לקח מ"ג'נין ג'נין": כיצד יש לנהל את המאבק נגד נז"א

לקראת המערכה המשפטית הצפויה, חובה ללמוד וליישם את לקחי "ג'נין ג'נין" ללא דיחוי. בראש ובראשונה, ראוי ונכון שהמדינה תעמיד משאבים מקצועיים למאבק המשפטי

צבי גלמן|

גילוי נאות - הכותב לא צפה בסרט והדברים מתבססים על פרסומים בתקשורת לגבי תוכנו.

בשנת 2022 חתם בית המשפט מאבק משפטי עיקש, מוצלח ורווי יצרים שנמשך שני עשורים. בפסיקה תקדימית ומשמעותית נקבע כי סרטו של מוחמד בכרי, "ג'נין ג'נין", אשר הכפיש את לוחמי צה"ל, מהווה פרסום חמור של לשון הרע. בית המשפט לא הסתפק בהטלת פיצויים כספיים כבדים, אלא נקט צעד דרמטי ואסר על הקרנת הסרט והפצתו בישראל, תוך הוראה על החרמת כלל עותקיו.

כעת, אנו ניצבים בפני חזית דומה ואולי רחבה וחמורה יותר. נז"א, סרט אשר זכה לאחרונה בפרס בפסטיבל ונציה – מטיח בחיילי צה"ל האשמות קשות בדבר "מדיניות השמדה מכוונת". הדמיון בין שתי היצירות ברור: שתיהן משתמשות במעטפת "תיעודית", לכאורה, כדי להנדס תודעה שקרית ומבזה, להשחיר את פניהם של הלוחמים ולהציג מצג שווא מופרך של פשעי מלחמה. בשני המקרים, יוצרי הסרט נשענים על אסטרטגיה של עמימות ואנונימיות וקושי בזיהוי הנפגעים, כדי לחמוק מתביעה.

לקראת המערכה המשפטית הצפויה, חובה ללמוד וליישם את לקחי "ג'נין ג'נין" ללא דיחוי. בראש ובראשונה, ראוי ונכון שהמדינה תעמיד משאבים מקצועיים למאבק המשפטי.

הראשונה - בשונה מפרשת "ג'נין ג'נין", שבה המאבק הוגבל ברובו לגבולותיה הריבוניים של מדינת ישראל, נז"א מופק ומופץ בעולם הרחב ומאחוריו עומד גוף תקשורת נפוץ "גארדיאן".

בתי המשפט בישראל יכולים לקנות סמכות ולדון בתביעות נגד גופים זרים, כאשר הנזק (הפגיעה בשמם של חיילי צה"ל) מתרחש בישראל, והסרט זמין לצפייה מקוונת בארץ. פסק דין ישראלי שיורה על חסימת הסרט או על הטלת פיצויים אולי אינו אכיף באופן אוטומטי בלונדון, אך הוא מייצר מנוף לחץ משפטי אדיר. גופי מדיה בינלאומיים חרדים למוניטין שלהם ואינם ששים להפר צווים שיפוטיים של מדינה דמוקרטית מערבית – דבר שיחשוף אותם לתביעות המשכיות ולפגיעה בפעילותם המסחרית והעיתונאית בישראל.

יתרה מכך, פסק דין חלוט של בית המשפט הישראלי יהווה כלי הסברתי ומשפטי רב-עוצמה במדינות היעד. באמצעות הגשת תביעות מקבילות במדינות שבהן הסרט מוקרן (כמו בריטניה, שבה חוקי הדיבה נוקשים הרבה יותר מישראל ומגנים באופן מסורתי על התובע), ניתן יהיה להסתמך על ממצאיו של בית המשפט כראיה מוסמכת לכך שלא מדובר ב"חופש ביטוי עיתונאי", אלא בעלילת דם מתוכננת.

השנייה והמשמעותית יותר – זו שגם עיכבה את ההכרעה בפרשת "ג'נין ג'נין" במשך שנים, ובגינה אף נדחו תביעותיהם הראשונות של הלוחמים שם, נעוצה בהוראות סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965. הסעיף קובע כי "לשון הרע על ציבור" אינה מקנה עילה לתובענה אזרחית מצד הפרט שרואה עצמו נפגע מהפרסום.

המשמעות, וכך פרשו זאת בתי המשפט לאורך השנים הינה שהדין בישראל אינו מאפשר לאדם פרטי לתבוע בשם קבוצה כללית כמו "חיילי צה"ל" או "אנשי מודיעין". המפנה ההיסטורי בפרשת "ג'נין ג'נין" התחולל רק כאשר רס"ן ניסים מגנאג'י הצליח להוכיח כי הוא זוהה בסרט באופן ספציפי, וכי השקרים פוגעים בו ובשמו הטוב באופן אישי.

חוק איסור לשון הרע מבוסס על העיקרון לפיו פגיעה בשם טוב היא פגיעה אינדיבידואלית. כדי שתתגבש עילת תביעה אזרחית, על התובע להוכיח כי "האדם הסביר" שיצפה בפרסום או יקרא אותו, יבין כי הדברים מכוונים ומיוחסים ישירות אליו (או לקבוצה מצומצמת ומזוהה שהוא חלק ממנה).

דרישה קשיחה זו נועדה למנוע את הצפת בתי המשפט (Floodgates): מניעת תביעות ענק קולקטיביות בכל פעם שנשמעת ביקורת כללית על גוף ציבורי או מוסד מדינתי וכן, פגיעה בחופש הביטוי והגנה על היכולת לבקר קבוצות חברתיות, פוליטיות או מוסדיות מבלי לחשוש מאלפי תביעות נגררות של יחידים.

אלא שבשנים האחרונות, דרישת הזיהוי הפכה לבלם בפני תביעות, ויוצרי סרטים דוקומנטריים, מטעם, מנצלים זאת באופן ציני. כך מטיחים האשמות חמורות בחיילי צה"ל ומאשימים אותם בביצוע פשעי מלחמה, אך מטשטשים את הפנים, מעוותים את הקולות ומעלימים שמות של הדוברים או של היחידות המעורבות. באופן הזה היוצרים מבקשים ליהנות משני העולמות – גם לייצר אפקט תודעתי הרסני שמכתים ציבור שלם (כמו מערך המודיעין או יחידות טכנולוגיות בצה"ל), וגם להתחבא מאחורי "חומת האנונימיות" כדי לחסום מראש כל אפשרות להגשת תביעה אזרחית נגדם.

מכאן לאתגר – כיצד להתגבר על "שאלת הזיהוי" ולבסס עילת תביעה מוצקה כנגד הסרט המכפיש?

זיהוי ישיר של המרואיינים (עקב שימוש מניפולטיבי שנעשה בראיון שנערך): בסרטים תיעודיים בעלי אג'נדה מובהקת, קיים סיכון ממשי, כי יוצרי הסרט עשו שימוש לרעה בעדויות, ערכו אותן בצורה מגמתית, הוציאו דברים מהקשרם או הציגו מצג שווא בפני המרואיינים לגבי מטרת הסרט. איתור וזיהוי ישיר של אחד הדוברים – שיגלה כי דבריו עוותו כדי לייצר עלילת דם – יקנה לו עילת תביעה אישית כנגד היוצרים והמפיקים, וימוטט לחלוטין את הלגיטימציה של הסרט כולו.

זיהוי על פי קשר נסיבתי ("זיהוי עקיף"): פסיקת בתי המשפט קובעת, כי פרסום יכול להוות דיבה כנגד אדם גם אם זהותו לא ברורה, ובלבד שהסביבה הקרובה יכולה לזהותו לפי הפרטים שנמסרו. אם אחד המרואיינים האנונימיים מתאר תקיפה ספציפית, תאריך מדויק, מערכת טכנולוגית מסוימת או תפקיד ייחודי במערך – מפקדיו או עמיתיו לצוות יזהו מיד במי מדובר. קצינים ומפקדים באותם מכלולים יכולים לטעון כי העדות משחירה את פניהם ואת פני פקודיהם באופן ישיר, ובכך לבסס עילה אישית ועצמאית.

חשוב לזכור, אין כלים משפטיים רבים כנגד הכפשות גורפות. הפעלת הכלים מורכבת ואיננה פשוטה בנסיבות המתוארות. ראוי כי לאחר הותרת המרחב הציבורי בעולם ללא תגובה טובה, תפעל המדינה כנגד ההכפשות הקשות ולא תותיר גם את המגרש המשפטי לפעולה של אותם חיילים שנפגעו מהפרסומים המכפישים.

צבי גלמן הוא עו"ד, שותף מנהל מחלקת לשון הרע במשרד אריאל שמר,גוטרמן, גלמן ושות'