרה מוציאה יוהנה חבילה עטופה מהמזוודה שלה: זה בשבילך, היא אומרת. ספר המתכונים שהפרופסור נתן לי. אני מקווה שהוא יעזור לך בכתיבה.

עשרה ימים מיוסרים עוברים על דניאל בביתו ועל יוהנה בדירתה הירושלמית הסמוכה. אני משקיפה על שניהם מרחוק, ושולחת להם אוכל ומילות עידוד. זה המרב שאני יכולה לעשות למענם. בשאר הזמן אני מתעמקת בספר המתכונים החדש שקיבלתי, מלקטת ממנו שמות של תבשילים, מתרגמת את המתכונים לעברית ומנסה לשלב אותם בפרקי יואנה, וכל הזמן הזה עומדת נגד עיני דמותו התימהונית והעצובה של נוח ונטורה. הייתי צריכה לחקור אותו יותר. הייתי צריכה לשאול אותו על קרובי משפחתו ולדבר איתם. ברגע מסוים אני מבינה שבעצם, אני יכולה לעשות את זה גם עכשיו.

שוב אני נעזרת באיריס, אשת משרד הפנים שלי, ובזכותה אני לומדת שלנוח בת אחת, אורית, שגרה בראש פינה. היא אומרת לי את שם משפחתה ואני יוצרת איתה קשר, מציגה את עצמי, מסבירה מה הקשר שלי לאביה ולמה אני בכלל מתקשרת.

המשפחה עלתה ממרוקו בשנות החמישים, מספרת לי אורית, לשעבר ונטורה. אמא שלנו נפטרה כשילדה אותי, ואבא אף פעם לא התחתן שוב. משפחתנו היא ממגורשי ספרד, כמו משפחות רבות ממרקש שבמרוקו. אורית זוכרת בקושי את סבתה, אם אביה, ואת התבשילים שלה. האם ידעה שאבא שלה חיפש את הספר הזה? כן, היא ידעה. מישהו סיפר לו פעם על ספר מתכונים של תבשילי יהדות ספרד, וזה נתקע לו בראש. הם מעולם לא מצאו את הספר הזה.

גם אנחנו לא מצאנו, אני אומרת. ודווקא חיפשנו לא מעט. הוא פשוט טעה קצת בשם, וגם שכח לספר לנו שהספר באנגלית. אולי לא ידע.

אורית שותקת.

תהיי מעוניינת בספר, כשאסיים לכתוב? אני שואלת.

לא, היא אומרת, תשאירי את הספר אצלך. אני לא אוהבת לבשל בכלל.

את יודעת מה פירוש השם ונטורה, אני שואלת אותה לפני שאנחנו נפרדות.

לא, איני יודעת.

ון טורה הוא בן תורה, אני עונה. אני רוצה לנתק את השיחה, אבל אז היא אומרת: את יודעת מה. אני מתחרטת. אם לא קשה לך, שלחי לי את הספר. אני חושבת שאבא שלי היה שמח שהספר יהיה אצלי.

כעבור שבועיים דניאל מחלים וממהר לבית החולים כדי לעמוד ליד מיטתו של רפי במידת הקרבה האפשרית והמותרת. הוא מתמגן והם מרשים לו להיכנס אליו, אבל ספק אם רפי מכיר אותו בלבוש הזה. כעבור יומיים מתחילים לרדת גשמים ראשונים של חורף. יוהנה, שמסיימת גם היא את תקופת הבידוד שלה, מתעטפת במעיל ולוקחת מונית לבית החולים.

ושם, למרות איסורי הקורונה, ידיים נשלחות לאחוז זו בזו, בשתיקה. בחום.

לווייתו של רפי היא לוויית קורונה מעוטת משתתפים. את קברו הפתוח מכסים קברנים עוטי חליפות מגן. אנחנו, המלווים הספורים, עומדים במרחק. תכירו, דניאל אומר לנו, זו חנהל'ה.

אני משתתפת בצערך, אני אומרת לאישה העצובה שלובשת מטפחת שקופה ועדינה על שערה המתולתל. יוהנה והיא מביטות זו בזו ולא אומרות דבר. גם דניאל שותק, עומד ליד קברו הפתוח של רפי, אומר את מילות הקדיש ואז נפרד מבנו במילים אחדות, מאופקות: אולי טוב לך יותר עכשיו, רפי. לך לדרכך בשלום. תודה שהיית עמנו.

איך נראתה הלוויה של יואנה? אני שואלת את עצמי בדרכי חזרה הביתה לשמחה, שאין לי שום דרך לשתף אותו במה שעובר עלי בחודשים האחרונים. אני חייבת למצוא דרך לסיים את סיפורה של יואנה. למצוא דרך להיפרד ממנה כראוי, להבין מתי ואיך שמעה על מותה של ביאטריס בתה הרחוקה שבפורטוגל, ומה עלה בגורלו של טודרוס בנה. האם אמר קדיש על אמו ליד קברה? האם חוקי הכנסייה התירו לו זאת? האם הרשה זאת אביו? האם הספיד הארכיבישוף של בורגוס את אשתו היהודייה?

אין מצב שלא הרשית להם, אני זועמת על שלמה הלוי, בעודי מנקה את השולחן אחרי ששמחה אכל ופיזר את תכולת הצלחת שלו סביב סביב. הרצחת וגם ירשת? ותוך כדי כך ברור לי שאין שום סיכוי בעולם שליד קברה, בכנסייה, נאמרו מילות הקדיש. מוחי הוגה עכשיו תסריט אחר.

טודרוס הביט בגופת אמו עטופת התכריכים וביטא את מילות הקדיש בכוונה יתרה, כאומר לה אמא, פחדת שלא ייוותר מי שיאמר עלייך קדיש, ובכן, הנה אני כאן.

יתגדל ויתקדש שמיה רבא. מילות הקדיש היו שגורות על פיו, אף שרק לפני ארבע עשרה שנה שב לומר אותן כיהודי בקיא ורגיל. הוא הרהר במשמעותן: יתגדל ויתקדש שמו הגדול, בעולם שברא כרצונו (למרות השאלות שמתעוררות על העולם הזה), וימליך את מלכותו (שלפעמים קצת מתעכבת, או נסתרת), ויצמיח את גאולתנו ויקרב את משיחנו (משיחנו שלנו, האמיתי, לא משיח זר, משיח של שקר). בכל אלה הרהר טודרוס בלב נשבר, כשעמד בבית הכנסת הוותיק של בורגוס, שהכיר כשהיה בן שלוש ושב וחזר אליו כעבור שנים רבות.

שני בניו - נכדיה של יואנה - עמדו לצידו, ומאחוריהם שרידי קהילת בורגוס כולה, אנשים שהכירו ואהבו את אמו, והקשיבו לדבריו בעודו מספיד אותה ומספר על חייה. בניו שמעו את הסיפור הזה פעמים אחדות, כמובן. גם לבני הקהילה הוא לא היה חדש. אבל זו היתה דרך לכבד אותה, לספר את סיפורה של האישה שחייה מייצגים טוב כל כך את גורלם הכאוב של יהודי ספרד אלה מהם שנותרו נאמנים לאמונתם, אלה שסירבו להתפתות לחיים נוחים וקלים יותר ולהשתלב בסביבתם כנוצרים. אלה שבעוד כמה עשרות שנים יגורשו מספרד, הם עצמם או בניהם, בידי פרדיננד ואיזבלה, ויהפכו את הארץ לריקה מיהודים.

זה היה ההסכם התנאי שטודרוס, נציג הענף המשפחתי היהודי של אמו, התעקש עליו בכל כוחו. הוא נכנס ללא הזמנה ללשכתו של אביו בקתדרלה, נעמד מולו ואמר לו: אני לא יכול, לצערי, לעצור אותך מלקבור את אמא שלי, אשתך, בכנסייה, אבל דבר אחד אני דורש ממך ועליו לא אסכים לוותר. הוא הישיר מבט אל פני אביו הבישוף: גופתה של אמי תעבור טהרה כמנהג היהודים, ולווייתה תצא מבית הכנסת של בורגוס, כנהוג. שם, בבית הכנסת, אומר עליה קדיש, ואספיד אותה לפני ארון הקודש. אתה לא תמנע מאיתנו לנהוג בה כבוד אחרון כפי שמחייבת אותנו אמונתנו שלנו. אתה לא תמנע אותו ממנה. טודרוס השתתק לרגע, והוסיף: אחר כך היא תהיה שלך.

אולי היה זה הברק שבעיניו, אולי הנחישות, הביטחון הברור בצדקתו, אולי המחאה נגד העוול רב השנים שגרם האיש הזה, אביו, לאמו. אין לדעת מה היה הדבר שהכריע, שכן כל אלה היו שם כשהבן עמד מול אביו, והאב הסכים לדרישתו.

טוב ויפה, אמר פבלו דה סנטה מריה לבנו, טפלו בה אתם בתחילה. אנחנו ניקח אותה אחר כך.

טודרוס הרכין את ראשו בברכת תודה מנומסת ופנה לצאת משם, כשלפתע שב אביו וקרא בשמו.

טודרוס, הוא אמר. פונה לבנו בשמו היהודי, ולא בשמו הנוצרי אלבר, שהעניק לו בשעת הטבלתו, כשהיה ילד קטן בן שלוש.

כן? טודרוס הפנה פניו לאביו, ממתין לשמוע מה הוא מבקש ממנו עכשיו.

לא קרעת קריעה, אמר האב פבלו. הוא הצביע על הכותונת שלבש בנו. עליך לקרוע קריעה על מות אמך. כך אומרת ההלכה היהודית.

טודרוס הביט באביו כלא מאמין.

לה רוזה סה סקה, לה גולור קדה, השושנה מתייבשת, אבל ריחה נשאר, חייך אליו אביו חיוך עצוב. שנים רבות כל כך לא השתמש בשפתם של היהודים, היודזמו.

טודרוס הביט בו בפליאה ובסקרנות, הנהן ואז הביט סביב, סקר את שולחנו הענק של הבישוף, וזיהה שם סכין מנחושת.

אפשר? שאל בשקט, כמעט בלחישה.

כמובן, אמר פבלו. הנה קח.

טודרוס נטל את הסכין בידיו, וחיפש בכותנתו את המקום הנכון לקרוע.

הנה, אעזור לך, אמר האב. ניגש אליו נטל את הסכין, וקרע קריעה גדולה בכותונת בנו.

עכשיו תברך, ציווה האב פבלו.

מה עלי לומר? שאל טודרוס, שמעודו לא התאבל ולא ישב שבעה על איש. איזו ברכה מברכים?

ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, דיין האמת, ענה האב פבלו.

ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, דיין האמת, חזר טודרוס על דברי אביו מילה במילה, ויצא מחדרו בפעם האחרונה.

כשתסתיים הקורונה, אמרנו, נלך שלושתנו לפקוד את קברו של הצאצא היחיד של יואנה שקבור בירושלים. טודרוס הלוי שמו, שנקבר בהר הזיתים במאה ה-17.

דניאל מפתיע אותי כשהוא מזמין עץ יוחסין של משפחת הלוי סנטה מריה מחברת גנאלוגיה. לפי התרשים שהציעה התוכנה, טודרוס הלוי מפראג היה מחובר רק בנקודות ולא בקו לטודרוס הלוי הקבור בהר הזיתים, כדי לציין שזו השערה בלבד. לפי ההשערה הכמעט ודאית הזו, לאחר מות אמו היגר טודרוס אלבר עם משפחתו לגנואה שבאיטליה, ושם הוסיף לחיות בגלוי כיהודי. במאה ה-16 חיו חלק מצאצאיו בקהילת פראג. כאמור, אחד מצאצאיו הגיע ככל הנראה לארץ ישראל ונקבר בה.

אנחנו נעזרים באתר אינטרנט שמפנה למצבות ישנות בהר הזיתים, ומוצאים בו שני טודרוס, אבל רק אחד מהם הוא טודרוס הלוי. תאריך הפטירה לא ידוע. יש לשער, אנחנו אומרים, שהוא הוא הצאצא של יואנה שלנו.

זה לוקח זמן. דניאל ויוהנה נישאים בינתיים, ואני משלימה את כתב היד לספרה של יואנה. כשנדמה שהקורונה כבר מאחורינו, אנחנו כבר ארבעה: דניאל ויוהנה מגיעים להר הזיתים עם בתם התינוקת, קשורה במנשא על גבו של אביה. הם קוראים לה ברכה ביאטריס, ביאטריס על שם בתה של יואנה, וברכה - על שם רפואתו של העולם, ולוואי שבקרוב ממש יחלים מן המגפה.

לפני כמה שנים נפלה בחיקי ההזדמנות להגשים חלום ישן וללכת 800 ק"מ במסלול הקמינו דה סנטיאגו בצפון ספרד. תוך כדי ההכנות הגופניות לקראת המסע חקרתי גם את ההיסטוריה של האזור, בדגש על היסטוריה יהודית. התוודעתי אז לסיפורה המדהים של יואנה הלוי, אשתו של שלמה הלוי, רבה של העיר בורגוס והאדם העשיר ביותר בממלכה: אם לחמישה ילדים, שבהיותה בת 32 החליט בן זוגה להתנצר יחד עם חמשת ילדיהם בעקבות פוגרום שנערך ביהודי העיר בשנת קנ"א, 1391. שלמה הלוי המיר את שמו לפבלו דה סנטה מריה. יואנה סירבה להתנצר ונותרה נאמנה למורשתה היהודית, ביודעה שעל החלטתה תשלם בפירוד בינה ובין ילדיה, בני 3 עד 12.

כאז כן עתה אני מלא התפעלות מעוז הרוח של יואנה הלוי ומדבקותה במורשת היהודית. פבלו דה סנטה מריה הפך כעבור שנים לארכיבישוף של העיר שבה שימש בעבר כרב. שלמה פבלו מתועד היטב בספרי ההיסטוריה, בעוד אשתו יואנה נותרה בהם בגדר הערת שוליים.

בביקורי בעיר בורגוס עמדתי, מלא התרגשות והתפעלות מאישיותה של יואנה, מחוץ לכנסייה שבה נקברה, ואמרתי תפילה לזכרה.. עם שובי לארץ התעורר בי דחף עז לספר את סיפורה של יואנה הלוי כמחווה לנשים ולאמהות יהודיות בכל הדורות. לשמחתי הרבה הסכימה שכנתי, הסופרת חיותה דויטש, להפוך לשותפתי במסע הזה של כתיבת סיפורה של יואנה הלוי והוצאתו לאור.

קיימת גם זווית אישית לסיפור: יש סבירות לא קטנה שאני מצאצאיה של ביאטריס, בתה של יואנה, שהיגרה לפורטוגל וצאצאיה הגיעו להמבורג, עיר הולדת אבותי. אותה יואנה נונז הקבורה בהמבורג היא מאמהותי, והמצבה עם סמל "שודדי הים" המופיעה בספר, שאותה גילתה יוהנה היילבוט, אכן נמצאת בבית הקברות בהמבורג, שבו קבורים אבותי לדורותיהם מאז שנת 1598.

מחקרי לקראת כתיבת הספר לא היה מתאפשר ללא עזרתה ונדיבותה של כרמן, הארכיבאית בספרייה העירונית של בורגוס, אחייניתו של ההיסטוריון המנוח פרנציסקו קנטרה בורגוס. כרמן הקדישה שעות רבות להנגיש בפני ולסייע לי בפענוחם של מסמכים ומאמרים רבים, שחלקם פורסמו וחלקם עדיין לא ראו אור, הקשורים לתולדות הקהילה היהודית בבורגוס ולתולדות משפחות הלוי סנטה מריה. למרבה הצער, חלתה כרמן בקורונה ונפטרה באוקטובר 2020. ד"ר מיגל סנטוס מהארכיון הלאומי הפורטוגזי בליסבון הנגיש לי מסמכים רבים הקשורים לתולדות משפחת נונז מיום הגירתה מספרד בשנת 1417 ועד לעזיבתה את פורטוגל בשנת 1595. יוחאי בן גדליה מארכיון העם היהודי בירושלים סייע לי מאוד באיתור מסמכים הקשורים לקהילת המבורג לדורותיה.

ד"ר דוד יעקבסון, אלעזר תשרי תשפ"ב

יואנה דפקה על דלתי זמן קצר לפני שמגפת הקורונה העולמית הפכה משמועה רחוקה למציאות מכאיבה. היא לא עשתה זאת לבדה, כמובן. מי שהביא אותה אלי היה שכני ד"ר דוד יעקבסון, שנשא את סיפורה זה זמן רב, וחיפש מי שתספר אותו. סיפורה של יואנה הלהיב אותי מאוד, אבל עניתי לדוד בשלילה. אין לי פנאי, עניתי. אני בעומס עצום של עבודה, ויש גם ילדים ונכדים והורים שיש לדאוג להם.

ימים אחדים לאחר מכן פרצה הקורנה, ועמה הסגרים, הריחוק והאיסור לפגוש נכדים, ילדים והורים מבוגרים. לפתע התפנה לי זמן יקר, וידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות בו. הרמתי טלפון לדוד ושאלתי: אפשר להתחרט?

היה זה אות לתחילתו של מסע ארוך ומשותף של לימוד ושל כתיבה בעקבות אישה מיוחדת שחיה לפני מאות שנים, בעולם שנראה רחוק מאוד מאיתנו. כשדוד הציע את הצעתו עדיין לא ידענו שכמו הוריה של יואנה ובני דורם בספרד של ימי הביניים, אף אנו נכיר מקרוב מגפה מה היא, וכמו יואנה עצמה נחוש כולנו את בדידותו של מי שנאסר עליו לפגוש את קרוביו. בדידותה של מי שהמציאות הרחיקה ממנה את היקרים לה מכול.

כך נולדה רות, שבסיפורה משוקעים, לצד החיים בזמן הקורונה, גם ובעיקר ניסיונותיה להתחקות אחר סיפורה של יואנה, הלא הם ניסיונותינו שלנו. כל כך הרבה היה עלינו לחשוף ולגלות עובדות היסטוריות וגיאוגרפיות, הלכי רוח ואורחות חיים, דרכי לבוש, התנהגות ומחשבה. כסופרת היה עלי למלא פערים באופן אמין, ואת זאת ניסינו לעשות יחד. התמקדנו בסיפורה של יואנה אבל ברקע קורותיה ועולמה ריחפה תמיד דמותו החידתית של שלמה בעלה, הרב שבחר להמיר את דתו ולהפוך לבישוף. דרך שאלותיה ותהיותיה של יואנה עצמה שאלנו אנו את שאלותינו. במהלך העבודה נעזרתי בידיעותיו הרבות של שותפי דוד, שבניגוד אלי, המנועה מלטוס לבורגוס בשל מגבלות הקורונה, ביקר בעיר בעבר פעמים אחדות. דוד מכיר היטב את בורגוס וסביבותיה, כמו גם את סיפורה של יהדות ספרד דרך הספרים והמקומות. נעזרנו הן בידע שצבר הוא, בסיוריו ובמפגשיו, ובתמונות שצילם ושלח לי לרוב, והן בספרים ובמאמרים, מוכרים יותר ופחות, על התקופה.

כשכתבתי את הפסקה המסיימת את הספר, על העולם שנרפא ממחלתו, היתה זו בבחינת משאלה בלבד שקיוויתי שתתגשם במהרה, מאז אמנם הופיעו החיסונים, המצב השתפר, אבל הקורונה עדיין עמנו. לא היה קל, לרבים מאיתנו נגרם כאב ואובדן, אבל בזכותה הרווחנו גם תובנות על עצמנו ועל חיינו. הזכות לגלות ולכתוב את סיפורה של יואנה היא מבחינתי, ללא ספק, אחד הדברים הטובים שהעניקה לי הקורונה.