הפיתוי של גרייסי - חלק 12

בחודשים הבאים נשכח כל עניין התערוכה מראשה של גרייסי. טנקרדי לא העלה את הנושא מאז, וגרייסי הניחה שהרוזנת החליטה שלא להשאיל את החלק שלה באוסף מונטפוסקו. לא היה די במחצית של ברונו לבדה, היא היתה בטוחה.

בדצמבר חזרה גרייסי ללונדון לחגוג את חג המולד עם משפחתה. עברה שנה מאז הביקור הקודם. הפעם היא נסעה לבד, כי הנס העדיף לנסוע לסקי באלפים הצרפתיים. בנו הקטן של ג'וזף היה עכשיו כמעט בן ארבעה חודשים, ואשתו היתה שוב בהיריון, כולם קיוו שהפעם זאת בת. ג'וזף השמין. הוא כבר לא היה הנער הרזה שגרייסי השאירה בבית כשעברה לגור עם הנס באיטליה, אלא גבר חסון בעל כתפיים רחבות שהיה תקציבאי במשרד פרסום יוקרתי ולא התבייש להתרברב במעמדו. הוא בהחלט עשה כברת דרך בעולם, חשבה גרייסי. גריט נראתה מבוגרת קצת יותר, עייפה קצת יותר, רזה קצת יותר. גרייסי לא ראתה אותה שנים עשר חודשים, והיא הזדקנה במידה ניכרת בזמן הזה. אבל היא התעקשה שהיא בסדר גמור ושלא חסר לה שום דבר. "הצרכים שלי צנועים," אמרה. "עכשיו כשיש לי נכד, כוסי רוויה. מתי תתחתני ותלדי ילדים, גרייסי? לא נתתי להנס לקחת אותך לאיטליה רק כדי שיכלא אותך בבית שלו רחוק מכל הבעלים הפוטנציאליים," רטנה.

"אני עוד צעירה," עמדה גרייסי על שלה.

"זה נתון לוויכוח," אמרה גריט ברוגז קל. "בגילך כבר היו לי שני ילדים. הזמן טס ועוד מעט את תאבדי את הנעורים ושום גבר לא ירצה אותך. תזכרי מה שאמרתי, הגברים הטובים נחטפים על ידי בחורות חכמות ברגע זה ממש. את תקבלי את השאריות."

גרייסי נתנה לדבריה של אמה להיכנס באוזן אחת ולצאת מהשנייה. היא ידעה שהיא לא תקבל את השאריות, כי הטוב ביותר כבר שלה.

בזמן שהיתה בלונדון ניצלה גרייסי את ההזדמנות לביקורים בנשיונל גלרי ובמוזיאון ויקטוריה ואלברט. היא טיילה עם אמה בהייד פארק והזמינה אותה לתה בפורטנאם אנד מייסון. הן אכלו סקונס בשמנת ובריבה. ג'וזף הצליח להשיג כרטיסים להצגה בווסט אנד, ואחרי המופע הם אכלו במסעדה חדשה ואופנתית בסוהו. המארח, שהכיר את ג'וזף, קיבל את פניו בדברי חנופה מרובים, וג'וזף היה במצב רוח טוב כל הערב.

בתחילת ינואר, כאשר עזבה גרייסי את לונדון בדרכה חזרה לאיטליה, היא לא היתה עצובה. היא רצתה בכל לבה להביא את אמה לגור עמה בלה קולומבה, כי כך לא תצטרך שוב לחזור ללונדון לעולם. היא וג'וזף אף פעם לא היו קרובים, והחיים בנפרד במשך זמן רב כל כך רק החריפו את הניכור ביניהם. לולא אמה לא היתה לגרייסי שום סיבה לבקר בלונדון.

הנס חזר ללה קולומבה בסוף פברואר, אחרי ששהה חודש נוסף בפריז בתום חופשת החגים בשאמוני. אבל למרות כל הציורים שהביא באמתחתו והקשרים החדשים שיצר, הוא לא שפע התלהבות ומרץ כהרגלו. נראה כאילו הוא הביא איתו את מזג האוויר מפריז, וענן אפור וכבד מרחף מעל ראשו ואופף אותו עגמומיות. רק כשפתחה גרייסי את החבילות שהביא לה נודע לה שגם ג'ונאס היה שם איתו. שמלות מיני בכל מיני צבעים ונעליים מחודדות תואמות, סטים של סוודרים, אפודות וגרבונים מצמר, והכול נבחר בקפידה להבלטת גזרתה וצבעיה, כמו שרק ג'ונאס ידע לבחור. אבל כשהזכירה את שמו, הגיב דוד הנס בנשיפת לגלוג ואמר, "מר בליית הוא כמו חלב שהחמיץ, ואין שום דבר יותר גרוע מחלב חמוץ." גרייסי הבחינה בנימה חריפה בבדיחה שלו, נימה שלא היתה שם בעבר. נראה שקרב ההקנטות הידידותי ביניהם הרחיק לכת.

מאז נזהרה גרייסי לא להעלות שוב את שמו. היא קיוותה שחרף המחלוקת המסתורית שהתגלעה ביניהם הם יצליחו ליישר את ההדורים ולהיות שוב חברים, בעיקר כי רצתה את הדוד הרגיל שלה בחזרה. אבל החודשים חלפו והנס נסע וחזר כהרגלו, ומצב רוחו לא השתפר.

ואז, באביב, סיפר לה טנקרדי שברונו והרוזנת החליטו בכל זאת להציג את אוסף מונטפוסקו בתערוכה במוזיאון מטרופוליטן לאמנות בניו יורק, באביב הבא. "את כל האוסף?" שאלה גרייסי, בתקווה שציור הבארוק שזייפה לא ייכלל.

"את כל האוסף," ענה טנקרדי. הוא חייך ואמר, "אני מאושר שברונו הזחוח יציג בגאווה ציור מזויף."

"לא מדאיג אותך שמישהו ישים לב?" גרייסי כססה את העור סביב ציפורניה.

"מה זה משנה? אם זה יתגלה, עדיף. ברונו יושפל בפומבי. אולי אפילו תהיה שערורייה!" הוא צחק. "אולי הוא אפילו יחליט לתת לי אותו ואת ואני נשרוף אותו יחד. אני כבר לא אצטרך להחביא את המקור. לדעתי זה יהיה הפתרון המושלם לבעיה." זה בהחלט פתרון, הסכימה גרייסי, ולא ידעה מדוע היא פוחדת. אבל היא פחדה. העננה שחלפה קודם מעל לבה נשארה שם עכשיו וסירבה להמשיך בדרכה.

פחדיה של גרייסי התממשו באוקטובר. הנס קיבל שיחת טלפון מליוויה מונטפוסקו, שהודיעה לו שמומחי המוזיאון האמריקאי הכריזו שהפיירו ברטולוני אינו ראוי לתצוגה בתערוכה ושהוא ככל הנראה מזויף. הנס, שראה רק את המקור ולא את הזיוף של גרייסי, נדהם. "אני חולק על דעתך, הרוזנת מונטפוסקו, כי אם זה היה זיוף גרוע, לפי החשד שאת מתארת, היינו עולים על זה בתהליך הניקוי. אבל לא גרייסי ולא רוטגר שמו לב. זו כנראה עבודה של זייפן מעולה."

גרייסי ורוטגר הרימו את ראשיהם מכני הציור והביטו זה בזה. "אם הוא זיוף, הוא חתיכת זיוף טוב." רוטגר גירד את פדחתו. "את ניקית אותו, לא, גרייסי?"

היא הנהנה ומשכה בכתפיה. "לא ראיתי שום דבר יוצא דופן." היא הסתירה את פניה מאחורי עבודתה כי הדם הציף את לחייה ואיים להסגיר אותה. העובדה שאחד הציורים באוסף מונטפוסקו התגלה כזיוף כשלעצמה אינה מדאיגה את הנס, היא אמרה לעצמה, כי הוא לא היה מעורב ברכישתו. אבל גרייסי ידעה היטב שהוא מכר לסבו של טנקרדי זיופים פה ושם, ואף היה גאה בכך, ולכן לא יהיה טוב אם מומחים בניו יורק אולי ירצו לעבור שוב על כל האוסף לבחינה מדוקדקת יותר. הסבירות לכך לא היתה גבוהה, כמובן, אבל בפרנויה הגוברת בדמיונה של גרייסי זה נראה אפשרי לחלוטין.

לפי התרשמותה מהשיחה הסיקה גרייסי שליוויה רותחת מזעם. הנס דיבר איתה בטונים מרגיעים, לא מאיימים, והבטיח לה שאין פה שום "השפלה בפני כל שועי ניו יורק," כדבריה, אלא תופעה מוכרת באוספים גדולים, למרבה הצער. "גם אם מצאו ציור מזויף אחד באוסף שלך, זה עדיין לא אומר שיהיו אחרים. זה מאוד לא סביר," הוא אמר לה. "מאוד לא סביר." גרייסי שתקה, המומה ומבועתת, וקיללה את היום שבו העלתה בדעתה רעיון מטומטם כל כך. נקודת האור היחידה בחשיכה הגוברת היתה המחשבה על הנאתו של טנקרדי מהשפלתו של דודו. אבל לא היה די בכך כדי להפיג את פחדיה, והיא ישבה שם שטופת זיעה, מתלבטת אם להתוודות על פשעה או להמשיך לשתוק ולקוות שכל העניין פשוט ייעלם מעצמו.

שיחת הטלפון ארכה חצי שעה, אבל לגרייסי היא נראתה ארוכה הרבה יותר. כל דקה כבדה היתה כמשקולת על לבה. ליוויה עברה לסירוגין מזעם על הנס שלא זיהה את הזיוף ולא הציל אותה מהמבוכה, לרחמים עצמיים על החוויה שהיתה לדעתה השפלה וביזוי פומביים מאוד.

כשהשיחה הסתיימה לבסוף הניח הנס את שפופרת הטלפון על כנה וסובב את פניו אל החדר. גרייסי העזה לשלוח אליו מבט. קור הרוח המלאכותי שהוא הפגין כלפי ליוויה מונטפוסקו נעלם, ואת מקומו תפסה הבעה של דאגה אמיתית ושל משהו אחר, מבשר רעות. רוטגר הרים את המשקפיים המגדילים אל ראשו והניח את המכחול. גרייסי הרגישה שהאוויר סביבה עומד. אם שקלה להתוודות, היא זנחה עכשיו את הרעיון במהירות. הפנים שנעצו בה מבט נוקב לא היו הפנים הרגילות של דודה, גם לא כשהיה במצב רוח רע. זה היה משהו שונה לגמרי. ההבעה הלא מוכרת מילאה את לבה פחד.

"יש לנו בעיה קטנה," הוא אמר, והטון הרגוע והשקט של קולו רק העצים את פחדה של גרייסי.

"כבר היו לנו בעיות קטנות בעבר, הנס," אמר רוטגר, באותה שלווה, "ופתרנו אותן."

"בהחלט. זיוף הוא לא עסק נטול סיכונים. אבל עדיין, זה משהו לא צפוי ולא נוח."

"אני ניקיתי אותו, דוד " התחילה גרייסי לומר.

"לא נכון." מבטו של הנס היה עכשיו צונן דיו להקפיא אש. גרייסי עצרה את נשימתה והאוויר נתקע בגרונה. "אם היית מנקה אותו היית מגלה מהר מאוד שהוא לא ציור מקורי. זה לא זיוף איכותי, אלא זיוף חובבני שכל אידיוט היה יכול והיה צריך לגלות."

גרייסי שוב חשבה לומר את האמת, ושוב החמיצה את ההזדמנות בשל הפאניקה שאחזה בה. אם כנות לא באה בחשבון, האלטרנטיבה היחידה היתה שקר מוחלט. "לא ניקיתי אותו, דוד," היא התוודתה בדמעות. "לא חשבתי שיש צורך. עשיתי טעות..."

"עשית טעות חמורה, גרייסי, ויכול להיות שכולנו נשלם על זה."

"מה אני יכולה לעשות?"

"להתפלל."

הנס יצא בסערה מהסטודיו וטרק את הדלת. גרייסי לא הסתכלה על רוטגר. היא הרגישה את מורת רוחו כמו גלימת ברזל על כתפיה. היא לא יכלה לשאת עוד את האווירה ונמלטה מהחדר. לאן דחפה אותה האהבה? אילו ידעה שהציור שלה ייבחן על ידי מומחים במוזיאון מפורסם, היא היתה עושה עבודה הרבה יותר טובה, כפי שהנס לימד אותה בקפדנות רבה כל כך. היא היתה מעדיפה למות עכשיו מאשר להודות שזייפה אותו בעצמה. אכזבתו של דוד הנס מעבודתה המרושלת תהיה הרבה יותר גרועה מלשבת בכלא על חלקה בעסקיו הפליליים.

גרייסי לקחה את אופניה ורכבה לכיוון השדות. היא לא חשבה על יעד מסוים, רק רצתה לנסוע רחוק ולא לחזור. היא אכזבה את הנס ואת רוטגר, שניים מהאנשים האהובים עליה ביותר בעולם, ובשביל מה? כדי לשמח גבר שבאהבתו אליה היא מתחילה עכשיו להטיל ספק. על רקע הגפנים האדומות והגבעות הצהובות שעברו כרצף מטושטש מבעד לדמעות המסמאות את עיניה, היא התחילה לפקפק בתבונתן של בחירותיה. האם טנקרדי פעל בעניין הגירושים מאשתו? הוא דיבר על זה הרבה, הבטיח לה חיים יחד כשהזמן המתאים יגיע, והיא זו שתמיד נרתעה מהרעיון בשל האימה שעורר בה העולם שבו הוא חי. האם ייתכן שהוא ניצל את חוסר הוודאות שלה כי זה היה נוח לו? היא נזכרה שהוא לא ניסה לשכנע אותה. הוא אפילו לא ניסה לעודד אותה, הוא פשוט המשיך לדבר על נישואים כמו שמדברים על פנטזיה שלא מצפים שתתממש אי פעם. היא ידעה בוודאות שהוא אינו רוצה שהרומן שלהם יסתיים, אבל לא היתה בטוחה שיהיה לו אומץ לסיים את נישואיו ולהתמודד עם השערורייה שתתחולל במשפחתו ובחברה הגבוהה של רומא. משפחת מונטפוסקו היתה משפחה קתולית אדוקה וראתה בגירושים אקט בלתי מוסרי. הוא נדר את נדריו במעמד האל, ובן תמותה אינו רשאי להתיר את הנדרים הללו. גם על תמיכתה של אמו לא יכלה גרייסי לסמוך. גרייסי חשה שמתחת לכל החזות הבוטה והבוהמית, הרוזנת היא נוקשה ומסורתית כמו כל השאר בנוגע לאבני היסוד של עולמה. גברים יכולים להחזיק פילגש, יש גברים שמחזיקים יותר מאחת, ללא ספק, אבל הם לא מתחתנים איתן, בטח לא כשהפילגש היא בת למעמד נמוך יותר בחברה. וגרייסי שמעה שאנשי רומא הם האנשים המתנשאים ביותר שיש.

גשם קל ירד כשטיפסה בדרכה חזרה לווילה. היא לא הבחינה בענן הכבד שהגיע מהים. הוא עמד עכשיו מעל העמק, שהיה שרוי בערפל קר ורטוב. כפות ידיה איבדו תחושה כי בבריחתה החפוזה שכחה לקחת כפפות. היא הרימה את עיניה אל קולדורו, אבל הטירה מעל העיר היתה חבויה בערפילים. פעם היא נשאה את עיניה לראש הגבעה בלב מלא געגועים, אבל עכשיו היה לבה מלא ספקות, וכאב לה להביט בטירה ובכל ההבטחות שהיא ייצגה פעם. טוב שהעננים מסתירים אותה, היא חשבה בעצב.

גאיה חיכתה לה בפתח הווילה עם שובה. היא עמדה בזרועות שלובות כשהסוודר מהודק לגופה המלא והעבירה משקל מרגל לרגל בקור. "מה פתאום את יוצאת ככה עם האופניים במזג אוויר כזה?" שאלה כשגרייסי רצה אל הדלת אחרי שהשאירה את אופניה שעונים על החומה. שערה היה רטוב ודבוק לראשה. "את תצטנני!"

"הייתי חייבת לצאת מהבית," ענתה גרייסי.

גאיה אחזה בזרועה. "יש לי הודעה מטנקרדי," היא לחשה. גרייסי הביטה בה בלאות, וגאיה ראתה שעיניה כבויות וקימטה את מצחה. "הוא התקשר. הוא רוצה שתבואי לקסטלו מחר אחר הצהריים. הוא חוזר מרומא הלילה."

גרייסי ידעה מדוע הוא בא לראות אותה. הוא רוצה לחגוג איתה את השפלתו של ברונו. היא חייכה בקושי. השפלתו של הדוד שלו תהיה נפילתו של הדוד שלה, היא חשבה. "אמיץ מצדו להתקשר לכאן," אמרה גרייסי ונכנסה לווילה.

גאיה נכנסה בעקבותיה, שמחה לסגור את הדלת ולהשאיר את הקור בחוץ. "זה בטח חשוב."

"לא נראה לי," אמרה גרייסי.

"את בסדר?" שאלה גאיה.

גרייסי נאנחה והסתכלה על חברתה במבט מובס. "הוא לא יתחתן איתי לעולם, נכון?"

גאיה היססה, והשהות הבהירה את מחשבותיה בכנות רבה יותר מהמילים. "אני בטוחה שכן, יום אחד," היא אמרה.

"הוא לא. הייתי צריכה להקשיב לך אז, כשרק גיליתי שהוא נשוי." היא צחקה צחוק נטול כל שמחה. "האירוניה היא שאני אפילו לא רוצה להיות הרוזנת בסנלי ולגור בפלאצו ברומא. רק רציתי להיות איתו פה, בקולדורו."

"אי אפשר הכול," אמרה גאיה. גרייסי משכה בכתפיה. גאיה הלכה אחריה למטבח. "מה גרם לכל זה? סיניור הולינגסוורת במצב רוח נוראי היום וסיניור יאנסן גם. מישהו מת?"

זאת היתה אמורה להיות בדיחה, אבל הבדיחה היתה קרובה מדי לאמת לטעמה של גרייסי. "עשיתי עבודה גרועה בניקוי ציור, והתברר שהוא זיוף," אמרה לה גרייסי.

"אני לא מבינה למה כועסים עלייך בגלל זה." גאיה הציבה את ידיה על מותניה. "זה פשוט לא הוגן."

"אם הייתי מנקה אותו כמו שצריך, הייתי מגלה שהוא מזויף." עכשיו היא התחילה להאמין לשקר של עצמה.

"אם מישהו אמור לזהות זיוף זה סיניור הולינגסוורת וסיניור יאנסן." גאיה ראתה את מבטה המופתע של גרייסי וחייכה. "לא חשבת שגם אותי סידרתם, נכון?"

"אני לא יודעת על מה את מדברת."

"הציור ההוא שניסית להסתיר ממני בסטודיו של סיניור הולינגסוורת. אני יודעת מה את עושה שם. אבל זה שאני יודעת מה את עושה לא אומר שאני אבגוד בך, אז תפסיקי לדאוג. רק ששני האנשים האלה צריכים להתבייש בעצמם שהם סיבכו אותך בכל זה. את יכולה לסמוך עלי שאם זה יגיע לזה, אני אגן עלייך בכל עצם בגוף שלי."

"זה לא יגיע לזה." גרייסי ידעה שגאיה מתכוונת לחשיפה.

גאיה צקצקה בלשונה. "ברור שלא. אני בטוחה שסיניור הולינגסוורת פיקח מספיק לחסום את כל הכניסות למאורה שלו."

ארוחת הערב היתה האירוע הרשמי הרגיל בחדר האוכל עם דוד הנס ועם רוטגר. הנס, שהיה במצב רוח רע מאז חג המולד, בקושי דיבר, אז גרייסי דיברה רק עם רוטגר, שלבו הטוב לא אפשר לו להמשיך לכעוס עליה. גרייסי האזינה לאנקדוטות של דודה במשך שנים, ולא פעם הן היו על חשבונו של ברנש אומלל כלשהו שהצית את זעמו בדרך זו או אחרת, אבל גם בדמיונותיה הפרועים ביותר גרייסי לא האמינה שהיא עצמה תהיה מושא כעסו. היא לא ידעה כמה זמן הוא ימשיך לזעוף כך, אבל שאלתה נענתה למחרת בבוקר כשירדה וגילתה שהוא נסע.

היא מצאה את רוטגר בסטודיו ושאלה אותו לאן נעלם דודה. "היה לו עניין עסקי דחוף," אמר רוטגר והתיישב על השרפרף לתחילת יום העבודה.

"מתי הוא יחזור?"

"כשהרוח תחזיר אותו."

"הוא נסע לחו"ל?"

"הוא נסע לפריז."

גרייסי חשה הקלה לשמוע שהוא לא נסע לניו יורק, כי זה כבר היה אומר שהבעיה שהיא יצרה רצינית בהרבה ממה שהעלתה בדעתה. נסיעה לפריז היתה עניין שגרתי בשביל הנס. "הוא עדיין כועס עלי?" שאלה גרייסי.

רוטגר לא הסיט את מבטו מהציור שמולו. "אל תחשבי על זה יותר," מלמל בהיסח הדעת. "גם המומחים הכי גדולים בעולם לא יעלו על העבודה של דוד שלך."

"אני מקווה שאתה צודק."

"בעניין הזה אני תמיד צודק. ולגבי הדוד שלך, יש לו חיים מסובכים. בזה אני לא מתמצא. מה שיהיה, יהיה." גרייסי לא ידעה למה הוא מתכוון, אבל היות שזה לא היה קשור אליה, היא רק הנהנה וניגשה לעבודה.

אחר הצהריים רכבה גרייסי על אופניה לטירה. הגשם פסק במהלך הלילה והשאיר אחריו שדות רטובים שנצצו בשמש. היא היתה אמורה להיות מאושרת, הרי התוכנית שלה הצליחה, אבל חרדה כרסמה עמוק בבטנה.

טנקרדי קיבל את פניה בשמחה, אסף אותה אל זרועותיו, הוליך אותה אל המגדל ונישק אותה. "יש לי חדשות נפלאות!" הוא קרא בהתלהבות.

"אני יודעת," היא אמרה ללא שמץ של שמחה. "ליוויה טלפנה אתמול וסיפרה להנס על הזיוף. הוא לא שמח."

"זה לא ישפיע עליו," אמר טנקרדי בהיגיון. "אף אחד לא יכול לדעת שזה קשור אלייך."

"אני יודעת." היא לא רצתה לחשוף את העובדה שהדוד שלה זייף ציורים לסבו, ושהזיופים היו ללא ספק בין הציורים שעמדו להיות מוצגים בתערוכה, ושאם הם יתגלו, זה בהחלט עלול להוביל את המומחים אל הנס. "לא הייתי צריכה לנסות לזייף ציור בארוק מהמאה השבע עשרה. כמעט בלתי אפשרי לעשות את זה בצורה משכנעת. רק הנס יכול. אני כל כך מתביישת." עיניה של גרייסי נצצו.

טנקרדי ערסל את לחייה בידיו. "גרייסי, את לא עצובה, נכון? את שימחת אותי כל כך. בזכותך אני האדם הכי מאושר בעולם."

"אבל ציירתי את הזיוף הכי גרוע בעולם," היא הסבירה.

"זה לא משנה. אני אפילו שמח שזה ככה. ברונו ספג את ההשפלה שהגיעה לו. הציור האמיתי אצלי, הציור שתמיד היה אמור להיות שלי, והוא נשאר עם הכישלון."

"אבל אתה לא מבין? ההשפלה כולה שלי כי אני ציירתי את הכישלון!"

"שטויות! זה מבריק. לא הייתי יכול לתכנן את זה יותר טוב גם אם הייתי מנסה. את גאונה! את הגאונה שלי!"

הוא רכן לנשק אותה שוב, והיא הרחיקה את ראשה ממנו. "טנקרדי, אנחנו צריכים לדבר." היא התיישבה על השרפרף שעליו נהג לשבת כשצייר ושילבה את ידיה הקרות בחיקה. היא שוב שכחה ללבוש כפפות.

פניו של טנקרדי התרוקנו מכל השמחה. "מה קרה?"

היא נאנחה במאמץ. היה לה קשה לראות אותו מיוסר כל כך, אבל היא היתה מוכרחה לקיים את העימות הזה. "אתה לא מתכוון להתגרש מפטרונלה, נכון?"

השמחה חזרה לפניו. "יקרה שלי, זה מה שמדאיג אותך? אנחנו? אני אוהב אותך." הוא כרע על ברכיו וחיבק את מותניה. "אני עובד על זה. את צריכה לסמוך עלי. זה תהליך עדין. המשפחה שלה חזקה מאוד."

"אהבת אותה פעם, טנקרדי?" היא שאלה.

"היא היתה מה שרציתי אז," הוא השיב בזהירות.

"מישהי חזקה?"

"גרייסי, תני לי להסביר, זה מסובך. המשפחה שלי היא משפחת אצולה שירדה מנכסיה. משפחה שבמשך דורות היתה עשירה וחזקה, אבל כבר הרבה שנים מידרדרת. לי היה השם שהיא רצתה, ולה היה עושר שאני רציתי. אבל השתניתי. אני כבר לא רוצה את זה עכשיו. הבנתי שדברים חומריים לא מביאים אושר. את לימדת אותי את זה." גרייסי הביטה בו בעיניים מצומצמות. היא רצתה לומר שכנראה לא עשתה עבודה טובה במיוחד, כי הוא עדיין העמיד את הציור של פיירו ברטולוני מעל כל דבר אחר. אבל היא שתקה ונתנה לו להמשיך לנסות לשכנע אותה שהוא כבר לא אדם חומרני, אלא אדם בעל עומק ותשוקה ויושרה. "הייתי אבוד, גרייסי. שרפתי את הנעורים שלי על הדוניזם, חשבתי רק על העונג הבא, בזבזתי את הכסף שקיבלתי, הכתמתי את שם המשפחה שלי. הבנתי שהייתי אידיוט. רציתי שסבא שלי יהיה גאה בי. המשפחה של פטרונלה היתה עשירה מספיק לשקם את תהילתה האבודה של המשפחה שלנו. ידעתי שסבא שלי ירצה את זה. חשבתי שזו תהיה הדרך שלי לחזור ולמצוא חן בעיניו, שחתונה עם פטרונלה תפצה על כל הצער שגרמתי למשפחה שלי." הוא ראה את התמיהה על פניה והוסיף בהיסוס מסוים, "וגם חיבבתי אותה, כמובן. היינו חברים."

"אבל היא תלד לך ילדים ואז כבר לא תעזוב אותה לעולם," היא אמרה והמילים נתקעו בגרונה המתכווץ, כי המחשבה היתה בלתי נסבלת.

טנקרדי הניד את ראשו. "היא לא רוצה ילדים," הוא אמר, וגרייסי הבינה, לפי העצב על פניו, שבנישואים לאישה כזאת הוא למעשה, ובלי כוונה, כלא את עצמו.

"אני מצטערת..." היא אמרה בלב מוצף רחמים.

"הייתי צריך לספר לך," הוא אמר.

"זה בסדר."

"לא יכולתי..."

"אני מבינה," היא אמרה בקול מנחם והעבירה את ידה בשערו. "זה נורא." היא רצתה לעודד אותו ולומר לו שהיא תלד לו ילדים רבים, כמה שרק ירצה, אבל הוא דחק הצדה את הנושא, וגרייסי ידעה לפי השינוי בהבעת פניו, שהוא רגיל להדחיק את אכזבותיו.

היא הניחה לו לקרב אותה אליו, אבל חשה חוסר אונים. למרות העובדה שלא היו ילדים בנישואים האלה, הוא עדיין לא היה מסוגל לעזוב את אשתו. גרייסי אהבה אותו על מגרעותיו לא פחות מאשר על מעלותיו, אבל אותן מגרעות בדיוק - חולשה ופחדנות - הן שימנעו ממנו לנצח לעמוד מול אשתו ולבקש להתגרש. היא לא האמינה שיהיה לו האומץ לפעול בניגוד לרצון משפחתו ודתו. בלבה ידעה שהוא לעולם לא יהיה שלה. יום אחד יגיע הרגע שבו היא תצטרך לעזוב.

הם עשו אהבה בחדר שבראש המגדל - אהבה אינטנסיבית מתמיד בשל סופה הבלתי נמנע - וגרייסי נאחזה בטנקרדי כאילו היו אלה רגעיהם האחרונים יחד. טנקרדי לא חש בצערה העמוק של גרייסי. הוא היה שקוע מדי בחגיגות הניצחון שלו. כשהסתכל בעיניה הנוצצות הוא רק חייך ברוך והקניט אותה על רגשנותה. "אני אוהב איך שאת מרגישה כל דבר כל כך עמוק," אמר. "אני יכול לקרוא את הפנים שלך כמו ספר." וגרייסי חייכה בחזרה בעצב, כי היא ידעה שזה לא נכון.

השבועות הבאים עברו לאט, כאילו הזמן גורר את רגליו, רגליים כבדות וסרבניות ומפוחדות. קדרות עטפה גם את לה קולומבה, אם כי רוטגר וגרייסי המשיכו בשגרת עבודתם הרגילה. כשדוד הנס חזר סוף סוף, הוא הביא איתו את השלג. גרייסי התעוררה בוקר אחד לעולם לבן, אבל הרומנטיקה שבדבר לא הקלה בהרבה את אי השקט שלה. כשראתה את דודה, חרדתה גברה.

הנס איבד הרבה ממשקלו. פניו היו כחושות, עצמות לחייו בלטו ועיניו נראו מוגדלות, מבוהלות ומוזרות. בגדיו היו תלויים עליו ברפיון, כמו מחלצות על קולב, והוא לא היה מרוכז, עישן בלי הפסקה ושתה כוסות ויסקי גדולות בידיים רועדות. אף שחזר כרגיל עם רכישות רבות באמתחתו, הוא לא שאב מהן כל הנאה. גרייסי תהתה אם התגלו עוד זיופים באוסף מונטפוסקו, אבל פחדה לשאול. הנס לא דיבר איתה. הוא לא התעלם ממנה, רק שדומה היה שראשו טרוד בעניינים אחרים. הוא לא הביא לה שום דבר הפעם, וגרייסי חששה שהוא עדיין כועס ומעניש אותה על טעותה.

אבל הוא דיבר עם רוטגר. השניים נעלו את עצמם בסטודיו של הנס. גרייסי ניסתה להצמיד את אוזנה לדלת, אבל הצליחה לקלוט רק מילה עמומה בהולנדית פה ושם. היא הניחה שהם נזהרים לא לדבר לידה מאחר שהיא זו שכשלה במילוי תפקידה בזיהוי הזיוף, ולכן ייתכן מאוד שהכישלון שלה הוא שיוביל את הבלשים אל ביתם. היא כססה את ציפורניה כמעט עד העצם ולא הצליחה להתרכז בעבודה. זו היתה הפעם הראשונה שלא רצתה להיות בלה קולומבה. היא רצתה להיות בקמדן, בבית הטחוב והקודר שהיה פעם ביתה.

אבל גרייסי לא הצליחה לגייס את תעצומות הנפש הדרושות לחזרה הביתה, אף לא לחג המולד. רוטגר נסע להולנד, אך גרייסי נשארה בלה קולומבה עם דוד הנס. היא היתה רוצה להזמין את אמה לאיטליה, אבל ידעה שאין טעם לבקש זאת מדודה. היא ידעה עכשיו שאילו רצה להזמין את אחותו לביקורים, הוא כבר היה עושה זאת מזמן, ואת ג'וזף בקושי הכירה כעת. הם היו כמו זרים זה לזה. היא חשבה על המשפחה שהותירה מאחור ועל המשפחה שמצאה בביתו של דודה, ובמצבה העגום הנוכחי התחרטה על אותה החלטה לעזוב לפני שנים. אז לא הבינה עד כמה חשובה המשפחה. עכשיו היא הבינה, כי הרגישה שמשפחתה אבדה לה.

בבוקר חג המולד התעוררה גרייסי והרגישה משקל על קצה מיטתה. כשפקחה את עיניה ראתה שמקור המשקל בחבילה, עטופה בנייר חום וקשורה בחוט. היא קירבה אותה אליה והתחילה לפתוח אותה. לבה פרפר בהתרגשות נוכח האפשרות שדודה סלח לה, שכן האם היה מביא לה מתנה מסיבה אחרת?

היא קרעה את הנייר ומצאה תיבת עץ עתיקה שבה מפתח נעוץ במנעול זהב זעיר. היא סובבה את המפתח ופתחה את המכסה. בתוך התיבה היה מגש מכחולים, כל אחד בשקע המיועד לו. היא הרימה את המגש, שהתרומם בעזרת לולאות סאטן. מתחתיו היה תא ובו כלי העבודה של המקצוע שדוד הנס כה היטיב ללמד אותה. היא לא הבינה. מדוע הנס נותן לה תיבת מכחולים וכלים? הרי יש לה פה בלה קולומבה את כל מה שהיא צריכה. היא סגרה את המכסה. רק אז הבחינה בראשי התיבות החרוטים עליו באותיות זהב. הא"ה - הנס אדוארד הולינגסוורת.

זו היתה התיבה שלו.

גרייסי זינקה מהמיטה בבהלה פתאומית. היא לבשה בזריזות את החלוק שלה ומיהרה במסדרון המוביל אל חדר השינה של דודה. הדלת היתה סגורה. היא דפקה וחיכתה. לא היה כל מענה מבפנים. היא דפקה שוב, הפעם חזק יותר. היא סובבה את הידית. החדר היה אפלולי, ומבעד לווילונות הפתוחים נשקף עולם לבן שהתעורר עם השחר העולה. היא הביטה במיטה, שהיתה מסודרת יפה. נעלי הבית שלו היו על השטיח הקטן לידה. החלוק היה מונח על השמיכה. נראה שהוא הקפיד לסדר את החדר לפני שיצא ממנו.

היא ירדה למטה יחפה, ומרוב דאגה לא שמה לב לקור בדרכה אל המטבח על המרצפות הקפואות. "דוד?" היא קראה בקול. הבית נותר שקט חוץ מתקתוק האורלוגין בכניסה. היא נזכרה ביום שבו הפריעה לרגע הפרטי שלו עם גואידו ואני במטבח, אבל לא היה סיכוי שזה המצב הפעם. המשרתים לא הגיעו לעבודה בחג המולד, וממילא מאז אותו אירוע היא לא ראתה שום דבר בלתי הולם.

גרייסי החליטה שהוא כנראה יצא. היא היתה מאוכזבת, אבל הוקל לה מעט, כי אם הוא בסך הכול יצא לטיול בוקר מוקדם אז אין סיבה לדאגה. היא נזפה בעצמה על פחדיה המוגזמים והכינה לעצמה קפה בקומקום שעל הכיריים. בזמן שהמים בעבעו עם גרגירי הקפה היא חשבה על תיבת המכחולים וכלי העבודה וחיכתה בקוצר רוח לשובו של הנס כדי לשאול אותו מה פשר המתנה הזאת.

שקט מוזר שרר בבית. האוויר בתוכו היה מחניק. גרייסי ישבה ליד שולחן המטבח וניסתה לא להרגיש פחד, אבל המתח המשיך להדק את אחיזתו בחזה, כאילו מישהו אוחז בלבה ומועך אותו. היא היתה חסרת מנוחה, אכולת חרדות, ולא הצליחה לשבת בשקט. לבסוף קמה עם הקפה ויצאה מהמטבח.

היא לא ציפתה שדודה יעבוד בבוקר חג המולד, אבל הוא התנהג כל כך מוזר בזמן האחרון, עד שהיתה אפשרות שהלך לסטודיו שלו כדי לשקוע במה שהוא אוהב לעשות יותר מכול. היא לקחה איתה את הקפה המהביל וחצתה את הבית לכיוון הסטודיו. קרני האור הראשונות חדרו מבעד לשמשות ומילאו אותו באלומות אור דקות שנעצרו על קורות הרצפה והאירו את החדר שהיה הממלכה של רוטגר ושלה. הוא נראה דומם ושקט במיוחד. היא הלכה לדלת הסטודיו של הנס וראתה שהיא מעט פתוחה. זה כשלעצמו היה חריג, והיד האוחזת את לבה מעכה אותו עוד יותר. הנס מעולם לא השאיר את הדלת לא נעולה. היא התקרבה בזהירות של איילה ליד להקת אריות ישנים. היא הניחה את ידה על הדלת, דחפה אותה מעט והציצה פנימה.

הדבר הראשון שראתה היה כיסא במרכז החדר. הוא נראה נטוש במעגל האור. עיניה נמשכו לזוג הרגליים שהיו באוויר מעליו. נשימתה נעצרה בגרונה. הרגליים היו יחפות, חסרות חיים ובגוון מבחיל של אפור. לפתע הסתחרר החדר סביבה, וגל של בחילה התנפץ על דפנות קיבתה מבפנים. כוס הקפה נשמטה מידה והתרסקה על הרצפה. גרייסי הושיטה את ידה לקיר כדי לא ליפול בעצמה, כדי לעצור את העולם המסתחרר, כי היתה חייבת לדעת בוודאות.

כשהצליחה לבסוף למקד שוב את מבטה היא הרימה את עיניה. ושם, תלוי על קורה גדולה שעברה לאורך החדר כולו, היה דוד הנס.

-פרק 24-

איטליה, 2010

אנסטסיה הביטה בסבתה באימה צרופה. זה דבר אחד לשמוע שדוד הנס תלה את עצמו, אבל דבר אחר לגמרי לראות את סבתא שלך מתפרקת לך מול העיניים. היא לא ידעה מה להגיד. כשגרייסי התקרבה לסוף הסיפור הפך קולה לדקיק. אנסטסיה נאלצה לקרב את ראשה כדי לשמוע - היא לא רצתה להחמיץ שום הברה. מפעם לפעם היססה גרייסי ונשמה עמוק. היא עיסתה את צווארה במעין ניסיון להמיס את הגוש שכיווץ את גרונה וגמגמה כמה מהמילים כאשר הרגשות שהן הציפו היו קשים מדי. אנסטסיה ראתה את סבתה מתקשה לחלץ מעצמה את הסיפור ופחדה לזוז פן תפריע לזרם המחשבות שאפף אותה. למעשה, לא היה ברור אם סבתה בכלל שמה לב שהיא שם, כי כשהסיפור התקרב אל השיא הנורא, היא כמו דיברה אל עצמה.

אנסטסיה הביטה בתדהמה בסבתה, שנראתה קטנה מאוד עכשיו, וידעה שאין דבר שתוכל לומר שיקל את הטראומה מהתגלית המזעזעת או את האשמה שנבעה מאמונתה כי היא היתה הגורם לכך. לא נותר לה אלא לעשות מה שלבה אמר לה ולחבק אותה חזק. גרייסי הרשתה לעצמה לקבל את החיבוק. היא גם הרשתה לעצמה את הפינוק הנדיר שבבכי, להביע בגלוי את מה שהסתירה במשך ארבעים וארבע שנים. בהתחלה היה בכייה רק יבבה שקטה, עווית של סרעפת שהיתה מכווצת כל כך, עד שמאמציה לפלוט את ייסוריה בנשימה אחת ארוכה הכאיבו לה ממש, ואז, בשאיפה הבאה, הסרעפת השתחררה ובנשיפה מצא הבכי את קולו. הוא יצא באנחה חזקה ולא מוכרת. כאילו היגון, הקבור עמוק כל כך בתוך ישותה, השתחרר סוף סוף ופרץ שכבות על גבי שכבות של התנגדות וחשאיות שהצטברו בעשורים שחלפו. גרייסי השילה מעצמה את עול בושתה, צערה ואהבתה.

אנסטסיה נבהלה. היא מעולם לא שמעה קול כזה בוקע מאדם או מבעל חיים כלשהו. העובדה שהוא הגיע מגרונה של סבתה עוררה בה פאניקה פתאומית והיא חיפשה את אמה בחשיכה. קרינה, שהיתה במרפסת הגבוהה עם מדלן ולורן, שמעה את היללה המוזרה ובאופן אינסטינקטיבי ידעה למי היא שייכת. היא ביקשה את סליחתן של חברותיה ומיהרה לרדת במדרגות. היא מצאה את אמה מתייפחת בזרועותיה של בתה.

אנסטסיה הוצפה הקלה כאשר אמה הגיעה. היא הצליחה לחלץ את כל הסיפור מסבתה, אך היתה צעירה וחסרת ניסיון מכדי להתמודד עם היגון שהתלווה לו. קרינה התיישבה על הכיסא מצדה השני של גרייסי והניחה יד עדינה על גבה. "אמא," היא אמרה. "זו אני, קרינה."

גרייסי שחררה את עצמה לאט מבין זרועותיה של אנסטסיה. היא לא יכלה לדבר באותו רגע. כל גופה רעד. היא נראתה מבולבלת מתגובתו של גופה, כאילו עשה זאת ללא רשותה. "זה בסדר, אמא. תוציאי הכול. מה שזה לא יהיה, תוציאי הכול." קרינה נזכרה שאמה אמרה לה את אותן מילים ממש, פעם מזמן.

שלוש הנשים המשיכו לשבת סביב השולחן בשתיקה, בזמן שנשימותיה של גרייסי האטו בהדרגה וגופה חדל לרעוד.

"מה עשית, סבתא?" אנסטסיה רצתה למשוך את תשומת לבה הרחק מהזיכרון של הנס התלוי מהקורה.

"ברחתי," אמרה גרייסי בקול צרוד. קרינה הושיטה לה מפית שנשארה מארוחת הערב, והיא ניגבה את עיניה.

"לאן?" שאלה אנסטסיה.

"ללונדון."

"לא אמרת לגייטנו?"

גרייסי התחילה לבכות שוב, הפעם בשקט. "לא הייתי מסוגלת. לא יכולתי לספר לאף אחד." אנסטסיה לכדה את מבטה של אמה. הן הסתכלו זו בזו בתמיהה רגע ארוך. "כי אני הייתי הסיבה שהנס התאבד." קולה נשמע בקושי כלחישה עכשיו. "העסק שלו התגלה והם עמדו לתפוס אותו, וזה אומר שגם אותי. ידעתי באותו רגע שרוטגר לא נסע להולנד לחג המולד, אלא שגם הוא ברח. לא האמנתי שהוא יחזור. ידעתי שאם אשאר, אצטרך להסביר למה זייפתי את הברטולוני. הייתי נאלצת להסגיר את גייטנו. לא יכולתי לעשות את זה. הדבר היחיד שיכולתי לעשות היה להיעלם ולקוות שלעולם לא ימצאו אותי."

"מה אמרת לאמא שלך?" ביקשה אנסטסיה עוד פרטים. קרינה ניסתה לחבר את הנקודות בין מה שאנסטסיה כבר סיפרה לה ובין מה ששמעה עכשיו.

"אמרתי לה שהוא התאבד ושברחתי מרוב פחד."

"היא לא תהתה למה הוא תלה את עצמו?"

בכייה של גרייסי פסק בינתיים. "אני לא יודעת." היא קיפלה את המפית בידיים רועדות. "היא פשוט קיבלה את זה. הגופה הוחזרה ללונדון, וקברנו אותו בקמדן. היא לא שאלה אותי שאלות. היתה לי הרגשה שאולי היא כבר יודעת למה ולא רוצה לדבר על זה."

"ואף פעם לא אמרת לגייטנו למה עזבת? הוא לא חיפש אותך? הוא ידע איפה לחפש?"

גרייסי הנידה את ראשה בעצב. "הוא לא היה עוזב את אשתו. הוא רצה, בזה אין לי ספק, אבל לא היה מסוגל. זו היתה פנטזיה, לא יותר, פנטזיה ששנינו רצינו, אבל חלומות מהסוג הזה צריכים יותר מכוח רצון. הם דורשים כוח, ולגייטנו, מה לעשות, לא היה כוח. במטוס בדרך ללונדון הבנתי שאני צריכה לוותר עליו."

"אבל גם מגאיה לא נפרדת."

"לא נפרדתי מאף אחד, פשוט ברחתי, כמו פחדנית. אני לא גאה בעצמי. אבל הייתי צעירה. חשבתי שאם אברח מהבעיה, היא פשוט תיעלם."

"והיא נעלמה?" שאלה אנסטסיה.

גרייסי נאנחה, פתחה את המפית המקופלת וקיפלה אותה שוב. "במובן אחד כן. עורך הדין של הנס טיפל בצוואה שלו, וג'וזף ואני ירשנו את כל הרכוש שהיה לו. הוא נתן את הווילה שלו בצרפת וגם הרבה כסף לג'ונאס בליית כמה חודשים לפני מותו. זה לא הפתיע אותי. הוא אהב את ג'ונאס. אחי, ג'וזף, קיבל את הירושה בהתלהבות. הוא קנה בית גדול בבלגרביה, אבל אני לא רציתי את הכסף של הנס ולא את הבתים שלו."

"לה קולומבה עברה אלייך?"

"כן. אבל לא חזרתי לשם מאז. הזנחתי אותה. נתתי חלק מהכסף לאמא שלי וקיוויתי שהיא תעזוב את הבית הישן הנוראי הזה, אבל היא נשארה. ככה היא היתה. היא נשארה שם עד מותה."

"מה עשית עם כל השאר? הנס היה כל כך עשיר."

גרייסי הביטה בקרינה והיססה.

קרינה ליטפה את גבה של אמה וחייכה בהבנה. "אמא, אנסטסיה סיפרה לי על העבר שלך עם דוד הנס. היא לא התכוונה. הוצאתי את זה ממנה בכוח. דאגתי לך."

"הייתי מספרת לך, חמודה, אבל לא חשבתי שזה יעניין אותך."

קרינה הזדעזעה. העובדה שאמה אמרה את זה בטון הכי לא מאשים שיש, פשוט כמציינת עובדה, כמי שהשלימה מזמן עם העובדה שהיא לא מעניינת את בתה, רק החריפה את הרגשתה של קרינה. "אמא...!" היא הניחה את ידה על לבה. "באמת חשבת ככה? אני כל כך מצטערת. זה הכי רחוק מהאמת שאפשר. את כן מעניינת אותי. פשוט הייתי שקועה מדי בעבודה - אוף, איזה תירוץ עלוב." עיניה נצצו. "אני לא מאשימה את העבודה. אם רוצים, תמיד אפשר למצוא את הזמן. התנהגתי כמו בת נוראית וכמו אמא נוראית, ואני מתכוונת להשתנות. אני כבר לא רוצה להיות האישה העסוקה והאנוכית הזאת." היא שאפה אוויר, ודמעה נמלטה מעינה וזלגה על לחייה בפס מבריק על האיפור. "את סולחת לי?"

גרייסי הניחה את ידה על זו שלה וחייכה חיוך קטן. "אם תסלחי לי ששמרתי בסוד חלק גדול מהחיים שלי."

"זה הסוד שלך, אמא. מותר לך."

גרייסי פנתה לאנסטסיה. "שאלת מה קרה לירושה שלי. נתתי חלק לאמא שלי, אבל לא הייתי מסוגלת לגעת בה בעצמי. רגשות האשמה שלי היו כבדים מדי. אז הכול מושקע. אין לי מושג כמה יש שם, אבל זה יהיה לא מעט. הורשתי הכול לשתיכן בצוואה שלי, עם מכתב הסבר."

"לא התכוונת לספר לי?" שאלה קרינה.

"לא. חשבתי שלעולם לא אוכל לספר לאף אחד. אבא מעולם לא ידע על הכסף."

"זה מדהים."

"אולי," אמרה גרייסי. "אבל כשאמרתי שברחתי, התכוונתי שברחתי בכל המובנים. סובבתי את הגב לפרק ההוא בחיים שלי והתחלתי פרק חדש. הכרתי את אבא, והתחתנו די מהר. הוא היה ההפך הגמור מגייטנו. מבוגר ממני בעשרים שנה, יציב, נבון וחזק, ובא מעולם שהיה הרבה יותר קרוב לעולם שבו גדלתי. הוא לא היה אציל כריזמטי כמו גייטנו, אבל היה לו לב טוב, וידעתי שאיתו תמיד אהיה בטוחה. החבאתי את המכחולים ונשבעתי לעצמי לא לצייר שוב לעולם. אם הייתי פותחת את התיבה של הנס ומשתמשת בכלים שלו, או בכל מכחול או כלי אחר לצורך העניין, זה היה מכאיב לי מדי. פשוט לא יכולתי להביא את עצמי לצייר שוב. כמה התחרטתי על הזיוף ההוא. הוא אפילו לא היה זיוף טוב. הוא לעולם לא היה אמור להיחשף למומחים. הוא היה אמור להיות תלוי בפלאצו של ברונו ולשטות רק בו. אבל לגורל היו רעיונות אחרים, ובסופו של דבר הציור הוביל למותו של הדוד שלי. לעולם לא אסלח לעצמי על זה. ולכן, יקרה שלי," היא אמרה והביטה ישירות בקרינה, "הכסף הזה שלך, אחרי שאמות."

"אל תגידי את זה, אמא."

"כולנו נמות יום אחד."

"אבל אני לא רוצה לחשוב על זה. רק עכשיו מצאתי אותך."

גרייסי הרגישה משהו רך וחם עוטף את לבה. היא הרגישה חזקה פתאום, כי האהבה שקיבלה עכשיו מבתה ומנכדתה חיזקה את נפשה השברירית בשכבת שריון פנימית. "תסכימו לעשות משהו בשבילי?" היא שאלה אותן.

"ברור," הן ענו פה אחד.

"תבואו איתי ללה קולומבה מחר? אני מרגישה שאני בשלה לזה. אני חושבת שאני צריכה לעשות את זה אם אני כבר כאן. יכול להיות שזו ההזדמנות האחרונה שלי. הסיפור הזה רדף אותי כל כך הרבה זמן, שנראה לי שכדאי להתמודד איתו אחת ולתמיד, ואז לשחרר."

אנסטסיה אחזה בידה. "ברור שנבוא איתך, נכון, אמא?"

"לגמרי," ענתה קרינה. "אני אזמין מונית שתיקח אותנו אחרי ארוחת הצהריים, אלא אם כן את רוצה לוותר על השיעור האחרון של מאמא ברנדטה."

גרייסי חייכה. "אני לא רוצה לעשות לה את זה... אני בטוחה שהיא מתכננת משהו מיוחד."

בלילה עמדה גרייסי מול החלון בחדרה ועיניה משקיפות על העמק, השרוי באפלה. היא חשבה על הפעמים הרבות מספור שנשאה את עיניה אל הטירה הזאת מחלון חדרה בלה קולומבה, בתהייה אם טנקרדי שם. אם הוא חושב עליה. והנה היא עכשיו, באותה טירה, בטירה שלו, וגם הוא פה, אבל הם בעצם רחוקים אלפי קילומטרים זה מזה. האם חשב עליה במשך השנים מאז עזיבתה, כפי שהיא חשבה עליו? היא כתבה לו מכתב עם הגעתה ללונדון ובו אמרה לו לא לחפש אותה ושהחלטתה לעזוב היא הדבר הטוב ביותר לשניהם. היא גם סיפרה לו על התאבדותו של דוד הנס והתחננה שלעולם לא יסגיר אותה כאדם שזייף את הברטולוני - כי אם כבר לשבת בכלא בגלל זיוף, מוטב שזה יהיה זיוף איכותי!

עכשיו לבה יצא אליו. כמה כאב הכיל לבה על שניהם. היא איבדה את דודה ואת טנקרדי ברגע אחד, ואיתם גם את אורח חייה ואת כל מה שהכירה. היום היא ידעה על כוחה הבלתי רגיל של נפש האדם לשקם את עצמה, כי היא עמדה בכל התלאות האלה. היא לא התמוטטה או סירבה להמשיך, אלא עשתה צעד אחד ברגליים כבדות אל העתיד, בלי לדעת מה מחכה לה. היא נזכרה שאמרה לטנקרדי שלהתאבל זה כמו לחצות גשר. רק אחרי שחוצים אותו אפשר להתחיל להבין את משמעות האובדן של אותו אדם אהוב. היא חצתה את הגשר הזה שוב כשאיבדה את דודה ואת אהוב לבה, ורובד נוסף כיסה את נשמתה. היא חזרה לאנגליה שונה לגמרי מהאישה שביקרה שם בחג הקודם. הדברים החומריים היו חשובים לה אפילו פחות. היתה לה סבלנות לכולם, חמלה לאלה שהיו זקוקים לה והבנה עמוקה יותר של העולם. היא מעולם לא היתה דתייה, אבל באותם חודשים חשבה הרבה על אלוהים. היא האמינה שהיתה חייבת להיות מטרה לכל מה שקרה. אומה ודוד הנס לא הפכו לעפר, בזה היתה בטוחה. הם היו אי שם, בממד אחר, שיום אחד היא תגיע אליו ותצטרף אליהם. היא היתה משוכנעת שזה כך, כי כשהיתה בטבע, בין פרחים ועצים וציפורים, היא הרגישה זאת באופן אינטואיטיבי. היא לא יכלה להסביר את התחושה הזאת לאיש, אבל היא היתה חזקה, כמו יד מכוונת על לבה.

גרייסי למדה לאהוב את הנוף הכפרי האנגלי. אחרי נישואיה לטד הם עברו לבאדלי קומפטון והתחילו את חייהם המשותפים שם. היא אהבה את הים, את החופים הזרועים אבנים חלקות ואת הצוקים המשוננים. היא נהנתה לטייל בעשב הגבוה ולראות את הפרות מעלות גירה בנחת. היא אפילו התמוגגה מהעננים האפורים, מטפטוף הגשם הכמעט תמידי ומהערפל. האובדן הקנה לה יכולת להעריך את עולם הטבע שסביבה, ולאט לאט היא מצאה בו מרפא. טנקרדי נענה לבקשתה ולא בא לחפש אותה. היא קברה את עברה תחת החיים החדשים שבחרה לעצמה ולא נברה בו מאז. כאשר חלף הפחד שמא תיתפס ותישלח לכלא בעוון זיוף יצירת אמנות, היא התחילה ליהנות מחיי הנישואים. היא מצאה בטד שותף שווה לה. היא יכלה לחיות איתו בסיפוק ולשמוח בחלקה. הוא לא האיץ את פעימות לבה, אבל את זה היא כבר חוותה וידעה שזה לעולם לא יקרה שוב. היא סגרה את הדלת בפני הצד החושני של אופייה וקיבלה בהשלמה סוג אחר לגמרי של אהבה. היא ידעה שטד לא יפגע בה, לא יאכזב אותה ולא ימטיר עליה הבטחות ריקות. היא יכלה לסמוך עליו והיתה אסירת תודה על כך. הם מצאו יחד חברים חדשים בעיר הקטנה, שתושביה לא הרתיעו אותה ולא שפטו אותה אלא קיבלו אותה כמו שהיא. היא לא רצתה לנסוע עוד לשום מקום. כמו ילדה שידה נכוותה קשות, לא נותרה בה כל כמיהה לקרב את אצבעותיה לאש. היא מצאה לעצמה חיים משביעי רצון והסתפקה בהם.

עכשיו, כשהביטה בעמק, היא הרגישה צורך עז לדעת מה קרה אחרי שעזבה. מה עלה בגורלו של הציור המזויף שלה? האם אכן ננקטו נגד הנס הליכים שנזנחו לאחר מותו? היא לא יכלה לחזור לאנגליה בלי לדעת, ועם זאת פחדה מכדי להתעמת עם טנקרדי. הוא לא זיהה אותה, והיא נפגעה עד עמקי נשמתה. היא הרגישה דחויה, אבל בעצם, איך היתה יכולה להיות פה דחייה? כדי לדחות אותה הוא היה צריך קודם לזהות אותה. ומה אם הוא כן יזהה אותה והם ידברו כאילו מעולם לא הכירו זה את זה? זה יהיה אולי גרוע יותר. שיחה מנומסת של כמה דקות תפגע בה אפילו יותר. היא לא היתה בטוחה שתעמוד בכך. במקרה כזה, עדיף לא לדבר בכלל.

באותו רגע משך את תשומת לבה קרע בעננים, שחשף נקודות מנצנצות של כוכבים רחוקים. המחזה רומם את נפשה, והיא חשבה על קרינה ואנסטסיה ועל הקשר הקרוב שנוצר בין שלושתן בשבוע שהיו כאן, כאילו היה איזה מגע קסם שהשפיע על כל אחת מהן, משהו מיוחד שחולל בהן שינוי. כשחשבה על בתה ועל נכדתה היא הרגישה התרחבות מופלאה בחזה. לא את החרטה המכווצת והסוגרת של פעם, אלא הגדלה אוהבת וחמה, כאילו לבה תפח כמו עוגה בתנור. תחושה עמוקה של הכרת תודה אפפה אותה. גם אם לעולם לא תדבר עם טנקרדי ולא תדע מה עלה בגורלו של הציור שלה, היא גילתה מחדש את משפחתה וזה היה חשוב יותר מעברה. היתה לה תחושה חזקה מאוד שההווה הוא הבסיס שעליו ייבנה עתידה, ולכן יש עוד הרבה למה לצפות.

קצת אחרי חצות צעדה אנסטסיה במהירות בשביל המוביל לבריכה. היא לבשה את שמלתה הצהובה, היפה ביותר שהיתה לה, ומעליה מעיל ג'ינס. בסנדליה הנוצצים היא הרגישה עכשיו את הטל, שהרטיב את אצבעותיה עם כל צעד. אור הירח חדר מבעד לסדקים שבין העננים, כזרקורים על הגינות, וניחוח הוורדים נישא ברוח הקלה. לבה של אנסטסיה הלם בציפייה. היא ידעה שג'ובאני יחכה לה בהמשך השביל, ליד הקטנוע שלו, ויסחף אותה אל האסם לעוד לילה של אהבה במאורה שריפד לכבודה. המחשבה על כך צמררה את עורה, כי עצביה לא היו מודעים לבגידתו, או שידעו על כך וזה פשוט לא עניין אותם. אילו היתה כמו מדלן, לא היה לה אכפת והיא היתה נהנית ממנו בלי קשר. אבל היא היתה שונה. היא היתה מאוהבת, ועד לרגע ההוא האמינה שגם הוא אוהב אותה.

היא ראתה את ביתן הבריכה טובל בזוהרו החלבי של אור הירח. הבריכה עצמה נראתה כמו שכבת לכה שחורה ומבריקה. אנסטסיה עקפה את הבריכה בצעדים קלים על אבני הריצוף, שפרחים קטנים צמחו ביניהן עקב עצלנותו של ג'ובאני. היא ראתה את השביל המתפתל בין עשבים ושיחים אל דרך העפר למטה. היא חשה בנוכחותו של ג'ובאני שם. היא הרגישה אותו כמו שטורף מרגיש את טרפו.

אחרי שנשמה נשימה עמוקה היא התחילה לרדת. הבזק של השתקפות מתכתית מהקטנוע לכד את עינה. היא ראתה גם את נקודת הבעירה האדומה בקצה הסיגריה שלו כשהוא קירב אותה אל שפתיו ושאף ממנה. הוא כנראה שמע אותה מתקרבת כי הסתובב אליה ושיניו הלבנות זהרו כשחייך בחשיכה. אנסטסיה נפלה על צווארו כמו תמיד, והוא הצמיד את פיו אל פיה ונישק אותה בתשוקה סוערת. היא טעמה את הסיגריה על לשונו ובהבל פיו והתחילה להרגיש את חלציה מתעוררים בלי קשר למתחולל בראשה, כמו תגובה פבלובית, בציפייה לעונג המובטח. הוא העביר את ידו בשיער שעל עורפה, ואנסטסיה נאלצה לגייס את כל כוחותיה כדי להרחיק את עצמה ממנו, לקחת את ידו ולהוביל אותו אל הבריכה. בהתחלה הוא התנגד. הוא רצה שהיא תבוא איתו לאסם, שהיה מקום נוח ולא היתה סכנה שיתפסו אותם בו, אבל לאנסטסיה היו רעיונות אחרים. היא חייכה אליו בהבטחה ואמרה את המילה "הפתעה," שהוא הבין.

בתוך הביתן היא דחפה אותו בהתגרות אל הקיר ונישקה אותו. פיו התעקל לחיוך כשהוא הבין שהפעם היא עומדת להוביל. היה ברור שזה משמח אותו. ידיו נשמטו לצדדים והוא הבליט את סנטרו והתמסר לה כשהתחילה להפשיט אותו. היא פתחה לאט את כפתורי חולצתו. החזה שלו נחשף סנטימטר אחרי סנטימטר. היא העבירה את אצבעותיה על שריריו ועל השיער שגדל שם. הוא היה שרירי מאוד. כשחולצתו נפלה לרצפה היא עברה לג'ינס שלו. היא התירה את החגורה, באטיות מכוונת, ופתחה את הכפתור ואת הרוכסן. הוא מלמל משהו באיטלקית ועצם את עיניו. היא הפשילה את מכנסיו, והוא שחרר מהם את קרסוליו וחלץ בבעיטה את נעליו באותה הזדמנות. היא ראתה לפי התפיחה מתחת לתחתוניו שהוא מרוגש ושאבה מכך תחושה מספקת של העצמה. היא הזדקפה ונישקה אותו, אבל כשהוא ניסה לגעת בה, הצמידה את ידיו לקיר. "תן לי לענג אותך," אמרה והשחילה את אצבעותיה בגומי של התחתונים. היא הסירה גם אותם בעדינות, והוא עמד מולה עירום לגמרי. היא העבירה את מבטה על גופו, מצטערת שעכשיו תיאלץ לעזוב אותו.

בתנועה אחת מהירה היא אספה את בגדיו מהרצפה וזרקה אותם מבעד לחלון הפתוח, שם חיכתה מדלן, וברחה בריצה מהביתן. השתיים רצו במעלה הגבעה אל הטירה בהתקף של צחקוקים נרגשים. אנסטסיה העזה להסתכל לאחור ממש לפני העיקול. היא ראתה את ג'ובאני עומד בפתח הביתן ונועץ בהן מבט נדהם ומבולבל. הוא כבר לא היה מרוגש.

"החבאת את הקטנוע שלו?" שאלה אנסטסיה את מדלן כשהן הגיעו מתנשפות לטירה.

"ברור," השיבה מדלן. "לא יהיה לו קל למצוא אותו, אבל הוא ימצא בסוף, כמובן, אחרי שיצטרך ללכת הביתה בעירום." היא חייכה וזרקה את הבגדים על הרצפה. "עכשיו הוא ילמד לקח."

"סבתא שלי קוראת לזה קארמה, אני חושבת," אמרה אנסטסיה.

"ואנחנו קוראות לזה נקמה," הוסיפה מדלן. "איך את מרגישה?"

אנסטסיה עשתה פרצוף. "הוא כזה יפה..."

מדלן נעצה בה מרפק. "אל תתחילי!" היא אמרה בקשיחות מעושה. "בואי. עשינו את זה. אנחנו צריכות ללכת לישון!" והשתיים נכנסו לטירה בצעד קליל.