"אחרי שסיפרתי לאבא שלי שאני נמשך לגברים, הוא אמר לי 'הרסת אותי, אני לא רוצה לחיות יותר'"

במשך שנים רבות רצה אריק קנלר לספר את סיפור המוטל של משפחתו בפיקסקיל, עיירונת קטנה בצפון מדינת ניו יורק, שאליה היגרו הוריו בסוף שנות ה-70 יחד עם ילדיהם - אריק, מרים וצביקי. בתחילה נדמה היה שהחלום האמריקני של זוג ניצולי השואה מלאי החלומות אכן מתגשם - מוטל "טאון ליין" משך אליו מגוון רחב של אורחים, מאנשי עסקים ואמנים ועד דמויות צבעוניות משולי החברה. אבל מאחורי הנוף הפסטורלי התרחשו לא מעט סיפורים חריגים, שכללו התאבדויות של אורחי המוטל, מערכות יחסים אסורות, סחר בסמים, וגבר המבוגר מאריק בעשרות שנים שפיתה אותו מאז שהגיע לשם.

קנלר, מסוכני היוצרים והכותבים הגדולים בארץ, חוזר לשם עכשיו בסרט המרגש "המוטל", שהוקרן בפסטיבל דוקאביב האחרון וישודר ב-19 בנובמבר ב-yes. יחד עם אחותו מרים הוא משחזר זיכרונות, מדבר על בני משפחה שהיו ואינם - הוריו אבה (אברהם) ורחל, אחיו צביקה שהתמכר לסמים והתאבד, אחיינו אמיר, בנה של מרים, שנפטר, וגם ונפגש עם האיש שפיתה אותו - פרימונט, כדי לזכות אולי בהתנצלות.

מה גרם לאבא שלך, שהייתה לו חנות מצליחה לחומרי חשמל ברמת גן, לעזוב הכול ולקנות דווקא פנסיון בארצות הברית? "ידעתי על הפחד של אבא שלי מהצבא, ועל הרצון שלו שלא נתגייס ונסכן את חיינו. בסוף הסרט יש קטע שבו הוא מספר לי שלאמא שלו היה פנסיון, והיא השכירה שם חדרים. זה בהחלט מסביר את זה".

מתי התחלת לעבוד על הסרט? "ב-2022, וסיימנו אותו כעבור שלוש שנים. כשהתחילה הקורונה הלכתי ליוסי מדמוני (במאי קולנוע - י"ב) וסיפרתי לו על החלום שלי", הוא מספר. "יוסי אמר לי, 'תשב ותכתוב כמה עמודים'. ואז הבאתי את תומר קאפון, שאמא שלו היא בת דודתי. תומר הכיר את הסיפור של המלון, אבל לא את הסיפור של אחי צביקה שהתמכר לסמים - ונעצר עם כמות גדולה שלהם. אף אחד לא הכיר את הסיפור של אחי. הסתרתי את זה מכל העולם.

"לקח לי זמן להגיע לפיקסקיל, בין השאר בגלל הקורונה. רציתי מאוד לדבר עם פרימונט, האיש שפיתה אותי, אבל חשבתי שאני עושה את טעות חיי. לא פעם רציתי לגנוז את הסרט. זאת הייתה טלטלה מאוד גדולה עד שהסכמתי לביים אותו. כשפרימונט מת לפני שנתיים, אמרתי, בואו נוציא אותו מהסרט, אבל כולם אמרו לי, 'אתה נורמלי?! מה פתאום להוציא אותו?!'"

והרווחת מזה. "נפרדתי בסרט הזה מהבושה. נורא התביישתי בזה שהייתי עם פרימונט. הייתי איתו 15 שנה כל שבוע. נהניתי וסבלתי. זה דפק אותי בחיים. כל פעם שיצאתי משם שנאתי את עצמי והבטחתי לא לחזור, אבל חזרתי... כל מערכות היחסים שהיו לי בחיים היו כאלה. גברים נשואים שכאילו נראים לי סטרייטים, ושכל מה שהם רוצים זה לשכב עם מי שמאתגר אותם.

"אני מברך על החיים שלי - יש לי ילד שאני מת עליו, אני מטורף על האמא של הילד שלי, היה לי את טליה (השחקנית והקומיקאית המנוחה טליה שפירא - י"ב) בחיים. יש לי חברים אדירים, קיבלתי גם מתנות מטורפות, אבל דבר אחד לא קיבלתי בחיים - זוגיות, אהבה אמיתית".

הרעיון לצלם סדרה או סרט על המוטל היה רק שלך? "הראשונה שאמרה שצריך לעשות סדרה על המלון הייתה בת דודה שלי טליה. היא כל הזמן ראיינה את אבא שלי, שהיא מאוד אהבה אותו, על המוטל וקלטה את התשוקה שלו לזה. לי היא אמרה, 'אתה תירקב פה, אין לך מה לעשות כאן. אתה תגמור פה על הרואין'. הייתי מעשן ג'וינט, רואה טלוויזיה, ומחכה שהקליינטים יגיעו. כל מי שהגיע אלינו עף על המלון. היא גם קלטה את התשוקה שיש לי לעולם האמנות והאמנים".

את הסרט "המוטל" הפיקו שולה שפיגל ודנה עדן שלפני פחות משנה נמצאה ללא רוח חיים במהלך צילומי הסדרה "טהרן". "לעבוד איתי על הסרט היה דבר לא פשוט בגלל הטלטלה הרגשית שעברתי", הוא מספר. "שולה שפיגל ליוותה אותי בצורה בלתי נתפסת מהיום הראשון, בדיוק כמו שתומר ליווה. אין לי מילים לתאר את החוויה המדהימה לעבוד איתן. המוות של דנה היכה אותי בהלם. מי שבאמת הציל את הסרט והיה המלאך שלו היה עדו בהט (העורך והשותף לבימוי – י"ב). הוא בנה את הסיפור מחדש. הוא הביא את הנשמה שלו ורק איתו אפשר היה לסגור את הסרט".

אריק קנלר, בן 65, הוא כבר שנים אחת הדמויות המשפיעות בתעשיית התרבות הישראלית. כסוכן של יוצרים, תסריטאים ואמנים, הוא מייצג כמה מהשמות הבולטים בתעשייה, בהם אתגר קרת (שאף קרא על שמו את ספרו "הקייטנה של קנלר"), חגי לוי, אסף אמדורסקי ותומר קאפון. אלא שבזמן שסייע לאחרים להביא את סיפוריהם אל המסך ואל הבמה, את הסיפור האישי שלו שמר במשך שנים לעצמו. כעת, בסרט שבו הוא חוזר למוטל המשפחתי, הוא חושף גם את אחד הפרקים המורכבים והכואבים בחייו.

מתי פגשת לראשונה את פרימונט? "המפגשים עם פרימונט החלו כשהייתי בן 17. הוא היה האיש הטוב של הקהילה. יום אחד הוא אמר לי, 'בוא לסאונה שלי'. ראיתי שיש לי משיכה לגברים, אבל חשבתי שמה שאני צריך לעשות זה להעיף אותה. היה דבר אחד שתמיד פחדתי ממנו פחד מוות – הרואין. התייחסתי לנטייה שלי כאילו יש לי משיכה להרואין שצריך להתגבר עליה.

"אפשר להגיד ששילמתי מחיר נורא כבד שהלכתי לפרימונט ונתקעתי במשהו שהיה בו אלמנט ניצולי. אפשר גם להגיד שאם הייתי יוצא מהארון באותו גיל והולך למועדונים בניו יורק, הייתי מת היום כי אז התחילה תקופת האיידס".

ניסית לדבר עם פרימונט בסרט על מה שהיה? "קיוויתי שאני אוכל לדבר איתו כי הוא הסכים להצטלם לסרט. בשיחה בחדר, שהייתה מאוד קשה, אמרתי לו, 'אתה זוכר שהייתי בא אליך?', והוא אמר לי, 'למה שאני לא אזכור את זה?'. אמרתי לו שאני רוצה לדבר על זה, והוא אמר, 'יש דברים שלא מדברים עליהם'".

מה המשפחה שלך ידעה על זה? "שאלתי את מרים, 'למה לא שאלתם אותי כשהלכתי לסאונה של פרימונט, למה אני הולך לשם? לא הסתרתי שאני הולך לסאונה', והיא אמרה לי, 'היו לך הרבה דברים מוזרים'. הוא היה מתקשר לפעמים בתשע-עשר, וכשהייתי חוזר משם היה משהו במבט של אמא שלי שחשבתי שאולי היא יודעת מה קורה בסאונה, אבל היא לא אמרה מילה. אמרתי, טוב, זאת הפרנויה שלי.

"מה שקרה הוא שאמיר האחיין שלי צלצל אליי ואמר לי, 'תגיד, הפרימונט הזה, זה שבא למלון ומזמין אותך לסאונה שלו, סוטה? הוא ניסה להתחיל איתי'. שאלתי את פרימונט והוא אמר לי, 'לא התחלתי איתו', והאמנתי לו. לקחתי את אמיר לדיינר וסיפרתי לו את הסיפור שלי. אמרתי לו, 'תקשיב, איתך הוא לא התכוון? הוא רק רצה להזמין אותך סתם לסאונה', ואז אמיר אמר, 'אתה מאמין לבולשיט הזה? ברור שהוא ניסה להתחיל איתי'".

אבא שלך ידע על הזהות המינית שלך? "כשאבא שלי חזר לארץ, הוא התקשר יום אחד לאחותי מרים. היה לנו בן דוד שנהג לבקר במלון, ואבא שלי אמר לה, 'אולי כדאי שהוא יישן בחדר במלון ולא בבית שלנו'. מרים שאלה אותו, 'למה אתה אומר את זה?', והוא ענה, 'אני מפחד שאולי הוא הומי'. ככה הוא קרא לזה.

"הייתה איזו תקופה שהוא ואני הסתדרנו. הוא ראה שאני מצליח ובא למשרד שלי והביא לי עציץ גדול. הייתה מישהי שטיפלה בו, והזמנתי אותם לארוחת צהריים. אז עוד לא יצאתי מהארון מולו, והוא ניסה לשדך לי כל מיני רוסיות. הייתי יוצא איתן ולא ממשיך, והוא אמר לי, 'המשפחות שלהן אומרות שאתה מקסים ושהיא בחורה נהדרת, למה אתה לא ממשיך? אני רוצה לדעת אם יש בעיה'".

"אני חושב שההגירה הוציאה את אחי משיווי המשקל. הוא התחבר לאנשים לא טובים ולסמים. כשאמרו לי שהוא התאבד, התעלפתי. אחותי הנהדרת לא מתאוששת מהדבר הזה עד היום. הדבר היחיד שאמרנו כשעצרו אותו היה, 'מזל שאמא מתה קודם'. כשצביקה התאבד, אמרנו 'מזל שאבא מת'"

הוא שיער משהו? "ואז הוא אמר, 'אפשר לפתור הכול. יש כדורים'. הבנתי שהוא חושב שיש לי אימפוטנציה ושיש רופאים שכולים לסדר הכול. אמרתי לעצמי, יש פה הזדמנות פז לדבר על זה. אמרתי לו, 'אבא זה לא הקייס. יש לי משיכה לגברים'. 'ואתה עושה את זה?' הוא שאל. אמרתי לו, 'לא'.

"באחת בלילה קיבלתי טלפון, והוא אמר, 'היום הרסת אותי לגמרי. אני לא רוצה לחיות יותר. אני לא רוצה לנשום יותר'. אמרתי לו, 'תקשיב טוב, יש לך מלא דאגות עכשיו'. אמא מתה, צביקה היה בכלא, אמיר היה חולה, ומרים הייתה לבד במלון. אמרתי לו, 'אני לא מוכן שתדאג לי, אתה שומע?! אני אהיה בסדר. יום אחד אני אמצא מישהי ויהיה לנו ילד ביחד'. בכלל לא רציתי את זה אז.

"לא הסתדרתי בחיים עם אבא שלי. רק אחרי שהוא מת הבנתי כמה אנחנו דומים. גם באופי, גם בקריזות, גם בטירוף. אבא שלי היה נורא צועק, וגם אני נורא צעקתי. כשרבתי עם עדנה (מזי"א, אחת המיוצגות שלו) צעקתי על עדנה נורא".

ידעת על מצבו של צביקה? "כשצביקה בא לניו יורק, הוא אמר לי, 'אריק, אם אני אדע שאתה מעשן ג'וינט, אני רוצח אותך. צביקה היה ילד טוב, הכי סאחי בעולם. קודם כל הוא לא היה צריך להגיע לניו יורק. אבא שלי הפעיל עליו לחץ. הוא אהב את הארץ, את הפועל רמת גן, את הצבא. אני חושב שההגירה הוציאה אותו משיווי המשקל. הוא התחבר לאנשים לא טובים ולסמים. כשאמרו לי שהוא התאבד, התעלפתי. אחותי הנהדרת לא מתאוששת מהדבר הזה עד היום. הדבר היחיד שאמרנו כשעצרו אותו היה, 'מזל שאמא מתה קודם'. כשצביקה התאבד, אמרנו 'מזל שאבא מת'".

שוחחתם, על מצבו? "היינו נורא קשורים אחד לשני, אבל צביקה לא היה דברן. כשטליה מתה (ב-1992 לאחר מאבק במחלת הסרטן - י"ב) חשבתי שזה הדבר הכי גרוע בחיים שלי קרה. היינו נורא קרובים. אחרי זה מאיר אריאל הלך. כשאמיר מת אמרתי, 'זה הדבר הכי קשה שקרה, ואז הגיע צביקה. מהפח אל הפחת".

מלבד הקריירה שלו, קנלר הוא גם אבא של אימרי בן ה-15, אותו אימץ יחד עם טלי יעקבי. אל עולם התיאטרון והבמה נמשך הרבה בזכות בת דודתו טליה שפירא. "בתור ילד, הבית של טליה היה הבית שהכי הקסים אותי בעולם", הוא מספר. "ההצגה הראשונה שהלכתי אליה בקאמרי הייתה 'אי המטמון'. הייתי אז בן חמש-שש. נורא התפעלתי מההצגה. טליה לקחה אותי אחר כך אל מאחורי הקלעים, והרגע הזה הטריף אותי. הוא נראה לי הרבה יותר מעניין מההצגה, או לפחות כמוה. שלוש שנים אחרי זה, הלכתי לראות את 'צץ וצצה'. טליה הייתה גם שם. בהפסקה שמעתי מישהו צועק טליה מאחורי הקלעים, וכל מה שרציתי זה להיות שם.

"גם הבית שלנו היה בית שאוהבים בו תרבות. קצת התביישתי בתרבות שההורים שלי אהבו. אבא שלי היה שומע את מקהלת הצבא האדום, והם היו לוקחים אותי להצגות ביידיש. אני שם לב שבזמן האחרון אני כל הזמן מחפש מילים ביידיש כדי להגיד אותן. העשייה של הסרט גרמה לי לא רק לא להתבייש בה, אלא גם להתגעגע אליה".

למה בחרת להיות סוכן של יוצרים? "לא בחרתי בזה, זה בחר בי. תומר אמר שבעצם למדתי להיות סוכן משום שבאופן לא מודע הייתי צריך להיות הסוכן של ההורים שלי בארצות הברית כי הם לא ידעו להסתדר. במיוחד כשהגענו לשם והם בקושי ידעו מילה באנגלית, ואני מברך על זה. כשהלכתי לאוניברסיטה בארצות הברית, הסופרת רחל איתן ממש פתחה לי חלון לעולם הזה. היא אמרה לי, 'אריק, יום אחד אתה עוד תעבוד עם סופרים'. כשהיא אמרה לי את זה, זה נראה לי מאוד מופרך כי עדיין ניהלתי את המלון, אבל היא צדקה. כשבאתי לארץ, הייתי מנהל הצגה של מאיר אריאל וטליה והפקתי תקליט של רני עפרון. אחר כך במופע 'איך זה עובד באמת' פגשתי את מודי בר און, גדי פור ויוסי פרץ.

"בהמשך עבדתי עם ג'ו אל-דרור ושולי רנד, וככה זה נמשך. יום אחד שולי אמר לי, 'לך תסגור לי חוזה בקאמרי'. אמרתי, במקום להמשיך להפיק אני אתמקד באנשים שאני עובד איתם. התקבצה סביבי קבוצת אנשים, כמו אסף אמדורסקי, שכתב את המוזיקה לסרט, גל זיד, שולי, שירה גפן, אתגר קרת, יוסי מדמוני ודוד אופק. בדיוק הצטרפו גם כל הכותבים של 'החמישייה הקאמרית'.

"אבא שלי היה חבר נורא טוב של אבא של אתגר שהיה קונה בחנות לדברי חשמל שלנו ברמת גן. יום אחד הוא אמר לאבא שלי, 'תדע לך שהבן שלי נורא מרוצה מאיך שהבן שלך סוגר לו דילים'. זאת הייתה פעם ראשונה בחיים שהוא היה גאה בי. אבא של אתגר היה סוחר, לא משוגע כמו טליה ואחרים שמסתובבים בלילה ומעשנים סמים".

איך אתה מזהה כשרונות? "את ענת גוב לא הייתי צריך לזהות כי היא באה אליי בסוף ימיה וביקשה שאטפל בעיזבון שלה. בטח גם לא את הכישרון של חנוך לוין. אני נורא נמשך לאנשים מוכשרים, ויש לי גם סוכנים נהדרים. לא הייתי מצליח אם הכול היה מוטל רק עליי".

לענת גוב יש לקנלר חוב עצום עד היום. "בזכותה יש לי ילד", הוא אומר. "היא קראה לי לקפה וביקשה ממני לייצג את העיזבון שלה. היא אמרה: 'אני חולה, יש לי סרטן. אני רוצה שתייצג את העיזבון, באתי לנקות שולחן'. באחת השיחות היא אמרה לי, 'אתה הולך למות, הכלבה הזאת הולכת למות, כולם ימותו, ואל תשכח להגשים את החלומות שלך לפני שתמות כדי שלא תצטער על שום דבר'.

"זה היה הדבר הכי חכם שעשיתי. בניתי משפחה נפלאה. לאימרי יש אח גדול מאמא שלו. כשטלי פגשה אותי היא ידעה שאני חייב להיות אבא של הילד שלה כי בפגישה הראשונה הבאתי את כל המתים לשולחן שלנו. ענת היא היחידה שדיברתי איתה על טלי. באחד המיילים האחרונים, היא כתבה לי, 'יקירי, אני ממש לא סובלת. אם הייתי סובלת, הייתי כבר גומרת את זה. זה בידיי. יקירי, אני כל כך שמחה שאני משפיעה על חייך. אתה הולך להיות אבא נהדר'.

"ניסיתי לעשות ילד בהורות אחרת וזה לא צלח לי. אחרי שענת אמרה לי את מה שאמרה, צלצלתי למאיה (חנוך), וביקשתי לפגוש עוד באותו יום את הבחורה שהיא המליצה לי עליה. אחרי תשעה חודשים טלי ואני הבאנו את אימרי מסיביר".

ב-7 באוקטובר נכנסתי לחרדה מטורפת. כל לילה אכלתי כמויות אוכל שאי אפשר להבין וראיתי חדשות. אחרי חודש החלטתי לנסוע לאמריקה. אם היית שואל אותי, 'אתה רוצה לברוח לאמריקה?' הייתי אומר, 'כאן זה המקום שלי'. אבל נסעתי מהרגע להרגע כדי לארגן לבן שלי פספורט אמריקאי

יש פספוסים שאתה מצטער עליהם? "אולי הפספוס הגדול שלי היה לפני כמה שנים, כשחברה אמריקאית נורא גדולה רצתה לסגור על 51 אחוז מהעסק. נלחצתי מזה ואמרתי לא".

יש עדיין מקום לטלוויזיה בארץ? "יש פה יוצרים מדהימים ויצירות מדהימות, מסעירות ברמה בינלאומית. אני תמיד אומר שיש כמה סיבות לזה. ראשית, יש פה אנשים מאוד מוכשרים. מדינה כמו ישראל, עם כל הכאוס שיש פה, היא קרקע ליצירה. המגבלות שכאן גורמות לך להיות יצירתי. אף אחד באמריקה לא היה חושב על סדרה כמו ב'טיפול'. גם דרמה וגם קומדיה נולדות מתוך קונפליקטים, ולכן אני גאה לייצג את היוצרים המעניינים ביותר ומברך לא רק על מגוון היצירות והסגנונות, אלא גם על מגוון נקודות המבט".

"אני זוכר את הטלפון הראשון של חגי לוי, שאמר לי, 'יש לי תקציב נורא נמוך, וזה חייב להיות מבוסס על כתיבה נהדרת ומשחק נהדר, ואז המציא את הפורמט של הפסיכולוג. דבר שני, יש פה מנהלות מחלקת דרמה שנותנות נורא חופש ליצירה. כשאתה כותב סדרה באמריקה, ההערות שאתה מקבל הן לפעמים בלתי נסבלות".

עידן הריאליטי לא פוגע בסדרות? "לריאליטי יש רייטינג מאוד גבוה באותו יום ואחרי יום הוא נמחק. דרמות, גם אם הן עולות יותר כסף ומביאות פחות רייטינג, הן יהיו כרטיס הביקור שלנו לעולם. הרייטינג של 'האח הגדול' גבוה יותר, אבל סדרות כמו 'בטיפול', 'חטופים', 'אופוריה' ו'שטיסל' הם אלו שקידמו את ישראל, ופתחו לנו שערים מטורפים לעולם".

המצב הפוליטי והאנטישמיות הגואה מקשים על העבודה שלכם? "אנחנו בתקופה מאוד בעייתית. מלא אנשים שונאים את ישראל. אני קצת חסר אונים מול זה, אבל עדיין קורים דברים. דבר אחד שאני מרגיש בטוח איתו זה כמות הכישרון שיש בארץ. זה חסר תקדים. הנה, 'ילד רע' של רון לשם והגר בן אשר נמכרה לנטפליקס. לקחת רעיון של סדרה ולמכור אותו לחוץ לארץ כדי שיעשו ממנו סדרה אמריקאית, זה יותר פשוט. עכשיו בדיוק סגרתי רעיון לסדרה עם גוף מאוד גדול בארצות הברית. תומר קאפון הוא אחת הגאוות הכי גדולות שלי עם ההצלחה שלו.

"אפרופו המצב בארץ, ענת הייתה מורת דרך שלי. היא ממש העבירה לי צוואה רוחנית. היא אמרה לי שאחרי רצח רבין היא התחילה להסתובב בהרבה מקומות בארץ - בהתנחלויות, אצל חרדים, אצל פלסטינים, אנשים שחושבים אחרות ממנה. אני חושב שזה מה שחסר לנו אחרי 7 באוקטובר שהיה מכה עצומה ונוראית, שנשב ונקשיב לדעות אחרות. אני לא מדבר על פוליטיקאים, אלא עלינו האנשים".

איך עברת את תקופת המלחמה? "ב-7 באוקטובר נכנסתי לחרדה מטורפת. כל לילה אכלתי כמויות אוכל שאי אפשר להבין וראיתי חדשות. אחרי חודש החלטתי לנסוע לאמריקה. אם היית שואל אותי, 'אתה רוצה לברוח לאמריקה?' הייתי אומר, 'כאן זה המקום שלי'. אבל נסעתי מהרגע להרגע כדי לארגן לאמרי פספורט אמריקאי. אז הבנתי שאני לא כל כך שונה מאבא שלי שלא רצה שצביקה ישרת בצבא".

אימרי מתגייס עוד שלוש שנים. זה מפחיד אותך? "אני לא ידוע מה להגיד על זה. אני רוצה שהוא יבחר מה לעשות, אבל אני אשקר אם אני אגיד לך שזה לא מפחיד אותי פחד אימים".

מה האבהות שינתה בך? "זאת המתנה הכי גדולה שקיבלתי. עד שהבאנו את אימרי מסיביר האמנתי שהכול מקרי בחיים. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאין דבר מקרי. לא סתם ענת הופיעה בחיי, לא סתם מאיה הופיעה בחיי כמלאך והכירה לי את טלי, ולא סתם טלי צלצלה אליי ואמרה לי שהיא נולדה בתאריך של טליה. אחרי שאימרי הגיע אלינו, הרגשתי שאני וטלי הגענו לעולם הזה כדי להיות הורים שלו. זה הייעוד שלנו. הדבר הכי גדול שקרה לי עם אימרי הוא שבפעם הראשונה למדתי לבכות משמחה ומאושר, כי עד אז בכיתי בעיקר מעצב וטרגדיות. מאז זה נגמר".