"בתרבות הפרסית הבמה שווה לזנות. זה לא שאמרו לי את זה בבית, אבל הבנתי שכדאי שלא אעשה את זה"

אחרי 16 שנות זוגיות עם תום אבני, ועוד קשר קצר שהגיע אחריה, לירז צ'רכי לומדת לבנות את חייה מחדש: ״אני לא מרצה יותר אף אחד. מי שרוצה שיקבל, מי שלא - לא״. בשיחה לרגל הופעתה בפסטיבל הג'אז תל אביב-יפו, היא חוזרת לשורשים הפרסיים שמהם התרחקה, למוזיקה שהיא יוצרת עם נשים איראניות שמסתכנות כדי לעלות לבמה, ומספרת איך המלחמות העמידו במבחן את הקשרים איתן - ועם צוות היח״צ באירופה: ״ביום אחד הפנו לי את הגב. רצו שאגיד את הדברים הכי קשוחים שאפשר על ישראל״

כשהגיעה ההצעה להשתתף ב"הזמר במסכה", הייתה ללירז צ'רכי רק בקשה אחת לגבי התחפושת. "אמרתי להם 'אני לא רוצה להיות יפה, לא סקסית, לא אצילית, לא מושכת. אני כרגע בוכייה'", היא מספרת. המלחמה באיראן מצאה את צ'רכי בתקופת הסתגלות למצב הקיומי החדש שלה – אחרי 16 שנות זוגיות עם תום אבני, מתוכן 13 בנישואים ושתי בנות משותפות, הם הפרידו כוחות. בהפקה הבינו את הרמז. "אמרו 'יאללה, רוצה להיות בצל סגול?'".

הבצל הסגול הודח מוקדם יחסית, וצ'רכי לא מתכוונת להתאבל עליו. החוויה הייתה, לדבריה, "מהממת ומאוד קצרה וטוב שכך, כי לא הייתי שורדת עוד דקה בתוך הדבר הזה. קשה, קלאוסטרופובי, מאתגר פיזית ממש. גם לצלם בזמן מלחמה עם הילדות בבית לא היה קל".

לא ציפית, כזמרת, למשוך יותר זמן בעונה? "את רוצה להיכנס למסכה ולהרגיש את זה חמש דקות? הבנתי מהר מאוד שזה לא בשבילי".

לפחות הספקת לבכות. "כן, זאת הייתה תקופה שבכיתי המון. השנה הראשונה אחרי פרידה היא קשה מאוד. עכשיו התחילה השנייה וגם היא מאתגרת. אני בדרך".

מה הבנת על עצמך אחרי הפרידה, אחרי כל כך הרבה שנים של ביחד ופתאום לבד? "שלהיות לבד זה דבר מאוד חשוב עבורי. לא לוותר על דברים שוויתרתי עליהם, לטפח אותם ולהעמיק בהם".

כמו מה למשל? "מאוד נפתחתי לקהילה ולחברה, למשפחה, מה שלא יכולתי לעשות בזוגיות כי זה מאוד תלוי פרטנר. נפתח לי הלב בענק".

מה ההחלטה הראשונה שקיבלת שהיא רק שלך? "שאני לא מרצה יותר אף אחד. לא בהתחשבות הטכנית, לא בזמנים, לא ברגשות. שאני נמצאת מחוברת לרגשות שלי, לתכונות שלי ולרצונות שלי ומשקפת אותם החוצה. ומי שרוצה שיקבל ומי שלא - לא. גם ככה הגיל הזה הוא יוצר חורים יותר גדולים במסננת, אז זה עוד נדבך.

"את יודעת, את מתעוררת בבוקר ורואה את הכול ירוק יותר, יפה יותר, בהיר יותר ופנימה קשה יותר, מאתגר יותר, אחר, חסר. זוגיות, גם אם היא בפנטזיה שלך ולא באמת מתקיימת כמו שאת חולמת, יש עדיין תחושה שיש שם מישהו עבורי. יש לי חבר. פתאום זה מתפוגג.

"אני פוגשת את זה בהמון רגעים מאוד מפתיעים. לעלות לבמה, לרדת מהבמה. כל מיני הרגלים שהיו לי עם תום. ברור שהתמונה של משפחה שלמה שנשברת היא דבר לא פשוט לעכל, אבל יש את הבנות וגם שם אנחנו מתרגלות צורה חדשה, דברים שלא היו יכולים לקרות אם המערכת הזוגית הייתה ממשיכה באותה צורה.

"כשאת נמצאת במקום שבעיקר בשנים האחרונות לא היה טוב, את מוותרת על המון המון דברים כדי לשרוד את זה ולהתגבר על זה. המון משאבים כדי להקהות את התחושה ולוותר, לסגור המון שאלטרים. ופה אני מרגישה שכל פעם עוד שאלטר נדלק ועוד אחד".

הרמת השאלטר הבאה של צ'רכי תתקיים ב-21 בנובמבר, במופע הסגירה של פסטיבל הג'אז של תל אביב יפו, שנערך בתדר במתחם בית רומנו בכניסה חופשית. צ'רכי תארח במסגרת המופע שלה, ״טהרן-תל אביב״, את נגנית הטאר האיראנית הגולה סהבא מוטלבי. לפני שנתיים הן שיתפו פעולה ב-15 קונצרטים עם התזמורת האנדלוסית, ועכשיו מגיע פרק נוסף במסע המתמשך של צ'רכי: שירה ונגינה עם נשים איראניות שנאסר עליהן לשיר ולנגן.

הקריירה של צ'רכי – משחק בסרטים וסדרות בישראל ובהמשך גם בהוליווד, בין היתר לצד נעמי ווטס ושון פן, הוצאה של שני אלבומים בעברית, תיאטרון ועוד – לקחה פנייה משמעותית לפני כעשור, דווקא כשהיא התייצבה על המסלול אל מה שנהוג לכנות פה "גאווה ישראלית".

בזמן ששהתה בלוס אנג'לס (שהיא מכנה "טהרנג'לס", על שום ריבוי האוכלוסייה ממוצא פרסי שמתגוררת בעיר), בטיולים בין חנויות וינילים והאזנה למוזיקה שהושתקה באיראן עם פרוץ המהפכה, היא מצאה בית דווקא במסורת ובתרבות שמהן ניסתה להימלט בשנות נעוריה ובגרותה. בשלב מסוים היא הבינה שהייעוד שלה אינו טמון בעוד המתנה לאודישן עם עוד 20 בנות שנראות כמוה אלא דווקא במוזיקה הפרסית, ולשם כך אווררה את הפרסית שלה ויצאה לדרך חדשה.

"הבנתי שהשורשים האלה שבעצם התרחקתי מהם כמו כל הקלישאות כדי להתקדם, עדיין נותנים את האותות שלהם בי", היא מסבירה. מאז היא שרה בפרסית כבר 12 שנה, בשלושה אלבומים: Naz (2018), Zan (2020) ו-Roya (2022), שנכתבו והוקלטו בחשאי עם מוזיקאיות מאיראן, והובילו אותה לבמות הגדולות באירופה, לצד סטינג, רוסליה, פי.ג'יי הרווי וניק קייב, מול קהל של עד 30 אלף איש.

צ'רכי (48) נולדה ברמלה לזוג הורים שעלו מאיראן, שימרו את התרבות הפרסית בבית, כולל החלק שלא עושה חיים קלים לנשים שנמשכות לבמה. "הבמה בתרבות הפרסית שווה לזנות", היא מפרטת. "זה לא שאמרו לי את זה בבית, אבל בין השורות הבנתי שכדאי שאני לא אעשה את זה. זה חלחל אליי בתור ילדה ונערה, שאני צריכה ללכת במסלול שהוא מאוד מנוגד לאומנות ולבמה ולחופש ולנשמה".

"הקלטנו עשרה ימים באיסטנבול. לא העלינו שום דבר לסושיאל מדיה. שקט גמור. אבל אחת הנגניות חזרה לשדה תעופה בטהרן עם כלי הנגינה שלה ושם התחיל הבלגן. אחד מהקולגות שלה ראה תמונה שלה מנגנת בחו"ל, זיהה אותה והלשין עליה. עצרו אותה והיא כתבה לי, 'לא לפנות אליי, לא לדבר, לא לשלוח לי כלום. אני שמה אותך שנייה על מיוט'. היו כמה ימים מאוד מאוד מתוחים"

התחושה הזאת התווספה לאנטגוניזם שחשה ממילא לתרבות המוצא שלה. "בשביל ההורים שלי הסיפור של איראן נגמר כשהם עלו לארץ, הנופים, האוכל, התרבות, המוזיקה, אוקי. אבל כשאני רוצה לפתוח טלוויזיה ולחקור את השורשים שלי מה שאני רואה זה אחמדינג'אד אחד מאוד כועס, ואני מבינה שנשים שתוקות באיראן, שמאז המהפכה הן לא יכולות לשיר. אני מבינה שבבית שלי, במשפחה שלי, הנשים הן סופר חזקות, אבל הן גם מושתקות. שרוב הנשים במשפחה שלי, אם לא כולן, שברו את החומות והן עצמאיות ולוחמות על החופש שלהן ורובן גם גרושות".

אל תוך המסע של צ'רכי אל השורשים המוזיקליים שלה נכנסה גם המציאות. המסר שלה, של אחדות (!) אבל דווקא עם העם האיראני, ושל שחרור הנשים המושתקות תחת המשטר האיסלאמי, התמזג דווקא עם 7 באוקטובר, הסכסוכים עם איראן, המלחמות, החרמות. במשך שנים היא מבריחה אמניות איראניות להופעות ולהקלטות האלבומים שלה. לבמה הן עולות עם חיג'אב כדי שלא יזהו אותן ויתנכלו להן, אם הן יחזרו לאיראן, פרויקט שמתנהל כמו מבצע מחתרתי בתקציב של להקת אינדי.

"זה מאוד מסוכן עבורן. אסור שתעלה אפילו תמונה שלה ברשתות מנגנת. אפילו בשדות התעופה זה סיכון עצום לצאת או להיכנס עם כלי נגינה אם את אישה", מתארת צ'רכי.

מה הסיטואציה הכי מסוכנת שהיית מעורבת בה? "הקלטנו עשרה ימים באולפן תת-קרקעי באיסטנבול, עם הכנות של שנה. לא העלינו שום דבר לסושיאל מדיה. שקט גמור. אבל אחת הנגניות חזרה לשדה תעופה בטהרן עם כלי הנגינה שלה ושם התחיל הבלגן. אחד מהקולגות שלה ראה תמונה שלה מנגנת בחו"ל, זיהה אותה והלשין עליה. הוא ביג שוט, כמו שלמה ארצי הפרסי נגיד. עוקבים אחריו מליונים".

עצרו אותה? "כן. והיא כתבה לי, 'לא לפנות אליי, לא לדבר, לא לשלוח לי כלום. אני שמה אותך שנייה על מיוט' והיו כמה ימים מאוד מאוד מתוחים. למזלי גיליתי שהאמן ההוא עוקב אחריי, פניתי אליו בצורה ישירה וביקשתי שלמען הנשים המושתקות שיבין את הסיטואציה. היא בסך הכול רצתה לעשות את מה שאתה חופשי לעשות מהיום שנולדת. היא בסך הכול רצתה להיות על במה. היא רצתה להקליט אלבום, היא רצתה לעשות מוזיקה".

הוא דתי אדוק? "לא, אבל מי שמאמין במשטר ובאסלאם הקיצוני, מי שגדל ככה בבית מאמין שזה כמו לראות מישהי בסצנת עירום, והוא גם הבין שהיא הקליטה עם ישראלים. אבל הוא היה גם זה שהוציא אותה מזה בסוף. היה לו את הכוח".

הקשר החברי בין צ'רכי למוזיקאים והמוזיקאיות האיראנים עמד במבחן לא פשוט במהלך ההתקפות על איראן. צ'רכי לא הרפתה מהטלפון וחיכתה לווי השני, בזמן שבאיראן סבלו מניתוקים מהרשת, מהפסקות מים וחשמל ואוכלוסיות שלמות נמלטו מהטילים מחד ומהמשטר מאידך.

"לפעמים כתבו לי, 'הכול טוב, לא ליצור איתנו קשר'. הם נדדו ממקום למקום. חלקן אקטיביסטיות אז יש עליהן הרבה איומים. איפשהו בעיניים של כמה מהן אני הייתי הפריבילגית שהצליחה לקחת אונייה ולהופיע בגרמניה, כשהן לא יודעות מה קורה עם המשפחות שלהן שם. זה רגע שהייתי צריכה להבין למה המאזן בינינו משתנה מאז המלחמה".

טילים ישראליים יכלו להרוג את המשפחות שלהם. "לקח לי רגע להבין את זה, כי מבחינתי אני לא ישראל, אני חברה שלהם. כמו שלקח לי זמן להבין שצוות שלם שבנה אותי במשך 12 שנה באירופה, היח"צ שלי, אנשים שממש עבדו מאוד קשה כדי שאני אצליח, הפנו לי את הגב ביום אחד. יחצנית שהעלתה פוסטים מערבים פרו-פלסטינים, שזה בסדר, מותר לה להיות פרו-פלסטין, בכיף, אבל אל תפני לי את הגב, אני לא עשיתי כלום".

פשוט הפסיקו לעבוד איתך? "זה התחיל מזה שאולי נדחה את הריליס, ובואי תוציאי statement. תכתבי באינסטגרם כל מיני דברים שלא עמדתי מאחוריהם. הם רצו שאני אגיד את הדברים הכי קשוחים שאפשר להגיד על ישראל, כשאני ישראלית. ממש לא. אתם לא מבינים שאני חיה כאן. אני מגדלת פה את הילדות שלי. אני אוהבת את המדינה שלי, והיה להם קשה לשמוע את זה".

במהלך המלחמה העלית פוסט וכתבת לאנשים באיראן שהחופש מתקרב. את עדיין מאמינה בזה? "כן, זה כמו שמאוד התאכזבתי שלא היה ניצחון גורף לשינוי אצלנו בארץ, זה גם הפתיע אותי מאוד. אבל אני מאמינה שיש סיבה ושאנחנו נגלה אותה. כנראה אנחנו צריכים להבין עוד משהו בדרך".

אם מאז 7 באוקטובר צ'רכי שאלה את עצמה ללא הרף למה כל כך חשוב להמשיך להקליט ולהתעקש להופיע, במלחמת איראן היא נאלצה לענות על זה בפועל. אחרי הביטולים והקנסולים חיכתה לה ביומן הופעה אחת באירופה, וואן-אוף, מהסוג שלא יוצאים אליו כי הוא לא משתלם אבל צ'רכי יצאה בכל זאת. היא הפליגה 35 שעות לקפריסין, ומשם המשיכה לצרפת ולגרמניה. על אונייה רגילה היא לא מצאה מקום, אז הבריחו אותה באוניית מעבדה, "שמו לי מזרון על הרצפה, הייתי כמו פליטה במעבדה עם לבורנטים", היא משחזרת.

כל עוד הייתה קליטה האזעקות מהבית הגיעו גם לטלפון. באמצע הים האינטרנט נטש. עם הניתוק מהארץ צפה ביתר שאת השאלה למה לעזאזל היא עושה את זה. למה היא עזבה את המשפחה, את הבנות, באמצע מלחמה, ועלתה על אונייה בשביל להופיע במקום רחוק. התשובה הגיעה רק על הבמה של פסטיבל פיוז'ן בגרמניה, מול פארק מלא.

בהופעות בפסטיבלים לאמן אין הרבה הזדמנויות לדבר. יש דקה של נאום ואחריה שעה ורבע שמקפיצה את הקהל. את הדקה הזאת צ'רכי נהגה להקדיש לתנועת הנשים באיראן, ל-Woman Life Freedom, למהפכת החיג'אב ולאהבה בין איראן לישראל. הפעם היא הניחה את הכול בצד ודיברה עלינו: על ישראל, על עזה, על החטופים ועל המלחמה שהתנהלה באותו רגע באיראן. "דרך התגובה על הפנים של האנשים בקהל הבנתי כמה זה חשוב להמשיך לעשות מוזיקה. כמה זה חשוב לצאת, להסביר".

למה? "אנשים לא יודעים בכלל מה קורה פה, מה קורה באיראן. אני תמיד חוזרת על משפט אחד: אדם לא בוחר איפה הוא נולד, איפה להיוולד. וברגע שאני אומרת את זה דגלי פלסטין מתקפלים, גם הדגלים האיראניים מתקפלים, גם דגלי ישראל מתקפלים. פתאום אין סמל, יש פשוט אנשים שמסתכלים ומקשיבים אחד לשני. אני כבר שבע שנים עושה סרט דוקו על שיתופי הפעולה שלי עם נגניות איראניות, סצנת הסיום הולכת להיות הופעה פה ובטהרן, אין שאלה בכלל".

עדיין כיף לי מאוד להיות מחוזרת. פתאום את מקבלת פלייליסטים לוואטסאפ ושירים באינסטגרם. מגניב לאללה. זה לא אומר שאני עושה עם זה הרבה, אני לא יוצאת לדייטים, זה בטוח

עד שתגיע סצנת הסיום של הסרט צ'רכי מציינת את סיומה של מערכת יחסים אחרת: באוקטובר טען האינטרנט שבחצי השנה האחרונה היא ניהלה זוגיות, ראשונה מאז הפרידה מאבני, עם בנג'מין לנפנט, די ג'יי ואיש חיי לילה בן 45 מיפו. בנובמבר אותו האינטרנט כבר דיווח על פרידה. "בנג'י", היא צוחקת. "אף אחד לא קורא לו בנג'מין".

לא הספקנו לעקוב וכבר נגמר. "התקופה הזאת היא לא מוגדרת עבורי, בלי קשר למי שנכנס ויוצא מהחיים שלי. יש מסגרת והגג פתוח, מתעופף לשמיים, אני לא סוגרת כלום. לא הייתי בזוגיות, אני לא עכשיו בזוגיות. אני עושה מה שאני אוהבת. המפגש עם בנג'י היה מתוק וחמוד, אין לי הרבה מה להגיד על זה".

היה כיף להיות מחוזרת? "עדיין כיף לי מאוד להיות מחוזרת. פתאום את מקבלת פלייליסטים לוואטסאפ ושירים באינסטגרם. מגניב לאללה. זה לא אומר שאני עושה עם זה הרבה, אני לא יוצאת לדייטים, זה בטוח. אני כרגע בחופש ועושה מה שבא".

אמרת שמה שהיה חסר לך אחרי הפרידה זה הרגע הפשוט על המרפסת ביחד, עם הכוס יין והגרעינים. יש לך רגע פשוט אחר שמחליף את זה בלבדיות שלך? "כן, אני כותבת המון. עצם זה שיש לי שני לילות בשבוע פנויים ואני יכולה לשבת ולכתוב זה בשבילי המון, כי בדרך כלל שגרה של יצירה ולהיות אמא ביחד זה לגנוב רגעים באוטו, שנייה פה אני מסיימת פגישה, אני יושבת עוד חצי שעה בקפה, במטוסים. היה לי המון זמן בטורים, בוואנים, ברכבות. כרגע אין לי את זה כל כך והדבר הזה של לקבל את הבית ריק, לגלגל תקליט ולבשל לעצמי משהו.

"לקח לי המון זמן ללמוד לעשות את זה. בהתחלה לא הסכמתי בכלל לגעת במטבח, כי ברגיל אני מרימה סירים ומארחת, היה מאוד קשה לעכל את זה שהבית פתאום שקט, אבל למדתי שזה זמן שאני זוכה בו שנייה להתחבר לעצמי ולשבת לכתוב ולשמוע מוזיקה. עוד לא הגעתי לשלב שאני רובצת ורואה סדרות על הספה".

חכי. "אני מחכה לזה. אני עוד לא שם. עוד לא הצלחתי להתרווח מספיק בשביל זה. מה שחשוב לי כרגע זה להצליח להביא את הסטייטמנט המוזיקלי הבא שלי. אני לא רוצה להוציא עוד אלבום. אני תמיד מחפשת את הסיפור והסיפור הפעם הוא מאוד מורכב, כי אני חיה בתוך שבר על שבר, על שבר ועל זה אני כותבת".