כדי להטעין את הבטרייה: קרן אן מגיעה להופעה בארץ

קרן אן נשמעת משועשעת למדי כשהיא נשאלת איך זה להסתובב בצרפת בימים אלה. זאת שעת צהריים של יום שישי, רגע לפני עוד סוף שבוע מתוח של הפגנות במסגרת המחאה שמטלטלת את המדינה, אבל קרן אן מנצלת את ההמתנה לרכבת שתיקח אותה לתחנה הבאה במסע ההופעות שלה כדי לפטפט בעברית שוטפת על צרפת של וולטר, רוסו ומונטסקייה – הגאונים שהפכו את הרפובליקה לבירת הנאורות של אירופה. היא אמנם עזבה את הארץ בגיל 12 ובנתה לעצמה מעמד בינלאומי כיוצרת מוערכת, ועדיין משעשע אותה להישאל על צרפת ולא על ישראל. "אסור לשכוח", היא אומרת, "שאתה יכול להתרכז במה שקורה בחוץ ואתה יכול להתרכז במה שקורה בפנים. ומה שקורה בפנים זה שצרפת היא גם בית למתמטיקאים, פילוסופים ופוליטיקאים. להיות בצרפת זה כמו להיות בכל מקום שעובר שבר, וזה גם מקום שאפשר למצוא בו תכנים שמביאים את האור. כל אחד יכול לבחור לעצמו. זה כמו שאני אשאל 'איך זה להיות בארץ?'"

בדיוק, זה גם מה שמשעשע: את מכירה את השאלה הזאת מצוין על ישראל, לא על צרפת. "האמת היא שכבר הרבה זמן אפשר לשאול את זה על כל העולם, כי מאיפה שלא תיקח את זה – נהיה שבר מאוד רציני. באירופה יש כבר שלושה דורות שלא הכירו מלחמה. אני מאוד מושפעת ממה שקורה בחוץ, אבל אני גם יודעת איך להיות בתוך זה בגלל שאני במקצוע שמציל אותי. לעשות מוזיקה ולכתוב זה להיות בספרה שנורא מגינה עליך מכל מה שקורה".

בבחירות בישראל לא יצא לך להצביע? "לצערי, לא הייתה לי אפשרות. אני מכירה הרבה שנסעו, וכן, זה נורא קשה לדעת איך לקחת את זה. אני חושבת שאנחנו כבר לא יודעים על מה להתאבל ואיך היינו עושים אחרת".

בקרוב בכל זאת תהיה לקרן אן הזדמנות לעמוד על המצב בארץ מקרוב, אם כי לזמן קצר מאוד: ביום רביעי הבא, ב-11 בנובמבר, היא תופיע בפסטיבל ג'אז בים האדום באילת, יחד עם החצוצרן המעולה אבישי כהן ולהקתו החשמלית, Big Vicious, במסגרת ליין-אפ די מפואר שיכלול גם את עידן רייכל, דודו טסה, מירי מסיקה, רביד פלוטניק, גידי גוב ורבים וטובים אחרים. באופן מובן, גם אם מצער, קרן אן היא שריד כמעט אחרון של ארומה בינלאומית בעידן של בידוד וחרם. וזה גם יהיה קצר: כל הביקור לא יימשך יותר משלושה ימים, שאחריהם היא תמשיך בסיבוב ההופעות הצרפתי. "כשאני באה לישראל הדבר היחיד שאני חייבת זה חיבוק מכמה חברים קרובים וקרובי משפחה", היא אומרת, "אפילו אם זה לחמש דקות. כמו הטענה של הבטרייה".

הקשר נשאר מאוד חזק? "זה מעניין, כי אני כבר יותר מ-40 שנה בצרפת והזמן שהייתי בהולנד כמעט זהה לזמן שגדלתי בישראל בתור ילדה. אבל כשאתה יהודי אתה תמיד מיעוט, למרות שאני גם מרגישה צרפתייה מאוד. בעיניי זה דבר יפה, כמו ש(הסופר) ארי דה לוקה למד עברית כדי לקרוא את התנ"ך בשפת המקור. גם אני משתמשת המון בקריאת התנ"ך. בשבילי זה כמו מישהו שאוהב את 'משחקי הכס'".

יש הבדל בין לבוא לישראל של שלוש השנים האחרונות לבין תקופות קודמות יותר? "זה תמיד מורכב לבוא לארץ. זה תמיד מורכב כשאתה צריך קודם להסביר את עצמך. ההבדל היום הוא שלאנשים אחרים לא נוח עם זה. פעם לנסוע לסין היה נראה לאנשים גרוע יותר מאשר להופיע בארץ, והיום אנשים עדיין מופיעים בארצות-הברית. זה לא משנה, כי אין בזה היגיון. זה שכל אדם שני מכיר שמות כמו סמוטריץ' ובן גביר, ואתה לא שואל אותם מי שר הפנים של יפן – זה גם מוזר. אבל אין מה לעשות. אף אחד לא מסוגל לדבר על פוליטיקה לבנונית, סורית וירדנית כמו שמדברים על פוליטיקה ישראלית".

ויש עוד עניין חדש: לפעמים אתה מגיע לארץ ולא יודע אם תצליח לצאת. "תמיד מוצאים איזה חבר של בן דוד עם סירה".

כבר יותר מרבע מאה שקרן אן (52) מסתובבת בעולם עם שלל הזהויות שצברה (הילדות בישראל, המעבר להולנד ובעיקר ההתבססות בצרפת), אך בעיקר עם החדר האינטימי שהוא המוזיקה היפהפייה שלה – המקום שבו שומעים את הסערות מבחוץ, אך מבינים שהן רק השתקפות של המערבולת בפנים. זה התחיל בראשית המילניום עם אלבום הבכורה המרשים, La biographie de Luka Philipsen, שהזניק אותה כמעט מיד למעמד של כוכבת בצרפת, ונמשך בפריצה בינלאומית עם Not Going Anywhere, האלבום והשיר שהוכיחו שגם באנגלית היא נמצאת בשורה הראשונה של הפולק העולמי. שיריה הופיעו בסדרות כמו "עמוק באדמה" ו"האנטומיה של גריי", והיא כתבה מוזיקה לסרטים ולהצגות והפכה לכותבת מבוקשת. ב-2011 יצא האלבום "101", שבו לקחה את הסאונד שלה צעד קדימה לכיוון פופי-אלקטרוני יותר. שנה לאחר מכן הביאה לעולם יחד עם בן זוגה דאז את בתה היחידה, ניקו, כיום בת 14. "בגיל שלה היה לי מאוד ברור שאני רוצה לכתוב שירים", היא אומרת, "לא ידעתי שאשיר אותם, אבל מאוד רציתי את החוויה הזאת. אין דבר שיותר ממלא אותי מכתיבת שירים".

איך חוויה כמו האימהות השפיעה על הכתיבה שלך? "אני חושבת שהאימהות היא חלק מהיצירה עוד לפני שאת נהיית אמא. אני לא יודעת אם הייתי יכולה להמשיך ליצור אם לא הייתי נהיית אימא, כי זה משהו שהיה אצלי עוד לפני כן: הבת שלי הייתה חלק מהיצירה שלי, למשל בתקווה לעולם טוב יותר. במקרה שלי האימהות הייתה חלק מהיצירה עוד הרבה לפני שהייתי אמא".

אז את חושבת שזאת תכונה נשית יותר? "לא, אני אומרת שגם כשעדיין לא רציתי את זה, כי עדיין לא היה לי מקום, ידעתי מתישהו שזה יגיע. ידעתי שזה כבר חלק ממני, אבל לא באותו זמן. כנראה שהגוף יודע הרבה יותר ממה שהראש יודע".

הבת שלך כבר בגיל שבו מבינים שעוד אנשים מאוד אוהבים את אמא שלה, בלי שהם מכירים אותה. "יש בזה משהו מאוד פשוט וקרוב לקרקע – שברגע שאנחנו רוצים ליצור משהו שכן יכול לגעת באחרים ולגעת בנו, אנחנו יכולים ללכת לפסנתר ולגיטרה, וזה משהו מאוד בריא לילדים. מצד שני, יש את הרגע שבו ילדים פתאום מתחברים לתדר מסוים של מוזיקה לפי הרגש שלהם, ואם ההורה עוסק במוזיקה כל היום, אתה מפחד שלקחת להם את החירות להחליט".

אז את אומרת לה "קחי טיקטוק, יש שם דברים מעניינים". (צוחקת) "היא בת 14, עוד אין לה טיקטוק. בצרפת זה אחרת. יש לה מספיק ביוטיוב".

גם שמח. "זה בעייתי, כי אתה לא רוצה שילדים לא יהיו מחוברים לעולם שלהם, אבל מצד שני צריך לוודא איזה מידע הם מקבלים".

אגב טיקטוק, את חושבת שאם היית מגיעה היום עם אותו סאונד ואותו סיפור כמו לפני 25 שנה, היית יכולה להצליח באותה מידה? "אם אתה מרוכז בלהביא משהו שהוא אמיתי ואישי עם הזהות שלך – כן. אם גדלת בבוורלי-הילס ואתה כותב כאילו אתה חי בדטרויט, זה לא יעבור. לפעמים זה ייקח עשרה אלבומים, אבל בסוף יהיה לזה מקום".

אז את לא מפחדת מ-AI, למשל. "אם אני אתן לך כדור ואגיד לך שלקחת אותו זה כמו לעשות שעתיים יוגה, אתה תעדיף את הכדור או שעתיים יוגה? אני כותבת שירים בשביל התהליך. אם אין תהליך אתה מרגיש ריק, וזה מה שמסוכן בעידן שאנחנו חיים בו – הריקנות. אני כל כך נהנית מהתהליך, גם כשהוא מכאיב לי פיזית".

ולמרות זאת, ההנאה של קרן אן מכתיבת שירים לא עוברת עדיין ביצירה בעברית – שפה שהיא כאמור מדברת היטב, ומדוברת במקום שעדיין קרוב מאוד לליבה. "אני חושבת שצריך לחיות בישראל כדי להבין את השפה ברמה של לכתוב בה", היא אומרת, "אז אני לא כותבת בעברית, אבל מאוד נהנית להקשיב לחברים, כמו שלומי (שבן) ואסף (אמדורסקי). גם רונה קינן. השיר שלה, 'מות התפוז', הקשבתי לו בלופ. היה חסר כזה שיר על המדף של השירה העברית".

נו, וזה לא עושה חשק? "לא, לא הגעתי לחשק. אני מאוד אוהבת לחקור את השפה שאני כותבת בה. כשהייתי צעירה הייתי נעזרת במילונים כי היה לי ערפל בראש בין העברית להולנדית, הצרפתית והאנגלית. היום אני כבר לא עושה את זה, אבל באלבום האחרון שלי (Paris Amour מ-2025, ע"ש) למשל רציתי גישה עוד יותר פואטית לצרפתית. בעברית אני יכולה לנהל שיחה באהלן-אהלן".

מצטער, אם את יודעת לשלב "אהלן-אהלן" בשיחה את גם יכולה לכתוב אלבום בעברית. (צוחקת) "צריך גם את היצר, ושלי עדיין נמצא בשפה הצרפתית, שמה זה פשוט יותר זורם. אבל אני באמת נהנית לשמוע שירים בעברית".

פתאום הקול שלה נעשה קצר יותר. "סליחה", היא אומרת, "אני רצה כדי לא לפספס את הרכבת". וכמו בכל שלב במסע שלה, מילדותה בקיסריה ועד ההשתקעות בפריז, קרן אן הגיעה בדיוק בזמן.

"אם אני אתן לך כדור ואגיד לך שלקחת אותו זה כמו לעשות שעתיים יוגה, אתה תעדיף את הכדור או שעתיים יוגה? אני כותבת שירים בשביל התהליך. אם אין תהליך אתה מרגיש ריק, וזה מה שמסוכן בעידן שאנחנו חיים בו – הריקנות. אני כל כך נהנית מהתהליך, גם כשהוא מכאיב לי פיזית"

פסטיבל ג'אז בים האדום מציין השנה את מהדורתו ה-40 בחגיגה מוזיקלית מורחבת של ארבעה ימים, ארבע במות ויותר מ-40 מופעים, הכוללים הפקות מקור, חיבורים בין-סגנוניים מיוחדים, איחודים היסטוריים ומופעים חד-פעמיים שנבנו במיוחד עבור הפסטיבל. בין האמנים שיופיעו השנה: עידן רייכל, דני גוטפריד והמייסדים, דודו טסה, תזמורת ירושלים מזרח ומערב, מירי מסיקה, שלומי שבן, יוני רכטר, גידי גוב, רביד פלוטניק, תמיר גרינברג, גל דה פז, מאור כהן ועוד רבים.