משנה מה יעשו היהודים
העיסוק בשאלה אם היו זיופים בקלפיות ערביות מונע מאיתנו להתמודד עם השאלה האמיתית: האם אנחנו מסוגלים לסבול אחד את השני. מנסור עבאס מבין את זה
רותם מ. סלע|
בשנות ה-50 ניטש ויכוח בין בן גוריון לבין משה שרת, שר החוץ שלו וראש הממשלה השני, לגבי היחס לאומות. הוויכוח נגע לשאלת האקטיביזם הביטחוני ובעומקו לשאלה האם גורלה של ישראל יוכרע בטרקליני האו"ם והמעצמות, או ביכולתה לגבש רצון עצמאי ולפעול גם מול רוח נגדית.
את המשפט המפורסם "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים", אמר בן גוריון – האקטיביסט בוויכוח – בקונטקסט הזה. הסיבה לחזור לאמירה הזו, איננה הביקורת האובססיבית המופנית שוב כלפי ישראל, אלא הנטייה שלנו הישראלים לחשוב כי אם נטפל בבעיות חיצוניות – קלפיות ערביות מפוקפקות למשל – נוכל להימנע מטיפול בבעיה האמיתית; בעיית רצונם של היהודים.
השאלה האם הפעולות הלא-חוקיות שסייעו לעליית הגוש הערבי, יפסלו קלפי אחת או יזיזו שלושה מנדטים, היא שאלה בעלת חשיבות מסוימת, אבל בשלב זה העיסוק בה מפריע – כי הוא מונע מאיתנו התמודדות עם השאלה האסטרטגית: האם אנחנו מסוגלים לסבול אחד את השני.
אחרי הכל, אזרחי ישראל לא צריכים את שב"כ, או תמליל חקירה באזהרה של ח"כ של המשותפת, אם תהיה, בכדי להבין שהמפלגות הערביות בתצורתן הנוכחית מחויבות לסילוקנו מכאן. לראייה, במעמד נשיא המדינה ומצלמות, התבקש מנסור עבאס, ראש רע"מ "המתונה", להסכים להגדרת ארגון חמאס כארגון טרור. עבאס לא הצליח להוציא מפיו את המילים: "חמאס הוא ארגון טרור". על פניו זה מוזר. הוא הרי יודע שזו ציפור נפשנו, כיוון שחמאס הפיק טבח סיטונאי בתינוקות ונשים יהודיות לפני פחות מארבע שנים. הוא אמור לדעת שהמילים הללו יפרצו בפניו דרך לשיתוף פעולה ששווה לו עשרות מיליארדי שקלים והשפעה עצומה על כיוון המדינה.
הסיבה שעבאס לא מתנער מתנועה שעם דרכה הוא מזדהה, היא שהוא סבור שאין צורך. אחד מהפוליטיקאים החכמים בישראל, סבור שהמחלוקת בין היהודים גדולה יותר מהתיעוב שלהם לרוצחי אחיהם, ושהיא תעשה את העבודה
הסיבה שעבאס לא מתנער מתנועה שעם דרכה הוא מזדהה, היא שהוא סבור שאין צורך. אחד מהפוליטיקאים החכמים בישראל, סבור שהמחלוקת בין היהודים גדולה יותר מהתיעוב שלהם לרוצחי אחיהם, ושהיא תעשה את העבודה.
החישוב שלו מושכל. בתרחיש סביר מאוד תאווה לשלטון לא מחולק ללא פשרות, חוסר אמון ושנאה בין הצדדים ימנעו מנתניהו, איזנקוט, בנט וליברמן מציאת נוסחה שתאפשר לשבת ביחד. חוסר ההצלחה הזה, מבין עבאס, יוביל לכך שגוש השינוי ייפול כפרי בשל לזרועותיו. אין פה שיפוט ערכי, אלא התבוננות פשוטה במציאות. הטענות הערכיות, ההנמקות והוויכוח הפוליטי הסוער – שיימשך כמה שנים; עד הטבח הבא – יהיו נגזרת של חוסר היכולת להגיע לפשרה. מצביעי הגוש הלאומי יטענו במהלך השנים הללו בצדק כי מטורף לשתף פעולה עם השותפים של רוצחי עמך, ולעולם לא יפשפשו במעשיהם שלהם, ויודו כי מנהיגיהם לא היו מוכנים לשלם מחיר ולחלוק עם המצביעים הציוניים של גוש השינוי שלטון, ובסוף, לא הותירו להם ברירה.
גם אם אחרי פסילה תיאורטית של קלפיות יעמוד הגוש הערבי על שני מנדטים פחות, וגם אם בבחירות נוספות הוא יצטמק בארבעה מנדטים, הרי שהסיכוי שהוא לא יהווה לשון מאזניים במבנה הגושים הנוכחי אפסי. לכן, בעומק הדברים, הדרך היחידה לצאת מהתסבוכת, ולהימנע משותפות מסוכנת בשלטון עם מבקשי רעתה של מדינת היהודים, היא מבנה כוח חדש של כלל הכוחות הציוניים והלאומיים.
עבאס אמנם מכיר אותנו טוב, אבל לא עד כדי כך טוב. כי הרי הוא מנסה אותנו. אם הוא היה תלמיד טוב אפילו יותר של ההיסטוריה, הוא היה יודע שכפי שהיהודים יודעים להתפצל, הם גם יודעים – כשהם עומדים על סף התהום – להתאחד ולפעול. השאלה איננה אם נתאחד, אלא מתי. האם נצליח כעת, ללמוד מהניסיון הקרוב והמדמם ולמנוע מאגו, הרגלים ובטן מלאה רגשות קשים להכשיל זאת ולמנוע אסון, או שניתן, שוב, למציאות מייסרת ללמד אותנו. בכל מקרה, אלו לא הקלפיות הערביות והחברים של עבאס שיכריעו, זה אנחנו.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.