זעקי ארץ אהובה
אני מדמיין את ליל הבחירות. איך ייתכן שאחרי אסון 7 באוקטובר, המפלגה שהייתה בשלטון ביום הטבח תזכה מחדש בתמונת ניצחון? רוני שלי כבר שילמה את המחיר. עכשיו תורנו לדרוש אחריות
איל אשל|
אני מדמיין את השעה 22:00 בערב הבחירות. הקלפיות נסגרו. המדגמים מתפרסמים. אני מזפזפ בין הערוצים ורואה את אותה תמונה: הליכוד בראש. העמודה הגבוהה ביותר על המסך. אולמות מלאים, דגלים, מחיאות כפיים. נתניהו עולה לבמה ומכריז שהעם שוב נתן בו אמון.
אני שואל את עצמי, איך, איך אחרי כל מה שעברנו, אחרי האסון הגדול ביותר מיום הקמת המדינה, המדינה הזו שעברה את שבעה באוקטובר יכולה להעניק את התמונה הזאת למפלגה שהייתה בשלטון ביום שבו הכול קרס?
אני לא מצליח להפריד בין התמונה הזאת לבין תמונות הזוועה של שבעה באוקטובר. מבחינתי, אלה אינם שני סיפורים נפרדים. זה אותו סיפור, רק עם סוף שעדיין לא נכתב. ואני מסרב להשלים עם האפשרות שזה יהיה הסוף שלו.
רוני היא הבת שלי. לפני ששמה הופיע בכותרות, לפני שהוסיפו לו את שתי האותיות ז"ל, היא הייתה ילדה בת 19 עם חיים שלמים לפניה. היא הייתה אמורה לגדול, לאהוב, לטעות, לבחור, להקים משפחה. אני הייתי אמור להמשיך להיות אבא שלה, ללוות אותה, לחבק אותה ולראות אותה מגשימה את חלומותיה. במקום זה, אני לומד לחיות בלעדיה.
אני לא מספר את זה כדי לבקש רחמים. אני מספר את זה משום שלפעמים נדמה שהמרחק בין האסון שעברנו לבין החיים הפוליטיים שחזרו למסלולם גדול מדי. כאילו אפשר להמשיך הלאה, לנהל קמפיינים, להבטיח הבטחות, לבקש אמון, בלי לעצור ולשאול מה קרה כאן, מי נושא באחריות ומה למדנו.
יש חוזה לא כתוב בין המדינה לאזרחיה. אנחנו מגדלים כאן ילדים, מחנכים אותם לאהוב את הארץ, שולחים אותם לצבא ומבקשים מהם להגן עליה. בתמורה, אנחנו מצפים שהמדינה תעשה כל שביכולתה להגן עליהם. בשבעה באוקטובר החוזה הזה נקרע.
רוני, תצפיתנית בגדוד 414, הייתה אחת מעיניה של המדינה. היא וחברותיה היו שם כדי לראות, לזהות ולהתריע. הן עשו את תפקידן. המדינה נכשלה בהגנה עליהן.
על האסון הזה חייבת להיות אחריות. לא אחריות ערטילאית, לא ועדה שתקום כשיהיה נוח, לא הבטחה שיום אחד נלמד את הלקחים. אחריות של מי שהנהיגו את המדינה, של מי שהיו מופקדים על ביטחון אזרחיה ושל מי שהיו צריכים להבין שהכישלון במשמרתם מחייב חשבון נפש והשלכות אישיות.
נתניהו היה ראש הממשלה ביום הטבח. הוא בחר להישאר בתפקידו. הציבור, בבחירות, יידרש להכריע מה משמעות הבחירה הזאת מבחינתו. אם מי שהיה ראש הממשלה ביום האסון יסיים את הבחירות כשהוא עומד בראש המפלגה הגדולה בישראל, הוא יוכל להציג זאת כהישג פוליטי וכחידוש האמון בו.
אפשר יהיה להתווכח על פרשנות התוצאות. אפשר יהיה להסביר שהיו שיקולים אחרים, שהמצביעים בחרו לפי נושאים רבים, שהמספרים אינם אומרים הכול. כל אלה טיעונים לגיטימיים. אבל אי אפשר להתעלם מהמשמעות הציבורית של תמונת ניצחון כזאת, אחרי האסון הגדול בתולדות המדינה.
אני לא טוען שכל מי שמצביע לליכוד נושא באחריות לטבח. האחריות אינה מתחלקת באופן הזה. אני כן טוען שיש רגעים שבהם חברה חייבת לשאול את עצמה איזה מסר היא שולחת למנהיגיה, ומה היא מוכנה לקבל מהם. בעיניי, הבחירות האלה הן רגע כזה.
אני שומע את הטיעונים על גושים, מנדטים, ממליצים, ממשלות והרכבת קואליציה. ברור שיש לכך משמעות פוליטית. אבל בעיניי, השאלה קודמת לכל החשבונות האלה: האם אנחנו מוכנים שתוצאת הבחירות תאפשר למי שהנהיגו אותנו ביום הטבח להציג את עצמם כמי שקיבלו מחדש את אמון הציבור?
כי אם גם אחרי שבעה באוקטובר אין מחיר פוליטי ברור לכישלון בסדר גודל כזה, מתי יהיה? אחרי שבעה באוקטובר יש כאן שתי מילים בלבד: אמת ואחריות. שתיהן מא' ועד ת'.
אני חושב על רוני. על חברותיה. על המשפחות שקיבלו את הבשורה שאיש אינו מוכן לקבל. על מי שאיבדו את יקיריהם ועל מי שחייהם התהפכו באותו בוקר. אני חושב על הפער שבין המחיר ששילמנו לבין האפשרות שהמערכת הפוליטית תתנהל כאילו מדובר בעוד מערכת בחירות רגילה. זה הפער שאני לא מוכן לקבל.
בבוקר שאחרי הבחירות אקום שוב בלי רוני. כמו בכל בוקר מאז שבעה באוקטובר. שום מספר, שום עמודה ושום הכרזה של ניצחון לא יחזירו לי את הבת שלי. אני יודע את זה טוב יותר מכל אדם אחר.
אבל יש דבר אחד שהבחירות האלה כן יכולות לקבוע: האם נדרוש מהנהגת המדינה לתת דין וחשבון על מה שקרה לנו. האם נבהיר שהאסון הזה אינו עוד פרק שאפשר לדלג עליו, ושאחריות אינה מילה שאומרים בנאומים ומשאירים מאחור כשמגיעים לקלפי.
לרוני שלי כבר לא תהיה הזדמנות לחיות את החיים שנלקחו ממנה. לילדים שלנו, שעדיין חיים כאן, יש הזדמנות כזאת. אני לא מבקש מהמדינה להחזיר לי את רוני. אני מבקש ממנה לא להפנות את מבטה כשאנחנו דורשים אחריות על מותה ועל מותם של כל כך רבים.
אם ביום שאחרי הבחירות המפלגה שהייתה בשלטון ביום הטבח תהיה שוב המפלגה הגדולה בישראל, נצטרך לשאול לא רק מה זה אומר על הליכוד. נצטרך לשאול מה זה אומר עלינו.
כי רוני כבר שילמה את המחיר. המדינה הזאת לא יכולה להרשות לעצמה שגם האמת והאחריות יהיו המחיר שאנחנו נוותר עליו.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.