"שיראל יודעת שאם לא תעשה איתי ילד, היא תאבד אותי"

מה קורה לבחורה תל-אביבית שבזמן אזעקת טילים מאיראן פוגשת במקלט של חדר הכושר את אהובתה, שאך לפני זמן קצר נפרדה ממנה לטובת גבר? כאשר הבחורה היא השחקנית והיוצרת ג'וי ריגר, יוצא מזה סרט.

"הסרט כתב את עצמו", היא מודה, וחיוך כמעט בלתי מורגש מתלבש על פניה הנעריות והיפות. "הלכתי למכון כושר אחרי שכרמל, האקסית שלי, עזבה אותי, ובום. נתקענו שם שתינו במקלט במהלך אזעקה ביחד עם בן הזוג החדש שלה, ואמרתי לעצמי 'אני כותבת את הסרט הזה, אין מצב שאני לא כותבת אותו'".

הסרט הקצר, שנקרא "עכשיו כבר לא כל כך אכפת לי", שאותו צילמה ביום אחד בזמן המלחמה עם שחקנים שהם חברים טובים "וממילא ישבנו כולנו בבית כולנו גמורים ועצובים ומדוכדכים ולא עשינו כלום, אז צילמנו" — לקח אותה עד לפסטיבל ברלין.

"כשאנשים בברלין ראו את הסרט, הם אמרו לי 'אה, אתם הולכים למכון כושר בזמן מלחמה?', ואמרתי 'כן, אנחנו חיים תחת אזעקות כל החיים שלנו'. אז מעבר לכך שזה סרט על פרידה, היה בו גם אלמנט הסברתי מגניב".

ואיך הוא התקבל בפסטיבל? "מאוד אהבו אותו, מאוד צחקו. הגיבורה בסרט פגועה, כלומר אני הייתי פגועה, כי אף אחד לא שאל אותי אם זה בסדר לעזוב אותי ולבחור בבחור. וככה, עמוק בתוך חוסר האונים הפרטי וחוסר האונים התל-אביבי של כל מי שהחיים שלהם נעצרו והעבודה שלהם התבטלה, היה גם המתח מול האסון הקולקטיבי שכולנו חווינו. החיכוך הזה, בין הפרטי והלאומי - בין הגיבורה שלוקחת את שיברון הלב שלה ברצינות לבין זה שאנחנו במלחמה קיומית — יוצר אלמנט קומי", היא אומרת ומגלה שעכשיו היא כותבת פיצ'ר שמבוסס על סיפור ההתבגרות שלה.

ויש לך מורה צמוד ומעולה לקולנוע, הבמאי אבי נשר, ששיחקת בשלושה סרטים שלו. "נכון מאוד. אבי ואני חברים קרובים מאוד הרבה שנים, ואני אוהבת אותו מאוד. אנחנו נפגשים כל הזמן לקפה ומדברים, והבנו שאנחנו דומים בהרבה דברים, בעיקר בזה ששנינו וורקוהוליים מאוד. כל סרט שלנו שעשינו ביחד היה עבודה תקתקנית ומושקעת".

בשולחן הסמוך בבית הקפה יושבות שתי נשים, ואחת מהן שואלת את ג'וי אם היא דפנה מהסדרה "שעת נעילה". ג'וי מתרגשת. "אנחנו ילדות של מלחמת יום כיפור", אומרות השתיים וג'וי מפליגה בשבחיה של מי שדמותה של דפנה מבוססת על סיפורה האישי — דינה בן יהודה, קצינת הנפגעים שבגיל 20 הופקדה על המשימה האיומה והרגישה של איתור, ריכוז ומעקב אחרז הפצועים, ההרוגים והנעדרים הרבים במלחמת יום הכיפורים.

"לחשוב שהייתי צריכה לצלם דבר כזה אחרי 7 באוקטובר, כשהראש של כולנו מלא במחשבות על הצעירים בנובה, על הלוחמים, הפצועים, ההרוגים והשבויים – לא הייתי מצליחה. גם עכשיו, בהצגה 'מעגל הגיר הקווקזי' בהבימה, שרתי לאהוב שלי 'צא לשדה שקמלים בו פרחיו, שאדום גם בסתיו, שממנו יש מי שלא שב, אני אחכה לך עד אחרון השבים' - ואני שרה ואני בוכה ובוכה. כל דבר שעושים היום, 7 באוקטובר נוכח בו".

לא רק מקצוענות מביאה איתה ג'וי בת ה-32, שלחיצת היד שלה עוצמתית, החיבוק שלה חם והגוף שלה גבעולי ומתרפק, למרות השרירים שהיא מפתחת, כולל גביע קוטג' שהיא שולפת באמצע השיחה ומתענגת על תכולתו, "כי צריך להעלות חלבון". יש באישה הכריזמטית הזו טונות של אותנטיות וכנות מתפרצת גם כשהיא משתפת על חייה האישיים עם האיט-גירל של המטבח הישראלי, השפית הנחשבת שיראל ברגר ממסעדת OPA.

"לא הייתה לי מערכת יחסים שאני נהנית כל כך לדבר עליה כמו שאני נהנית לדבר על שיראל, כי פשוט אין מה להגיד", ג'וי צוחקת. "שיראל מטרופקה וגם אני מטרופקה, בעיקר עליה, וכיף לנו מאוד ביחד. כשכרמל ואני נפרדנו, שיראל לא הפסיקה לסמס לי 'בואי למסעדה, בואי למסעדה', ואני הלב שלי שבור, נפרדתי אחרי ארבע שנים ומה מסעדה עכשיו. לא היה לי כוח לבוא למסעדה הטבעונית שלה. אבל הלכתי רק כי דנה מודן אמרה לי ללכת, ולא אומרים לא לדנה מודן".

מה דנה אמרה לך? "אמרה לי שאני מטומטמת כי אני לא מבינה ששיראל הולכת להיות אהבת חיי. הלכתי. שיראל עזרה לי ממש להתמודד עם האובדן, היא ממש הוציאה אותי מזה".

אתן דומות, גם באנרגיה וגם קצת בחיצוניות. "כן, זה נכון, אנחנו דומות. לסביות נהיות דומות אחת לשנייה. כשאת מתאהבת במישהי, היא משקפת המון דברים שקיימים בך ויש התמזגות מסוימת, שיותר מורכב שהיא תקרה עם גבר".

מה היא מבשלת לך? "שיראל מבשלת בבית דברים בריאים. בסופ"שים היא עושה לי פסטה עגבניות שזה הדבר שאני הכי אוהבת בעולם והיא עושה את זה מדהים כמו של ילדים, שרוף כזה".

לדור שלכן קל יותר מאשר לדורות הקודמים של הקהילה הגאה? "אני חושבת שבהקשר הזה צריך להפריד בין הומואים ללסביות. כשאני הייתי תלמידה בתלמה ילין, בשנים שבין 2009 ל-2012, להיות לסבית היה פחות מקובל מאשר להיות הומו, ולא היו הרבה לסביות בחוץ. היו רונה קינן, יהודית רביץ, קורין אלאל וזהו בערך. ואני זוכרת שהתביישתי נורא בלסביות שלי. לדור של היום יש יותר פתיחות, ועבורם להיות לסבית או הומו זה קול ומגניב".

מתי ידעת בוודאות שאת מעדיפה נשים? "אם אני מסתכלת אחורה, אני חושבת שכל החיים. בי"ב כבר הייתה לי חברה ואז הבנתי שזה הולך לשם. לפני כן ניסיתי להיות עם בנים, והתאהבתי בבנים כי אמרתי לעצמי שיהיה לי קל יותר אם אתאהב בגבר. לא צלח. היום המודעות והתרבות מדברות את הנטיות המיניות באופן טבעי ויפה, וככל שננרמל את הדבר הזה יהיה לנו קל יותר, ואז גם ממשלות וחוקים ילכו עם הקהילה".

את אקטיביסטית? מעורבת בזכויות הקהילה? "אני לא בן אדם אקטיביסט, ולא עושה על זה סרטונים, ולא מתאים לי להוביל דעת קהל באינסטגרם. אני לא טובה בזה. אבל עושה הרבה דברים באישי גם עם נוער להט"בי...".

למה רק באישי? פוחדת להפסיד קמפיינים או תפקידים? "לא. אני כן חושבת שקיבלתי הזדמנויות שוות לתפקידים למרות שאני לסבית, ואגב, כמעט לא שיחקתי לסבית, חוץ מפעם אחת בסרט של אדיר מילר. ובקשר לצעירות שמבקשות את העזרה שלי, בכל פעם שכותבים לי 'ג'וי, יש פה ילדה שקשה לה לצאת מהארון, תבואי לדבר איתה, תבואי לאיגי', אני באה ותמיד מדברת עם הבנות".

ומה את אומרת למי שחוששות לצאת מהארון? "יש שאומרים שיש לי גישה מרצה בתחום הזה", היא ממהרת להסביר. "כשיצאתי מהארון אמרתי לאמא שלי שאני יודעת שכמו שלי היה קשה לקבל את עצמי, ככה גם לה יהיה קשה לקבל את היציאה שלי מהארון. צריך זמן. אי-אפשר שתצאי מהארון בבת-אחת וטדאם, כולם יקבלו אותך בשנייה. צריך להבין שכל דבר משמעותי בחיים הוא מורכב ולוקח זמן וזה בסדר. ולכן תמיד אני אומרת לבנות שיצאו מהארון - תהיי בחמלה כלפי עצמך וכלפי הסובבים אותך. תרשי לך ולהם להתבלבל ולבכות ולהגיד מילים לא נכונות", היא אומרת בטון רך.

"כשכרמל ואני נפרדנו שיראל לא הפסיקה לסמס לי 'בואי למסעדה', ואני הלב שלי שבור, ומה מסעדה עכשיו. לא היה לי כוח לבוא למסעדה הטבעונית שלה. אבל הלכתי רק כי דנה מודן אמרה לי ללכת, ולא אומרים לא לדנה מודן"

המפגשים שלה עם הצעירים נערכים גם בבית הספר התיכון שבו למדה, תלמה ילין, ושאליו חזרה כמורה שמעבירה לתלמידי י"ב סדנת משחק מול מצלמה. "אני בפירוש אומרת להם שאם הם לא ממש-ממש אוהבים את המקצוע הזה ולא ממש מרגישים שהם לא יוכלו לקום בבוקר בלי להיות שחקנים, אז עדיף שיבחרו במקצוע אחר".

למה? "כי זה מורכב להיות שחקן. בטח במדינה שבה מספר התפקידים מצומצם כל כך יחסית לעולם, ויש שחקניות ושחקנים מוכשרים כל כך", היא אומרת ודומה שהיא מדברת גם אל עצמה, אל ג'וי שעלתה על הבמות והמסכים כבר כילדה, ושבגיל 20 כבר עשתה תפקיד אצל אבי נשר, ושיחקה בתיאטרון. "כשחקנית בחו"ל, הסולם שלך גבוה יותר, יש לך הרבה לאן לטפס ולהתפתח. אני מגיל צעיר כבר לכאורה הגשמתי הרבה חלומות, והגעתי להרבה פסגות".

בדיעבד את מצטערת שהתחלת בגיל צעיר? "כן. זה הביא איתו המון דברים. בחטיבה למשל פיספסתי המון בת-מצוות ובר-מצוות כי הייתי בבית לסין בהצגה 'מקווה', במקום עם הילדים מהכיתה, וברור שעשו עליי חרם. אבל עם כל הקלישאה, זה מה שהפך אותי להיות הבן אדם שאני. בקאסט של 'מקווה', שכתבה הדר גלרון, היו רק נשים, וממש התבגרתי בחדר ההלבשה. שמעתי את השיחות של השחקניות סביבי ואת העצות שהן נתנו אחת לשנייה, והפכתי לילדה בוגרת מאוד".

לא רק הבשלות הגיעה בשלב מוקדם, גם ההצלחה נחתה בחיקה של ג'וי די מהר. בשנת 2018 היא כבר זוכה בפרס השחקנית הטובה ביותר במסגרת תחרות הסרטים הבין-לאומית בפסטיבל טרייבקה בניו-יורק, אלא שהמעמד עורר בה חרדה עמוקה.

"זה היה על 'אין בתולות בקריות', אחד הסרטים שאני הכי גאה שעשיתי. את התקף החרדה חטפתי בטיסה לניו-יורק, ובמשך שישה ימים לא הצלחתי לאכול שום דבר. פשוט שכבתי במיטה. כשהודיעו לי שאזכה בפרס אני זוכרת שיבגנייה דודינה אמרה לי 'קומי ממינקה, אין דבר כזה פעמיים בחיים, צאי מהמיטה'", ג'וי מחקה באהבה את המבטא המזוהה עם דודינה.

וקמת? "לא הצלחתי ללכת לקבל את הפרס. חילקו אותו בלעדיי, וזו הייתה הפעם ראשונה שבה הבנתי לעומק מהו התקף חרדה. קצת לפני כן הייתי צריכה להתחיל את 'אל נקמות' בקאמרי, וגם אז הכל פתאום הפחיד אותי ונהיה גדול, ואמרתי לעצמי 'מה זה, כמה אחריות?'. בסוף בא לי לחזור להיות ילדה קטנה בלי האחריות והציפיות שהיו ממני".

אפרופו הילדה ההיא. אתן חושבות על היריון? "שאלה טובה. אני מאוד רוצה. אני אוהבת ילדים ומרגישה שחלק מהשליחות שלי בגלגול הנוכחי היא להיות אמא. יש לחבר הכי טוב שלי תאומים בני חצי שנה שאני מכורה אליהם, כאילו שהם ממני. שיראל זוגתי, היא כרגע עדיין לא בשלב שהיא רוצה, אבל אנחנו הולכות לטיפול זוגי ומדברות על זה. אני מנסה להסביר לה שזה לא סתם לרצות להביא מישהו בצלמי, אלא שזו תחושה גופנית של בור ברחם, הורמונלית לחלוטין. אני חייבת שיהיה לי תינוק. כשהייתי קטנה, בכלל רציתי להיות גננת".

אז מה שיראל אומרת? "שיראל יודעת שהיא לא תמנע את זה ממני, ושאם לא תעשה איתי ילד היא תאבד אותי".

היא תעשה. מה פתאום לאבד. "ברור שהיא תעשה, והיא גם תהיה אמא מטורפת. יש לנו חתולה ואני רואה איך היא דואגת לה, ולא שאני משווה חתול לילד. צריך גם לזכור שהשנים האחרונות לא עשו חשק לילדים. לרדת איתם למקלט או לשלוח אותם לצבא. הילדים בישראל עברו עשור קשוח, מקורונה דרך מלחמה קשה וסבבים מול איראן, וזה כמעט מרגיש אגואיסטי להביא ילד לסיטואציה שכזו. אבל אנחנו צריכים לשאוף לטוב ולהקים חיים יפים וטובים, ואני יודעת שכאשר יהיה לי ילד או ילדה, אני אתן להם הכל".

ועד הילדים היא ממשיכה להיות מושקעת בעבודה. עכשיו, ביחד עם השחקנית מיה לנדסמן, היא מניעה את "לכל הרוחות", פסטיבל עירוני שחונך מחדש את תיאטרון הסמטה התל-אביבי ששופץ ועבר מתיחת פנים אמנותית. "אי-אפשר לעשות פסטיבל ביפו העתיקה בלי להתייחס לאנשים שגרים בה, להיסטוריה שלה, בלי לשלב את האמנים הערבים שגרים ביפו. וגם לעבודות בפסטיבל נכנסים כל הדברים שעברנו מאז 7 באוקטובר ושאנחנו עדיין עוברים כעם. הפסטיבל מתחיל בול אחרי הבחירות, ב-5 בנובמבר, ואני מרגישה שכל הצביון שלו ואיך שהוא הולך להתקיים מתכתב עם מה שאנחנו עוברים. אני גם לא יודעת מה יהיה כשהפסטיבל יתקיים, אם נהיה באופוריה מטורפת בגלל תוצאות הבחירות או שנהיה קצת בדכדוך? אני ממש לא יודעת מה יהיה".

את יודעת למי את מתכוונת להצביע בבחירות? "אני עוד חושבת על זה ומתלבטת עדיין. נראה לי שביום הבחירות אני פשוט אקח את הטלפון ואתעד מקומות שונים בתל-אביב לאורך היום".