שלוש שנים לחילוץ, אורי מגידיש משחזרת: "רצתי וצעקתי בעברית. שדבר לא ישתבש"

התצפיתנית לשעבר מנסה לבנות לעצמה חיים שלא סובבים רק את מה שעברה. היא טיילה, החלה מכינה ללימודי תקשורת חזותית ומזמנת לעצמה זוגיות. השבי עדיין נוכח בחייה, ובריאיון ל-ynet היא מספרת: "כל דבר יכול להזכיר לי את זה". על חברתה נועה מרציאנו, שנרצחה בשבי: "תמיד איתי, למה היא לא פה ואני כן"

תגיות

שלוש שנים מלאו למבצע "ראשית האור", שבו חולצה התצפיתנית אורי מגידיש משבי חמאס, לאחר 23 ימים בעזה. היא הייתה בת 19 כשנחטפה ממוצב נחל עוז ב-7 באוקטובר, ובתום מבצע חילוץ צבאי שבה לישראל. היום, בגיל 22, היא מתגוררת עם הוריה, לומדת במכינה לתקשורת חזותית ומנסה להתמקד בעתיד.

גם שלוש שנים אחרי, הזיכרונות ממשיכים ללוות אותה. "אני זוכרת שהבנתי מהר מאוד שקורה פה חילוץ", שחזרה בריאיון ל-ynet. "רצתי אל מאחורי המקרר, למקום בטוח יחסית, התיישבתי על הרצפה וצעקתי בעברית כדי ששום דבר לא ישתבש, שידעו שאני שם". אחד הלוחמים לקח אותה עמו לרכב, ומשם החלו בנסיעה לישראל.

"הייתי ממש בלחץ שמשהו לא יצליח בסוף. עד שלא הייתי בארץ לא יכולתי להרגיש במאה אחוז בטוחה". את הלוחמים שחילצו אותה היא לא פגשה עד היום, אף שהייתה רוצה מאוד. "פגשתי את אלה שהיו בפיקוד, אבל לצערי לא מתאפשר לפגוש את האנשים".

לאחר החילוץ, התחיל השיקום. "מהיום הראשון אני מטופלת אצל פרופסור יעל צוקרמן, שמלווה אותי עד היום. בהתחלה הוציאו לי רסיסים ועברתי הרבה ניתוחים קטנים, אבל עדיין לקח לי המון זמן לצאת מהבית". היא תיארה את הקושי להשתקם, בזמן שהמלחמה נמשכת והחטופים עדיין בעזה.

אחת המחשבות שליוו אותה היא מדוע דווקא היא חולצה. "אלה שאלות של 'למה אני לפני כולם' ולמה אני מחולצת", היא סיפרה. במיוחד היא חושבת על חברתה הטובה מהבסיס, התצפיתנית נועה מרציאנו, שנרצחה בשבי. "היה לנו סיפור מאוד דומה, וזה היה יכול להיות אחרת לגמרי. הסוף שלה כזה ושלי כזה. אני תמיד חושבת 'למה היא לא פה ולמה אני כאן'. אבל פשוט צריך להמשיך הלאה ולחשוב על החיובי".

לצד הקשיים, מגידיש סיפרה על השינויים בחייה. היא חזרה לארץ, השתחררה מהשירות הצבאי, עבדה במחנה קיץ בארה"ב - חלום שליווה אותה מאז כיתה ח' - וטיילה עם חברים. כששבה לארץ החליטה לחפש כיוון חדש. "בכלל לא חשבתי על ללמוד, זה לא היה בתוכניות שלי", היא אמרה. כיום היא תלמידה במכינה, מייצרת לעצמה תיק עבודות ומקווה להתקבל בשנה הבאה ללימודי תקשורת חזותית בשנקר. "אני מאוד אוהבת לצייר וליצור דברים עם מסרים. יש לי הרבה מעבר לסיפור האישי שלי".

אבל לא תמיד קל להשאיר את העבר מאחור. "כל דבר מזכיר לי את זה. זה יכול להיות רעש, ריח, שם של מישהו או אפילו מילה. אבל אני לא נותנת לעצמי לשקוע בזה". לדבריה, במהלך המלחמה האחרונה עם איראן התקשתה אפילו לצאת למכולת. "אני לא רוצה לחזור להיות חסרת אונים, להיות במקום שאין לי מקום מוגן ללכת אליו".

על העובדה כי נכפה עליה להיות מוכרת, שיתפה: "כשאני מגיעה למקומות חדשים אני מציגה את עצמי בתור אורי, לא בתור אורי החטופה לשעבר. לפעמים זה מרתיע אנשים. אני רוצה שישאלו אותי איך קוראים לאח שלי או מה אכלתי אתמול, לא שהשאלה הראשונה תהיה מה אכלתי בשבי".

כשהיא מסכמת את שלוש השנים האחרונות והשינויים שעברה היא הסבירה, "אני בן אדם שונה לגמרי ממי שהייתי כשחולצתי. אני מצליחה להתמודד יותר עם דברים ופחות לברוח מבעיות. אני חושבת שאני במקום טוב היום".