אני מאשימה

ביום רביעי בערב, בפארק הירקון, ישבו כחמישים אלף איש על הדשא, וזכרו. זו הפעם השלישית שאת טקס הזיכרון לטבח 7 באוקטובר הפיקו המשפחות עצמן, מכספי תרומות של אזרחים. שלוש שנים, והמשפחות עדיין צריכות להפיק לבד את הזיכרון הלאומי. ועדת חקירה ממלכתית – אין. ראש ממשלה שלקח אחריות – אין. וגם בושה אין.

התמונות מפארק הירקון, כמו העצרות במהלך היום, היו עצובות. עם ישראל הוכיח שהוא לא שכח, למרות הניסיונות הנואלים לשחק לו בזיכרון. האם צדק נתניהו כשבחר לערוך את הבחירות בסמיכות לאירועי 7 באוקטובר? האם זיכרון הימים האלה, ביחד עם גילויים נוספים שהצטברו – ההתרעות שקיבל נתניהו לפני הטבח, והריאיון המצמרר אמש עם מזכירו הצבאי לשעבר, אבי גיל, לא יזיק לקואליציה? קשה לדעת. לפי הסקרים, מצבו של נתניהו לפני חצי שנה היה גרוע מהיום. מנגד, צריך להיות גבול למה שתומכי הקואליציה מוכנים לספוג.

אחרי 3 השנים האלה אני מגישה כתב אישום. לא לבית המשפט – לבית הדין של הציבור. ואם מותר לשופר שבנה קריירה על שיסוע וקיטוב, לעשות חשבון עם אלה ששילמו את המחיר הכבד ביותר על ההפקרה כפי שעשה ינון מגל – מותר גם לי.

אני מאשימה את מגל על כך שערב 7 באוקטובר, ישב מול המיקרופון של 103FM והקריא, בזה אחר זה, שמות: צנגאוקר, ביבס, אשל, מרציאנו, קדם, סבירסקי, מרגלית, עדינה משה ועוד רבים אחרים, ששמותיהם מוכרים לנו היטב. אימהות, אחיות ודודות של חטופים ונרצחים, שורדות שבי. הוא כינה אותם "מתועבים" ו"שפלים", כשכל חטאם היה שהשתתפו בספר "מר הפקרה" המבקר את ראש הממשלה. הוא הקריא בהתלהבות, כמעט בהתרוממות רוח, כמי שמתענג על כל שם, וקבע שהם צריכים לבקש מחילה מנתניהו, וכי רק פתק "מחל" (במלרע) בקלפי יכפר עליהם.

שכול כמבחן נאמנות. שבי כחוב פוליטי.

אני אפילו מוכנה להאמין שחלק מהשמות מגל לא הכיר, מתוך בורות וחוסר אכפתיות. כי כמה פעמים כבר יצא לו לדבר עליהם? קיבל רשימה לפני השידור, לא טרח להציץ, הקריא. וזו כשלעצמה אשמה: הוא לא טרח אפילו לדעת את מי הוא מסמן. ולכן אני מאשימה אותו בשיטה, לא במעידה. שיטה שבה יריב הוא אויב ומבקר הוא בוגד, וגם משפחה שכולה שהעזה לפתוח פה הופכת למטרה. מדביקים תווית וחוזרים עליה, עד שהאדם שמולך כבר אינו אדם, רק מתועב ושפל.

אני מאשימה גם את המעסיקים שלו בתחנה שלא עצרו אותו. לא כשזה התחיל, ולא אחרי.

וכן, גילוי נאות: גם אני מאשימה את נתניהו בהפקרה. הוא לא האשם היחיד, אבל הוא הראשון. כשלו גם הצבא, שב"כ, המוסד, חיל האוויר, המודיעין ומשרדי הממשלה. אבל ראש ממשלה איננו רק מי שמתייצב מול המצלמות ברגעי ניצחון. הוא הכתובת הראשונה כשהמדינה נתפסת לא מוכנה. ב-2023 הוא הציב בראש סדר העדיפויות את המהפכה המשפטית. החברה נקרעה, הרחובות התמלאו, וביולי – למרות האזהרות – ביטלה הכנסת את עילת הסבירות.

הוויכוח על מערכת המשפט לגיטימי. אבל המאבק הזה שאב את כל החמצן, בזמן שמעבר לגבול התקדרו השמיים. שר הביטחון גלנט הזהיר בפומבי שהקרע מסכן את המדינה – ולמחרת פוטר. לא מי שהפקיר נענש. מי שהזהיר

הוויכוח על מערכת המשפט לגיטימי. אבל המאבק הזה שאב את כל החמצן, בזמן שמעבר לגבול התקדרו השמיים. שר הביטחון גלנט הזהיר בפומבי שהקרע מסכן את המדינה – ולמחרת פוטר. לא מי שהפקיר נענש. מי שהזהיר.

אני מאשימה אותו, בראש בראשונה, במחדל 7 באוקטובר. ידע או לא ידע – הוא עמד בראש המדינה 13 מתוך 15 השנים שקדמו לטבח. הוא טיפח את אשליית השקט ואישר, שנה אחר שנה, את הכסף הקטארי לעזה של חמאס. מבקר המדינה קבע שלישראל אין תפיסת ביטחון מאושרת ושנתניהו "לא מימש את אחריותו בנושא".

אני מאשימה אותו בהפקרת העורף. לפי המבקר, יותר מ-17 שנים לא הוקם גוף אחד שאחראי על העורף בשעת חירום. את המחיר שילמו המפונים, המשפחות והעסקים. ואת החור מילאו מתנדבים. המדינה נעלמה והאזרחים נאלצו להיות המדינה.

אני מאשימה את סדר העדיפויות שלא השתנה. המלחמה עלתה כ-350 מיליארד שקל, אבל את חלוקת הנטל בחרה הממשלה. השרים דאגו לעצמם ולמגזריהם. הכספים הקואליציוניים המשיכו לזרום, משרדים מיותרים לא נסגרו, חוק גיוס שוויוני לא עבר – והמילואימניקים קרסו אחרי מאות ימי שירות. במלחמה צריך קבינט לאומי, לא שרים שמאיימים לפרק את הממשלה בכל פעם שהמגזר שלהם נפגע.

אני מאשימה את מי שמכר לנו את "מר ביטחון", אחרי שנים של הפחדה מ”איומים קיומיים". מי שלוקח קרדיט על כל הישג – והיו הישגים, מלבנון ועד איראן – לא יכול להתנער כשהמערכת קורסת. אבל אחרי כל מחדל נמצא אשם אחר: הצבא, המודיעין, בג"ץ, המחאה, האמריקאים. כולם, חוץ מהאיש שבראש.

אני מאשימה את מי שהפכו את הנאמנות לנתניהו למבחן פטריוטיות. ביקורת הפכה לבגידה. דרישה לוועדת חקירה הפכה לקנוניה. כך לא מגינים על המדינה. כך מחלישים אותה.

ואני מאשימה את הממשלה שמדדה הצלחה כמעט רק לפי המשך המלחמה, ודחקה הצידה את השאלות על המחיר, על החטופים ועל היום שאחרי. ויש עוד האשמות רבות, אבל כאן אני עוצרת.

כי נשארה עוד האשמה אחת. הקשה מכולן: אני מאשימה את עצמי.

כמעט 30 שנה יש לי טור ב"ידיעות אחרונות". ובכל זאת, לא הצלחתי לפקוח את עיני הציבור. להשפיע. גם אני, כמו אחרים, כתבתי. התרעתי. הזהרתי. זה לא הספיק

כמעט 30 שנה יש לי טור ב"ידיעות אחרונות". ובכל זאת, לא הצלחתי לפקוח את עיני הציבור. להשפיע. גם אני, כמו אחרים, כתבתי. התרעתי. הזהרתי. זה לא הספיק. לא הצלחתי לחדור את חומת הכריזמה, התעמולה והפחד שנבנתה סביבו.

קל לומר: אמרתי לכם. קשה יותר לשאול: למה לא שכנעתי. איך יתכן שאחרי 4 שנים של מהפכה משפטית. טבח ומלחמה שאינה נגמרת, כשכל הזירות עדיין פתוחות – עדיין אין שום ודאות שהקואליציה הזאת תצא מחיינו?

ואני מאשימה מראש את כולנו, שלא נתרגל לממשלה שנכשלת ולא משלמת מחיר. ב-27 באוקטובר נלך לקלפי. ולראשונה מאז 7 באוקטובר, כל אחד מאיתנו יכריע בכתב האישום הזה בעצמו.