פצוע שאל אותי: 'זה שאין לי רגל שווה רק 2,500 שקל?'" ראשת אגף השיקום לימור לוריא מסכמת קדנציה באחד התפקידים הרגישים במדינה

אי שם בדרום אמריקה, בין נופים פראיים לצבי ים, מצאה לפתע לימור לוריא את מה שלא הכירה במשך חמש שנים טרופות: דממה מוחלטת. הטלפון שלה, שלא הפסיק לצלצל מאז היום הראשון לכהונתה כסמנכ"לית וראשת אגף השיקום במשרד הביטחון, גם בסופי שבוע ובלילות, נאלם, ומבול ההודעות עבר באחת למישהו אחר. "ב-12 באוגוסט עשו לי אירוע פרידה, ב-13 כבר הייתי על המטוס", היא מסכמת את המעבר המטלטל הזה מעין הסערה לשלווה בריאה. "אחרי חמש שנים של עבודה בלתי נגמרת פתאום נהיה לי שקט מבורך".

למה החלטת לפרוש עכשיו? הרי העשייה לא נגמרה. "זו קדנציה של ארבע שנים. כשאייל זמיר ביקש ממני להאריך הסכמתי, למרות שכבר אז חשבתי שהגיע הזמן לסיים. זה לא נכון להיות 20 שנה באותו תפקיד, בטח לא בתקופה אינטנסיבית כל כך. הרגשתי שאם אני נשארת אעשה עוד מאותו הדבר, ואני כבר פחות מחדשת. זה לא טוב לפצועים שעבדתי מולם, וזה לא טוב לי".

איך הם קיבלו את הבשורה? "יש הרבה פצועים ומשפחות שאני שומרת איתם על קשר, בגלל שהנייד שלי היה תמיד פתוח לכולם, כולל לאלה שהיו מעבירים ביקורת ומשתלחים בי. לא היה פצוע אחד שלא היה לו את המספר שלי. באותה נשימה אגיד, שזה היה מאוד מחמם את הלב לקבל הרבה הודעות אישיות והכרת תודה כשהודעתי שאני מסיימת תפקיד. זה דבר שייאמר לזכותם. לצד הביקורת הקשה, הם ידעו גם להעריך ולומר מילה טובה".

× × ×

לוריא, לשעבר מנהלת מקצועית לענייני הביטוח הלאומי בלשכת שר הרווחה וסגנית סמנכ"ל הקצבאות במוסד לביטוח לאומי, מונתה לראשת אגף השיקום במשרד הביטחון במטרה להבריא ולשנות את המערכת, אך מצאה את עצמה מנווטת בתוך סערה לאומית חסרת תקדים. היא נכנסה לתפקידה ביולי 2021 בצל טרגדיית איציק סעידיאן, לוחם גולני שזיעזע את המדינה כשהצית את עצמו מול האגף במחאה על היחס שקיבל מהמערכת ועל הקשיים בקבלת הכרה וטיפול הולם במצבו הנפשי.

הבטחת היסוד של רפורמת "נפש אחת", שהתקבלה בממשלה בעקבות מקרה סעידיאן, הייתה דרמטית: תיקון הליקויים באגף השיקום, במשרד הביטחון ובביטוח הלאומי מתוך כוונה לתת מענה מהיר ומכבד למי שסובלים מפוסט טראומה ופגיעות נפשיות. אלא שרגע לפני שהחלה לצבור תנופה, הגיעו אירועי 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו וטרפו את כל הקלפים, כשהם מציבים את האגף מול אתגר לאומי וטיפולי חסר תקדים בהיקפו. מנגנון עייף ודל הפך באחת לשדה קרב מִנְהָלִי שנאלץ להתמודד עם עשרות אלפי פצועים חדשים בגוף ובנפש. "לא דמיינתי למה אני נכנסת", מודה לוריא היום.

"ב-7 באוקטובר, כשהביאו לי את ספר הנהלים לשעת חירום, גיליתי ששום דבר שהופיע בו לא רלוונטי, כי האירוע לא התאים לשום תרחיש. היינו צריכים להמציא את עצמנו מחדש בכלום זמן. ב-8 באוקטובר כבר היינו בסורוקה, מסתובבים בין החדרים. אני זוכרת פצוע קשה שאמא שלו ישבה ליד המיטה שלו, עם הראש למטה, על הידיים. כששאלתי אותה איך אפשר לעזור, היא אמרה משפט שליווה אותי כל המלחמה: 'אנחנו צריכים חמצן כאן ועכשיו'. שם הבנתי שאם אנחנו לא נותנים לפצועים האלה באותו רגע את מה שהם זקוקים לו, המדינה לא רלוונטית. זה הדבר שהיינו צריכים להמציא, ובגללו עשינו הכל אחרת. לא מזמן שמעתי מישהו אומר בהרצאה שהטעות הכי גדולה שארגון יכול לעשות בשעת חירום היא לשנות את נוהלי העבודה שלו. אני טוענת הפוך: אם היינו ממשיכים לעבוד בשיטות של 6 באוקטובר, אגף השיקום היה סגור היום".

ההבנה הזו הובילה אותה לצעד דרמטי: לזרוק את הכללים שהתיישנו לפח, ולהמציא את המערך מחדש בתוך ימים. "לפני הכל", היא מספרת, "החלטנו שאנחנו לא מחכים שיבואו אלינו. התפיסה של המלחמות הקודמות, שמי שרוצה צריך לבוא לאגף להגיש בקשה, נעלמה. ב-10 באוקטובר אנשי אגף השיקום היו פרוסים ב-23 בתי חולים, מחכים לפצועים שיגיעו. כל פצוע שמגיע במסוק אומרים לו 'שלום, אתה מסכים להיות מטופל באגף שיקום? תחתום' וקדימה, מתחילים לתת לו. במלחמות קודמות לא היו נותנים כלום עד שלא עברת ועדה רפואית ורואים מה רמת החומרה של הפציעה שלך. כאן אמרנו 'בלי בירוקרטיות. בלי ועדות. קודם כל שיקום ורק אחר כך כל השאר'".

הזכאות החדשה של המלחמה נקבעה לפי מצב הפצוע כשהגיע לבית החולים - קל, בינוני או קשה. "אם בעבר היו צריכים להביא קבלות על כל הוצאה, הפעם אמרנו 'תתחילו לרוץ'. אם בית חולים אמר שאתה לא יכול לנסוע בתחבורה ציבורית, תקבל רכב שכור, ואם אתה צריך שיפוץ לאמבטיה תקבל אותו עכשיו, לא מעניינות אותי הוועדות.

"הדבר השלישי שאנחנו גאים בו מאוד, היה ההאנשה של המערכת. ב-10 באוקטובר כל העובדים שלנו קיבלו טלפון נייד נוסף. לכל פצוע הוצמדה עובדת מאגף השיקום, שהייתה זמינה לו ודאגה לכל מה שהוא צריך. כאן צריך לומר שאפו ענק לעובדי האגף, 88 אחוז מהם נשים, אמהות, אחיות ובנות של חיילים, שעזבו הכל והיו שם למען הפצועים האלה סביב השעון. בעקבות ההצלחה הקמנו מחלקת שירות לקוחות שתעמוד בליבת הפעילות גם בהמשך. זה היה גיים צ'יינג'ר".

השינוי הרביעי, מספרת לוריא, קשור לא לפצועים עצמם אלא למעגל התמיכה שלהם. "בסוף לא משנה כמה המדינה תיתן, מי שמטפל בהם ביום-יום הם בני המשפחה, ולכן הבנו שצריך לטפל גם בהם. אחד האתגרים הגדולים ביותר שלנו הוא למנוע בעיות, לא רק לטפל בבעיות שכבר נוצרו, ולכן החלטנו שבמלחמה הזאת, לא משנה אם אתה פצוע פיזי או נפשי, וגם כל בני המשפחה - כולם זכאים לטיפולים נפשיים בחינם".

והיה עוד משבר אחד שהצריך טיפול. "בתחילת המלחמה הלכתי להיפגש עם אנשי העוטף. אחד הדברים שהכי איפיין אותם היה משבר האמון. אותם לא עיניין מי אחראי על מה, מבחינתם לא הייתי אגף השיקום, הייתי נציגת המדינה. הבנתי שיש לנו חלק בתפקיד גדול יותר: לשקם את אמון הציבור במדינה".

בשנתיים קלט האגף מספר בלתי נתפס של 26,000 מטופלים חדשים, גידול של 67 אחוז. "כשנכנסתי לאגף היינו עם תקציב של 3.7 מיליארד שקל, אנחנו מסיימים את השנה עם 10.7 מיליארד, וצפויים לגדול בעוד 1.1 מיליארד", מספרת לוריא. "מ-230 עובדים צמחנו ל-504 ובקרוב יתווספו עוד 280. זה גידול באקסטרים".

× × ×

אבל המרחק בין הכוונות הטובות וההיערכות המהירה למציאות הקיצונית בשטח היה אדיר. פצוע שמשתחרר מבית החולים או מתמודד עם טראומה מתפרצת נדרש לצלוח מערכת דיגיטלית ובירוקרטית מסועפת ולהוכיח קשר ישיר בין השירות הצבאי לבין השבר הנפשי או הפיזי.

החלטנו שאנחנו לא מחכים שיבואו אלינו. התפיסה שמי שרוצה צריך לבוא לאגף להגיש בקשה, נעלמה. כל פצוע שמגיע במסוק אומרים לו 'שלום, אתה מסכים להיות מטופל באגף שיקום? תחתום' וקדימה"

למרות השאיפה לצמצם דרמטית את הוועדות הרפואיות, אלפי פצועים מצאו עצמם מנהלים מערכה טעונה לקביעת אחוזי נכות או זכויות נלוות. שם, לעיתים קרובות, התחדדו שוב התסכולים המוכרים של הפצועים: שאלות חודרניות ויבשות, תחושת חשדנות מצד המערכת והצורך המטלטל לשטוח את טראומת חייהם מול אנשי מקצוע ספקנים. בזמן שהתיק ממתין לאישור סופי והבירוקרטיה מתגלגלת, הלוחמים מוצאים את עצמם לא פעם בוואקום טיפולי וכלכלי. הבטחות למעטפת נפשית מהירה או לתגמולים מיידיים התנגשו במציאות של סחבת מִנְהָלִית, שהותירה פצועי נפש רבים במצב של חוסר אונים.

"עובדי האגף מטפלים היום ב-90,000 לקוחות, לעומת 55 אלף עד המלחמה", אומרת לוריא. "בנוסף יש סדר גודל של עוד 500,000 בני משפחה - נשים, הורים וילדים, שצריך לדאוג גם להם. כשעובדת סוציאלית אחת מטפלת ב-780 אנשים, זה בהחלט פוגע במענים. אי-אפשר לצפות מהעובדת הזו לטפל גם בפצוע וגם בבני המשפחה. חלק גדול מהפצועים של המלחמה הנוכחית הם צעירים עם שלושה-ארבעה ילדים. הנשים האלה מוצאות את עצמן לפעמים עם עוד ילד בבית, כשהן זקוקות לעזרה בקניות, בבישולים, בטיפול ובהתארגנות. צריך לעזור גם להן".

איך כל הדברים היפים שעשיתם החל ב-7 באוקטובר מסתדרים עם ההרגשה של הפצועים והנכים, שאתם מעבירים אותם שבעה מדורי גיהינום בוועדות? "ועדות רפואיות הן תמיד אירוע, כי יש בהן שמאות של איבר, של פגיעה פיזית או נפשית. בתל השומר הכרתי קצין מקסים, סופר-מרשים, קטוע רגל, שאמר לי 'זה שאין לי רגל, זה שווה למדינת ישראל רק 2,500 שקל?'"

אדם משתחרר מאשפוז ממושך אחרי פציעה משמעותית בשדה הקרב. למה בכלל הוא צריך לעבור הליך בירוקרטי ארוך וסוחט עד שהוא מקבל את הסטטוס הקבוע של נכה צה"ל? "במלחמות קודמות היו עושים ועדה רפואית בסמוך לפציעה. במלחמה הזו לא רציתי ועדות משתי סיבות. כשהסתובבתי בבתי חולים, ב-8 באוקטובר, ראיתי עורכי דין שהשאירו את כרטיסי הביקור על המיטות ואמרו לפצועים: אתם לא יכולים מול אגף שיקום בלי עורכי דין. זה הטריף אותי, רציתי לנטרל את זה ולכן העברנו את החוק שמאפשר לתת להם סיוע משפטי בחינם. אבל יותר חשוב מזה, במלחמות הקודמות, במקום להתעסק בשיקום בתקופה הכי קריטית שאחרי הפציעה הם היו מתעסקים עם הוועדות, עם האחוזים, עם הבירוקרטיה. וגם ידענו מניסיון, שחצי שנה אחרי פציעה פיזית, תופיע גם תגובה נפשית. ואז צריך עוד ועדה. בקיצור, בשלוש השנים הראשונות, כשכל הכוח וכל המשאבים צריכים להיות מוקדשים לשיקום, אתה מוצא את עצמך רק בוועדות רפואיות. הרעיון היה 'עזבו אתכם עכשיו מוועדות, קודם כל תשתקמו'. במקום ועדה, הלכנו לפי סיווג הפציעה בבית החולים".

גם לשיטה הזו, אומרת לוריא, היה חיסרון משמעותי. "היה ברור לנו שחלק מהאנשים שהתחילו כבינוני או קשה, אחרי חצי שנה יהפכו לקל ועדיין ימשיכו לקבל לפי קשה, אבל בסוף, בסדרי גודל כאלה, לא שווה להתעסק בדברים האלה. אחרי תקופה, כשהפציעה התגבשה, אפשר להתחיל את הוועדות הרפואיות כ-one stop shop, פיזי ונפשי. מי שרצה מסיבותיו היה יכול להגיע לוועדה מהר יותר, וגם הפצועים הקשים ביותר, למשל פגועי ראש מחוסרי הכרה, עברו אותה בשלב מוקדם כדי שנוכל לתת להם כל מה שהם זקוקים לו".

הטענה הנפוצה ביותר של הנפגעים מכל התחומים היא שהוועדות הרפואיות משמשות בפועל כשומר סף של הקופה הציבורית. האם במצב של עשרות אלפי נפגעים יש הנחיה לצמצם אחוזי נכות כדי למנוע קריסה תקציבית? "אני חושבת שאם כבר, הטענות נגדי היו בדיוק הפוכות, שהיד רחבה מדי. בואי נדבר עובדות. תקציב אגף השיקום היום הוא 11 מיליארד שקל. נראה לכם שרופא שיושב בוועדה יודע בכלל כמה שווים האחוזים הרפואיים? החוק הוא מורכב מאוד. יש זכאות שונה לרגל ימין או ליד שמאל. מישהו בכלל מבין או יודע את זה? במצגת שהעברתי לרופאי הוועדות הרפואיות הנחיתי אותם לתת 'ברוחב לב' ולהאמין לפצועים שלנו. במשפט של נפגעי הקישון, השופט שמגר הורה לתת ברוחב לב למי שסיכנו את חייהם למעננו. זו הייתה גם האג'נדה שלנו".

את יכולה לומר בפה מלא שכל מי שצריך מכם סיוע אכן מקבל אותו? "במערכת גדולה כזו תמיד יהיו טעויות. אבל כשאת מודדת היום רואים גידול משמעותי בשביעות הרצון מהוועדות. המדיניות היחידה היא להאמין לפצועים שלנו. יכול להיות שיהיו מי שייקבעו להם פחות מ-20 אחוזי נכות. הם אולי יכעסו, אבל מבחינתי זו הצלחת השיקום. היינו שם בשבילך בחלון הזמנים של השנתיים הראשונות. החלמת, תתקדם".

הרבה פצועים מתארים "חור שחור" ביציאה מבית החולים הביתה. הטענה היא שאין אינטגרציה רפואית מספיק טובה עם הטיפול בקהילה. "היציאה מבית החולים, בטח למי שהיה בחממה של שיבא, אנחנו קראנו לזה 'זאפה שיבא', בגלל האמנים הרבים שמגיעים לשם, היא לא פשוטה. זה משבר משמעותי. היו אנשים שפחדו לצאת הביתה, לפעמים צריך לתת להם דחיפה. לכן פתחנו תשע חוות שיקומיות שמאפשרות להם להיות בטבע ולרכוש שם הרגלי עבודה, ולאור ההצלחה של החוות האלה אנחנו כבר יוצאים למכרז נוסף.

"אחת ההמלצות של ועדת מור יוסף (שהוקמה לבחינת המענה לפצועי המלחמה - ש"ר) היא לאפשר את הטיפול הפיזי בקופות חולים. אני חושבת שהשירות שם מצוין, וצריך לאפשר את המעבר הזה. היום אין גורם מקצועי שרואה את הפצוע בכל ההיבטים. בעיניי זה צריך להיות רופא המשפחה. פצועי צה"ל צריכים לקבל טיפול VIP, אבל גורם אחד שמתכלל את התיק זה מאסט".

נטען שאתם מפעילים מחלקת חקירות חשאית מיוחדת של משרד הביטחון, המלב"מ, שמנהלת מעקבים אחר הפצועים במטרה להפריך את הטענות שלהם בוועדות. זה סביר בעינייך? איך זה מסתדר עם רוחב היד שהצהרת עליו? "אין חקירות על פצועים, נקודה. את יכולה לצטט אותי בעניין הזה באופן חד-משמעי. עם זאת, כשעולים חשדות מסוימים אנחנו פועלים נגד הגופים החשודים. אתן לך דוגמה. עלה חשד שמכון מסוים נותן לנו קבלות פיקטיביות עבור שירותים אלטרנטיביים שלא התקיימו. היו מביאים לנו קבלות ומקבלים החזר. בשביל להבין אם האנשים האלה קיבלו או לא קיבלו את השירותים האלו היינו צריכים לדבר איתם, אבל הם לא היו הנחקרים. אנחנו יודעים שהיו כאלה שלא בהכרח קיבלו את השירות, ועדיין - אנחנו לא יוצאים נגד הפצועים, כי הם נמצאים במצוקה ולפעמים מנצלים את החולשות שלהם. עם זאת, אומר ביושר: אנחנו ניתן מעל ומעבר, אבל אם אנחנו יודעים בוודאות שמישהו שיקר ורימה ביודעין - מבחינתי הגישה היא אפס סובלנות".

"הייתה לי פצועה יפהפייה שנפגעה בפנים. היא אמרה לי 'יש טיפול קוסמטי ב-20 אלף שקל שיכול לשפר מאוד את הצלקת שלי', אבל הוא לא נחשב רפואי. את באה לוועדת חריגים והחשב אומר לך 'עכשיו תאשרי כל קרם פנים?' אלה המקומות שאנחנו נופלים בהם"

× × ×

בזמן שהטיפול הפיזי בפצועים תפס תאוצה, החזית המורכבת והבוערת ביותר נפתחה דווקא בתחום הנפש. על פי התחזיות הפסימיות של אנשי האגף, עד לשנת 2028 צפויים להיות מטופלים בו כ-100 אלף פצועי מלחמה, כמחציתם מתמודדים עם פגיעות על רקע נפשי ופוסט-טראומה. גם המספר הנורא הזה לא סופי.

"אנחנו נקבל אותם בשנים הבאות", אומרת לוריא. "הראו לי מחקר ארוך טווח מארצות-הברית על 9/11 שהראה ש-20 שנה אחרי האירוע 80 אחוז מהאנשים שהיו בטראומה כתוצאה ממנו החלימו. ההבדל הוא שאצלנו כל שנה וחצי יש מלחמה. אם יש משהו שראינו בשנים האחרונות הוא שגם לוחמים ממלחמות קודמות, המלחמה הזאת עשתה להם טריגר. בגלל שאנחנו נכנסים לעשור עצים של מלחמות, האירוע הגדול עוד לפנינו. זה תלוי גם מה יקרה בהמשך".

הפציעה הנפשית דורשת מעטפת ארוכת טווח ואינטנסיבית ביותר, במציאות שבה מערכת בריאות הנפש הציבורית כולה מתמודדת עם קריסה מערכתית. הרעיון המרכזי שקידמה לוריא עם כניסתה לתפקיד היה לעקוף את הוועדות העמוסות למקרים ברורים של פוסט-טראומה קרבית. אולם, עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל מערך הסינון המקצר כשל תחת העומס.

מערכת הביטחון ואגף השיקום נכנסו לצונאמי הנפשי של המלחמה, כשהם סובלים מחוסר תקנים כרוני וממחסור חמור במטפלים. המחסור במענה רפואי ופסיכולוגי מהיר, לצד הסחבת הבירוקרטית בהכרה בנפגעי פוסט-טראומה, מותירים רבים מהלוחמים לבד במערכה. המחיר המזעזע והכואב מכולם, מתבטא בגל ההתאבדויות של לוחמים שחזרו מהתופת. כל מקרה של לוחם ששם קץ לחייו מזכיר כיצד המערכת נכשלת פעם אחר פעם באיתור מוקדם ובעטיפה אמיתית של מי שנושאים בתוכם את זוועות המלחמה.

בחדרי הוועדות הרפואיות נדרשים הלוחמים לפרוס את חייהם והטראומה שחוו בפני זרים. "הם שואלים אותי שאלות יבשות כאילו שאני מגיש דוח מס הכנסה, בזמן שאני לא מסוגל לישון בלילה, צורח מסיוטים ומתפרק מכל רעש חזק", סיפר אחד הלוחמים על מה שחווה בוועדה כזו. לוחם אחר, שנאבק בחרדות אחרי ששב מעזה, תיאר את תחושת ההפקרה: "אתה בא לבקש עזרה ומרגיש שאתה צריך להוכיח לכולם שהפצעים שלך אמיתיים. כאילו השריטות בראש שלך הן בעיה פרטית שלך".

לוריא מבקשת לבחון את הדברים בפרופורציות: "יש לנו 38,000 מתמודדים כאלה מכל המלחמות, מהם כ-13 אלף מהמלחמה הנוכחית. סדר הגודל של התלונות עומד על אלף או 2,000 מתוכם. עובדה שבסקר שביעות הרצון הממשלתי עלינו מהמקום השלישי מהסוף ב-2021 לשביעייה הפותחת".

עם זאת, גם היא עצמה מודה שיש צדק בתלונות. "זה אירוע ענק. אחרי 7 באוקטובר נכנסה למערכת קבוצה נוספת של 80,000 אזרחים נפגעי פעולות איבה. ועוד לא דיברנו על בני משפחה, על ילדים שסוחבים איתם את מה שקרה.

"אחד האתגרים הגדולים של מדינת ישראל הוא ההערכה של חומרת הפציעה בקרב פצועי הנפש. כשנפצעת פיזית, אתה נכנס לרנטגן או ל-MRI שיגלו חד-ערכית מה קרה לך. בפציעות נפש אין שום כלי אובייקטיבי להערכת הפגיעה. ברור לנו שבכל מערכת יש 5-10 אחוז טרמפיסטים, אבל לפי תפיסת עולמי התפקיד של מדינת ישראל הוא לעשות חיים קלים יותר ל-90 אחוז שבאמת סובלים. אני כאן למען 90 אחוז מהאוכלוסייה שהיא ישרה והגונה, למען מי שב-7 באוקטובר עזבו את הבתים שלהם ואת הילדים שלהם והיו שם בשבילנו. אם חמישה אחוז עשו עלינו סיבוב, שיהיה להם לבריאות".

אמרת בעצמך שיש מחסור אדיר במטפלים. האם הנושא של בריאות הנפש בקרב פצועי צה"ל, שמחכים לפעמים חודשים עד שהם רואים איש מקצוע, מקבל היום מענה מספיק טוב? "אם את שואלת אם זה בסדר שמטופל מחכה חמישה חודשים לראות פסיכיאטר, התשובה היא לא. אבל אנחנו מתנהלים באקו-סיסטם. אין מספיק פסיכיאטרים היום במדינת ישראל. אגף השיקום לא יכול להמציא רופאים. הצלחנו לגייס אלפי פסיכולוגים. אנחנו לא כפופים לחוק ביטוח בריאות ממלכתי ויכולים לתת מענים פרטיים. אבל המחסור בפסיכיאטריה הוא אירוע שמדינת ישראל צריכה להידרש לו עם פתרונות יצירתיים. למשל, טיפול ראשון אצל הפסיכיאטר, והמשך טיפול תרופתי אצל רופאי המשפחה".

כשאת קמה בבוקר ושומעת על עוד לוחם שהתאבד, את יכולה להצביע איפה המערכת פיספסה אותו? "אני לא חושבת שאנשים מתאבדים רק כי המערכת פיספסה אותם. מחקרים מראים שסביב כל מלחמה, יש לך פיק של אובדנות. אחר כך זה הולך ויורד. אחרי אירוע סעידיאן התחלנו למדוד ולנטר את המקרים האלה. ב-‏2026 היו לנו 11 מטופלים שהתאבדו. בדקנו אותם אחד-אחד. כולם קיבלנו הפניה לטיפול נפשי והיו מטופלים פסיכולוגית או פסיכיאטרית. הם קיבלו את המענה. לצערנו, לפעמים אובדנות היא כמו סרטן. גם אם תיתן את הטיפול הכי טוב, לפעמים המחלה מכריעה את המטופל".

× × ×

בתוך המסה העצומה של המטופלים בולטות גם קבוצות הקצה הדורשות מעטפת רגישה במיוחד, החל מלוחמות שנפגעו, דרך החטופים ששבו מהשבי בעזה. שמונה אחוז מכלל הנפגעים במלחמה הנוכחית הם נשים, רובן לוחמות. "כשאני פותחת קבוצת תמיכה ללוחמים, אישה לא תמיד תמצא בה את מקומה", אומרת לוריא. "יש הרבה פצועות, אבל כשאני רוצה לפתוח קבוצת נשים, שמונה אחוז זה כלום. להביא אחת מבאר-שבע ואחת מהצפון זה מורכב".

קבוצה אחרת של נפגעים שחייבה טיפול מיוחד היא החטופים. משרד הביטחון, הביטוח הלאומי ומִנְהֶלֶת החטופים הודיעו לפני שנה וחצי על קידום תהליך חקיקה שיוביל להרחבת הזכאויות לחטופים ששבו מן השבי, כך שכל מי שנחטף ב-7 באוקטובר ושב מעזה בחיים יהיה זכאי לצמיתות, באופן אוטומטי ומבלי להתייצב בפני ועדה רפואית, לזכויות שלהן זכאי נכה צה"ל או נפגע פעולות איבה שנקבעה עבורו דרגת נכות של 100 אחוז. אך התיקון המדובר עדיין מתעכב. "כשהנשים שנחטפו חזרו מעזה, הדבר האחרון שרציתי הוא להעמיד אותן בפני ועדות רפואיות ולתת להן לתאר מה עברו בשבי", מספרת לוריא. "בהתחלה הצלחנו לתת להן 50 אחוז נכות נפשית אוטומטית, בלי ועדה. אבל לשבות היו פציעות נוספות. תחשבי על נשים צעירות שחזרו משם, עוד כמה שנים הן ירצו ללדת. איך זה ישפיע עליהן? אני אביא אותה לוועדה שיעשו לה בדיקה גינקולוגית? בסופו של דבר החלטנו שצריך לתת לכל מי ששב מהשבי 100 אחוז נכות לצמיתות. זו קבוצה סגורה, אין כאן השלכות רוחב. זו אחת המלחמות עם האוצר שעוד לא סיימנו".

כשהסתובבתי בבתי חולים, ב–8 באוקטובר, ראיתי עורכי דין שהשאירו את כרטיסי הביקור על המיטות ואמרו לפצועים: אתם לא יכולים מול אגף השיקום בלי עורכי דין. זה הטריף אותי, רציתי לנטרל את זה"

עבור השבים הוקמה יחידה מיוחדת בשם דרור, שאחראית בלעדית על הטיפול בהם. "הפער בין מה שרואים בתקשורת למה שאנחנו חווינו מולם הוא עצום", אומרת לוריא. "אף אחד לא מבין את ההתמודדות של חטוף שיצא מעזה, ואחרי ארבעה ימים הוא אצל נשיא ארצות-הברית. פחדנו שחס וחלילה לא תהיה אצלם אובדנות, ולכן הקמנו עבורם את יחידת דרור, שנמצאת שם בשבילם 24/7. בחרנו בפינצטה את העובדות הטובות ביותר שלנו, ואמרנו להן: כל מה שהם צריכים תנו להם".

איך הדברים האלה מסתדרים עם מסעות גיוס הכספים שלהם? כל מי שמסתכל עליהם שואל את עצמו שוב איפה המדינה. "היה לנו פצוע, לא מהחטופים, שקיבל 3.7 מיליון שקל לבית. אבל המשפחה רצתה בית במושב צמוד קרקע שעולה שמונה מיליון. אני מתה לתת לו, אבל החוק לא נותן לי. פצוע מקסים אחר הגיע ממשפחה עם שמונה ילדים. ההורים אמרו לי 'זה לא מספיק, איפה נשים את הילדים האחרים?' אבל החוק לא נותן בית של תשעה חדרים. אלה המקומות שבהם כועסים עלינו נורא, אבל ידיי כבולות.

"זה נכון גם לגבי החטופים. נניח שאחד מהם מקבל מאיתנו שלושה מיליון שקל, והוא רוצה בית בשישה מיליון בהרצליה מול הים. חוקית, אין לי איך לעזור לו. לפעמים אתה רוצה יותר כי חיית שנתיים בביבים. זה מובן. הציבור חושב שמגיע להם יותר, וגם אני חלק מהציבור. אבל בשביל זה צריך תקציב. הלוואי שהייתי יכולה לתת יותר לכולם".

המאבק על שיקום הלוחמים והנפגעים הרבים במלחמה התנהל לא רק בשטח ובבתי החולים, אלא גם בחדרים הסגורים, מול משרד האוצר והחשב הכללי, שם ספגה לוריא באופן אישי כינויים קשים כמו "פרוצה כלכלית". "מבחינתי ה'איך' יותר מאתגר היום מה'מה'", היא אומרת. "מדינת ישראל נופלת בעיניי לא בכמה היא נותנת אלא באיך היא עושה את זה, בבירוקרטיה הזו של עוד מסמך ועוד אישור. שם הם מקשים על החיים".

תסבירי. "לפני זה, אומר מילה טובה על משרד האוצר, אגף התקציבים והחשב הכללי, שכשבאתי אליהם בשיא המלחמה עם בעיה ואמרתי להם 'בהיקפים האלה אין לי יכולת עכשיו לבדוק אחד-אחד, תשחררו את הקופה', הם היו שם. הכנו תוכנית קצרת טווח, הבאנו אותה לשר האוצר והוא הלך איתנו ונתן לנו מענים מחוץ לקופסה. מצאנו שם פרטנר טוב.

"הקושי הוא לתת את כל המענים החריגים. אלה המקומות שבהם הדברים נתקעים. חייל בודד קטוע שתי ידיים, שצריך לעבור דירה ואין מי שיארוז לו את הדברים. כשפצוע צריך מענה חריג שהחוק לא מאפשר לו את צריכה להגיע לוועדת חריגים. שם אומרים לך תביאי עובר ושב שלו, תביאי את המשכורת, מטרילים אותו ואותי כשבסוף זה יאושר, רק עד שזה יקרה יוציאו לו את העיניים. הייתה לי פצועה יפהפייה, שנפגעה בפנים, שאמרה לי 'לימור, יש טיפול קוסמטי ב-20 אלף שקל שיכול לשפר מאוד את הצלקת שלי', אבל הוא לא נחשב לטיפול רפואי. את באה לוועדת חריגים והחשב אומר לך 'עכשיו תאשרי כל קרם פנים?' אבל זה לא קרם פנים. אלה המקומות שאנחנו נופלים בהם".

האם המערכת בכלל ערוכה לטפל במסות של פצועים כרוניים לאורך עשרות שנים? "אחד האתגרים של המלחמה הוא שפצועים שבעבר לא שרדו, לא רק שורדים, הם הופכים להיות קליינטים שלנו. שישה אחוז מכלל הפצועים הם במצב קשה ואנוש. זה המון. רובם משתפרים, אבל יש לנו היום סדר גודל של 600 איש, שהם הפצועים הקשים ביותר. עליהם אנחנו עובדים הכי חזק. הם יקבלו רפואה ביתית, עובדת אישית, בית, תגמול חודשי, טיפולים. הם הכי מטרידים אותי, כי אני מרגישה שאנחנו לא יודעים לטפל בהם מספיק טוב".

עבור הפצועים הקשים האלה, רובם פגועי ראש ונפגעי פוסט-טראומה, עורך האגף שיתופי פעולה מחקריים בניסיון למצוא להם מרפא. "בתחילת המלחמה, אגף שיקום ומפא"ת פירסמו קול קורא, ואמרו תביאו לנו את המענים הכי חדשניים לנפש. אנחנו מושקעים שם חזק מאוד".

למשל במה? "ממכשירים שמודדים התקפי חרדה, דברים אובייקטיביים שיאפשרו לנו לאבחן, וגם טיפולים חדשים, כמו סמים פסיכדליים וגרייה מוחית. משקיעים הרבה כסף כדי לבדוק אותם. הקבוצה השנייה שאנחנו משקיעים במחקר עליה כי היא מטרידה מאוד אותנו היא פגועי ראש. יש לנו סדר גודל של 350 נפגעים כאלה, מתוכם 12 מחוסרי הכרה. אנחנו יודעים היום שהשנה וחצי הראשונות לפגיעה הן קריטיות, ולכן משקיעים המון בניסיון לאבחן את האזורים שנפגעו במוח ולשפר את מצבם".

× × ×

לצד הקשיים והאתגרים יש גם הצלחות. על פי נתוני האגף, 71 אחוז מהפצועים מתאוששים וחוזרים לשוק העבודה וללימודים. "אצל מתמודדי נפש נושא התעסוקה מורכב יותר, כי מה שאנחנו מזהים הרבה פעמים אצלם זה דלת מסתובבת", אומרת לוריא. "הם מתחילים לעבוד, מחזיקים חצי שנה, נפלטים, נכנסים, יוצאים. לכן המלצנו בוועדת מור יוסף על העסקת פצועי מלחמה. משרד הביטחון, שעושה התקשרויות במיליארדים עם אלפי תעשיות וספקים, יכול להתנות את זה במכרזים שהוא מפרסם. אתם רוצים יתרון? תעסיקו פצועים".

היציאה מבית החולים לא פשוטה, בטח למי שהיה בחממה של שיבא, אנחנו קראנו לזה 'זאפה שיבא', בגלל האמנים הרבים שמגיעים לשם. זה משבר משמעותי. היו אנשים שפחדו לצאת הביתה, לפעמים צריך לתת להם דחיפה"

מה האתגרים הכי משמעותיים שעומדים כעת בפני המחליף שלך? "מדינת ישראל תימדד באיך היא טיפלה בפצועים שלה בעוד חמש ועשר שנים, כשהמלחמה תישכח. האתגר הגדול ביותר בעיניי הוא לשמר את השיקום של הפצועים לאורך שנים ולדאוג שכולם יתגייסו לתהליך - מעסיקים, משרדי הממשלה, קופות החולים. האתגר המשמעותי השני הוא אתגר הנפש, שדורש את הרחבת המענים. עוד אתגר הוא נושא המשפחות, שצריך לתת להן רשת תמיכה כדי שיוכלו לתחזק את הטיפול בנפגע לאורך זמן".

אם לא נעשה את זה, מה יקרה? "אם לא נשקיע בהם היום, זה יעלה לנו בשנים הבאות בריבית דריבית ביותר תחלואה, יותר אשפוזים, יותר אובדנות, פחות מועסקים ויותר קצבאות".

לוריא (52), נשואה ואם לשלושה, בת 26, בת 23 ובן 19 שעומד בפני גיוס, הקדישה את מיטב שנותיה לשירות הציבורי. מטופלי האגף מכונים בפיה שוב ושוב - לקוחות. מילה משונה בהקשר הזה. לקוחות שבויים אולי, אני מעירה לה. "גם לעובדים שלי היה קשה מאוד בהתחלה עם המילה הזאת", היא אומרת. "לפני כן הם כונו אצלנו זכאים. אני פחות התחברתי להגדרה הזו. כשאתה מתייחס למי שמולך כלקוח, המשמעות היא שבאת לשרת אותו".

הקדנציה המורכבת והאינטנסיבית הזו, שנפתחה בלהבות של זעקה ציבורית עם מקרה סעידיאן, גם נמשכה בסימן אש. באוקטובר 2025 התרחש אירוע אימה שובר לב: ויטל מישייב, שוטר לשעבר שהתמודד עם פציעה נפשית קשה, בחר לשים קץ לחייו כשהוא מצית את עצמו סמוך לביתה - לעיניהם המזועזעות של לוריא עצמה ושל בנה. "הבן שלי שמע שמשהו קורה בחוץ ורץ מהר לכבות את השריפה", היא מספרת. "בדרך לבית החולים צילצלתי לבעלי מהאמבולנס שירוץ הביתה לבדוק שהוא בסדר. אבל בראש ובראשונה זה אירוע מצער לוויטל ולמשפחה שלו. בלי לפגוע בצנעת הפרט, במקרה הזה לא יכולנו לעשות את הדברים אחרת. זה לא מישהו שלא היה מטופל".

איך המשפחה חוותה את הסערה המתמשכת הזו? את המפגינים שהגיעו עד לפתח ביתך? "המשפחה שלי הבינה את גודל התפקיד. זו המשמעות של להיות משרת ציבור. הילדים כבר היו מתורגלים לרדת למי שחיכה לי בחוץ עם שתייה ועוגיות".

אבל לשנים בעין הסערה היה מחיר אישי לא פשוט. מאחורי הניסיון לתקן את המערכת מסתתרים שחיקה אישית מתמשכת ולילות לבנים. "אני חושבת שהמחיר הגדול ביותר הוא לצאת במשך חמש שנים לפני שבע מהבית, ולחזור אליו באחת בלילה. לא היו לי חיים, רק עבודה, מהבוקר עד הלילה, וגם אז לא נרדמתי, כי המחשבות לא נעצרות. מי לא קיבל מענה, איך עושים דברים אחרת, איפה אפשר לעשות יותר טוב".

בימים של חשבון נפש, קצת אחרי יום כיפור, האם יש משהו שהיית מבקשת עליו סליחה מהלוחמים, מהמשפחות שלהם, מהפצוע קשה שקורא עכשיו את הריאיון הזה? "סליחה מכל מי שלא הצלחנו לתת לו את מלוא המענים, שהרגיש שלא נתנו לו את כל מה שהוא זקוק לו. עשינו את הכי טוב שיכולנו".