סקס בדמנציה, אגדות יפניות ורומן בין מורה לאסיר מורשע ברצח: מומלצי פסטיבל חיפה

מהיוצרים הרדיקליים ששינו את פני התרבות היפנית בשנות ה-60, דרך סרט האנימציה שהופך את ההתמודדות הקשה עם אלצהיימר לקומדיה מטורפת, ועד לסיפור האמיתי על הטק-ברוז הבלגיים שהסתבכו והולכים לשלם על זה בגדול: רגע לפני שמתחיל פסטיבל הסרטים הבינלאומי של חיפה, אספנו עבורכם כמה המלצות לרגעי השיא הצפויים מתוכו  

סרט הביכורים העלילתי של הבמאית הקנדית ליאה נלסון ממחיש את הפוטנציאל של הבעה מרגשת ומהנה באנימציה, גם כשמדובר בחומרים שבסרטי לייב-אקשן מטופלים בסגנון ריאליסטי עגמומי. הסרט מבוסס על הרומן הגרפי האוטוביוגרפי של המאיירת הקנדית שרה ליוויט Tangles: A Story about Alzheimer's, My Mother and Me מ-2010, ומתאר דרך דמותה של שרה את התמודדותה של משפחה עם הידרדרותה של האם מידג' למחלת אלצהיימר. שרה (אבּי ג'ייקובסון), אמנית ופעילה צעירה המתגוררת בסן פרנסיסקו של סוף שנות ה-90 ועובדת במגזין קווירי, נאלצת לחזור לבית ילדותה במיין כאשר מתברר שהתנהגותה המוזרה של אמה אינה רק סימני גיל או שכחה רגעית, אלא ראשיתה של מחלה שתשנה את חיי המשפחה כולה.

לצד ג'ייקובסון מגלמת ג'וליה לואי-דרייפוס את האם מידג', ובריאן קרנסטון את אביה של שרה. גדולתו של הסרט אינה רק ביכולתו לספר סיפור מוכר של מחלה, אובדן וטיפול בהורה, אלא בדרך שבה הוא מצליח להפוך את האימה האינטימית הזאת למשהו חי, משעשע ולעיתים אפילו פרוע. נלסון אינה מאפשרת לאלצהיימר להשתלט על הסרט כ"מפלצת" טראגית, ובמקום זאת משלבת הומור שחור, אבסורד משפחתי ורגעים של קומדיה כמעט מטורפת בתוך תהליך ההתפרקות של החיים המוכרים. נלסון מתרגמת את קווי הרישום של ליוויט לאנימציה דו-ממדית בשחור-לבן המצוירת ביד. ברגעים שבהם המציאות מתערערת, הסרט פורץ אל מחוזות סוריאליסטיים ודמיוניים, והקו עצמו הופך למכשיר לביטוי של פחד, בלבול, אשמה וזיכרון. סרט יפהפה, מצחיק ועצוב - ובעיקר מרגש. ארז דבורה

אישה המגיעה לבקר את אמה הישישה ואביה החורג מוצאת אותם בעיצומה של פעילות מינית. היא נחרדת, משום שהאם היא דמנטית והבת משוכנעת שהאב החורג ניצל אותה מינית. אבל האם זה אכן כך? סרטו הנפלא של לאנס האמר מעלה שאלות אתיות מורכבות סביב מושג ההסכמה המינית בתוך מערכת יחסים ארוכת-שנים, והמתח בין האופן שבו הבת תופסת את המתרחש כפגיעה מינית המחייבת התערבות של המשטרה ובין האינטימיות, האהבה והאוטונומיה המאפיינות את חייהם המשותפים של הוריה. מכאן הולכת ומתפתחת דרמה מרגשת ונבונה בדבר עוצמתה של אהבה השורדת לאורך השנים אל מול התפוררותו ההדרגתית של הזיכרון.

שלושה שחקנים ותיקים ונהדרים - ז'ולייט בינוש, טום קורטני ואנה קאלדר-מרשל (שני האחרונים חלקו את פרס שחקני המשנה בפסטיבל ברלין האחרון) - יוצרים יחד הרמוניה מושלמת, ומותירים אותנו פעורי פה מול הדיוק, העדינות והעוצמה של משחקם. זהו סרטו השני של האמר, מעצב אמנותי שביים את סרט הבכורה שלו לפני 18 שנה וזכה עליו לשבחים רבים. סרטו הנוכחי זיכה אותו גם בפרס חבר השופטים באותו פסטיבל. הוא פועל בטריטוריה של סרטים דוגמת "אהבה" של מיכאל האנקה ו"האב" של פלוריאן זלר, תוך שהוא תוהה מה נותר מן האינטימיות של זוג שחי יחד חיים שלמים כאשר אחד מבני הזוג כבר אינו מסוגל לבטא באופן חד-משמעי את רצונו. שמוליק דובדבני

"חייו ומותו של וילסון שד" הוא סרט אפל ומעורר אי-נחת של טים בלייק נלסון - שחקן אופי מוערך שגם ביים מספר סרטים מאתגרים (סרט השואה "האזור האפור" מ-2001). הסיפור, המבוסס על אירועים אמיתיים, עוסק במפגש הטעון בין אלימות, ענישה והאפשרות להכיר באנושיותו של אדם שביצע מעשים מחרידים. קארן (אמנדה סייפריד) היא מורה לכתיבה יוצרת ואשתו של גבר אלים ומתעלל. היא מתחילה ללמד בבית כלא לפושעים מסוכנים ושם פוגשת את ווילסון שד (סקוט מקניירי), אסיר כריזמטי ואינטליגנטי המרצה עונש על רצח אכזרי.

הקשר שנוצר ביניהם הולך ומסתבך כאשר קארן מזהה בו אפשרות למילוט מחייה החונקים, ואילו ווילסון מתגלה כדמות הממזגת פגיעוּת, אינטלקט, צורך באהבה ונטייה לאלימות הרסנית. המבנה הלא-ליניארי הופך את הצופה לשותף פעיל בשאלת האחריות המוסרית של ווילסון ושל קארן. בכך הסרט עוסק לא רק בפשע ובעונש אלא בשרשרת שבה אלימות מייצרת אלימות נוספת - במשפחה, בחברה ובמערכת הענישה עצמה. סרט מאתגר, גם בצורתו וגם בתכניו, אבל אלו מעידים על השאפתנות המוסרית שעומדת בבסיסו, ונכונותו לפעול באזור אפור נוסף - טריטוריה שבה חמלה, אחריות, אשמה ואכזריות מתקיימות זו לצד זו. ארז דבורה

סרט המבוסס בחופשיות על אחת השערוריות הכלכליות הגדולות בתולדות בלגיה: סיפורה של חברה שפיתחה טכנולוגיות לזיהוי דיבור ולהמרת דיבור לטקסט, ונחשבה לאחת מחלוצותיו של "עמק הסיליקון הפלמי", עד שהתברר כי מאחורי ההצלחה המסחררת הסתתרה הונאה רחבת-היקף, שהתבססה על כספים שגויסו במרמה ממשקיעים. השנה היא 1999 וסרטה של אנקה בלונדה עוקב אחרי שני גברים יהירים וקרים (אריה וורטהאלטר ויאן המנקר) בשעות האחרונות שלפני מעצרם באשמת הונאה. הם ניצבים בפני הכרעות קשות כאשר מתברר שהסטארט-אפ שהקימו עומד להיחשף כתרמית על ידי עיתונאי כלכלי בריטי (אנתוני וולש) המזהיר אותם כי הוא עומד לפרסם תחקיר מקיף על מעשי השחיתות שלהם.

מדוע הסיפור הזה שהסעיר את בלגיה לפני כמעט שלושה עשורים אמור לעניין את הצופה הישראלי? קודם כל כי מדובר בפילם-נואר הייטקי עשוי היטב, שעלילתו לוכדת בתוכה את שני גיבוריה שיחסינו אליהם נע בין תיעוב וחמלה. המעקב אחר שני היזמים מצליחים שחווים את שעות החופש האחרונות שלהם, הולכים ומסתבכים בקורים שטוו, ותוהים מה בעצם עליהם למהר ולעשות - מוצא את ביטויו בפסקול וצילום יעילים. אני עקבתי אחרי הסרט הזה, שרשם את בכורתו בתחרות הרשמית בפסטיבל ברלין, בעניין רב. שמוליק דובדבני

במסגרת הפסטיבל תוקרן תוכנית קומפקטית אך מעניינת שמעמידה, ראש בראש, שניים מהיוצרים החשובים והמשפיעים בתרבות היפנית שלאחר מלחמת העולם השנייה. מצד אחד הסופר, המחזאי והמשורר יוקיו מישימה (1925-1970) ומנגד הקולנוען נגיסה אושימה (1932-2013), הדמות הבולטת בזרם שכונה "הגל החדש היפני". שני יוצרים רדיקלים שממוקמים בקטבים פוליטיים נגדיים. מישימה מחבר בעבודותיו ערכים יפנים ניאו-קלאסיים ועמדות לאומניות, יחד עם דקדנטיות והומו-ארוטיקה. אושימה עוסק בערעור הנרטיב אודות חברה יפנית שוויונית והרמונית, ובמקום זאת שם דגש על ה"אחר" בשולי החברה, הפושע, והזר שחי ביפן. חרף שונותם שני היוצרים מאוחדים בניסיונם להתמודד עם השבר של יפן והעיצוב שלה מחדש בשנות ה-50 וה-60. אצל מישימה המיניות וההומו-ארוטיקה קשורות בטבורן למוות הרואי, סבל, סדיזם ופטישיזציה של הגוף הגברי. אושימה, לעומת זאת, תופס את המיניות ככוח חומרי ויצרי המתקיים כנגד המדינה והחוק. המוות בסרטיו הוא סתמי ואכזרי ולא אחת נובע מהאופן שבו המדינה חונקת את החיים.

מבין עשרות העיבודים ליצירותיו של מישימה יוקרנו שלושה. "להבה" (Conflagration, 1958) סרטו של קון איצ'יקאווה, עיבוד ל"מקדש הזהב" (1958) של מישימה. במקור הספרותי הגיבור הוא נזיר צעיר ששורף מקדש כאקט של גאולה אסתטית - שחרור משלטון היופי הנצחי והמופשט והפיכתו לאירוע חולף וחי. עבור איצ'יקאווה זו אינה רק גאולה אסתטית, אלא ביטוי לזעקה חברתית ואקזיסטנציאלית ביפן שהושחתה במלחמה ולאחריה. "בית ספר לבשר" (L'École de la chair, 1998), סרטו של הבמאי הצרפתי בנואה ז'אקו, הוא עיבוד ל"הרפתקתה של נאצוקו" (1951). מערכת יחסים בין אשת עסקים עצמאית ומבוגרת וגבר צעיר הופכת לקרב פסיכולוגי שבו מיטשטשים הגבולות בין מנצל למנוצל, ובין תשוקה ארוטית לשליטה מעמדית. "מישימה: חיים בארבעה פרקים" (Mishima: A Life in Four Chapters, 1985) של הבמאי-תסריטאי פול שרדר הוא ניסיון שאפתני ומעורר התפעלות ללכד את חייו ויצירתו של מישימה - הן ברמה הביוגרפית- היסטורית של פעולת המחאה בנובמבר 1970, הן בזיכרונות הילדות והבגרות, והן בעיבודים מרהיבים לרגעים בשלוש מיצירותיו הבולטות.

בצד של אושימה יש שלוש מעבודותיו הבולטות. כל אחת מהן היא יישום של תפיסה סגנונית שונה. ב"סיפור אכזרי של נעורים" (Cruel Story of Youth, 1960), סרט הפריצה של הגל החדש היפני, בחור ובחורה שסוחטים גברים עשירים משמשים כהמחשה של הקשר בין הכישלון של השמאל הממוסד לבין הניהיליזם של הדור הצעיר. "אלימות בצהרי היום" (Violence at Noon, 1966) מבוסס על סיפור אמיתי של רוצח ואנס סדרתי שפעל ביפן. הסרט עוסק ברוצח ובמערכת היחסים המורכבת בינו לבין שתי נשים שליוו אותו - אשתו וקורבן שהפכה לשפחה. באמצעות שימוש בעריכה קדחתנית הסרט מקשר בין הדחף האלים והמיני של היחיד לבין הניסיון הכושל להקים קומונה חקלאית סוציאליסטית. האידיאולוגיה הקולקטיבית אינה מסוגלת להתמודד עם הדחפים האפלים והלא-רציונליים של האדם. האלימות אינה חריגה מן הסדר החברתי, אלא תוצר ישיר של הדיכוי והחנק המובנים בחברה היפנית המסורתית והמודרנית כאחד.

"אימפריית התשוקה" (Empire of Passion, 1978) הוא סיפור רוחות שמתרחש בכפר בתקופת רסטורציית מייג'י (סוף המאה ה-19). אישה צעירה ומאהבה הצעיר ממנה רוצחים את בעלה המבוגר. רוחו של הבעל חוזרת לרדוף אותם ואת הכפר. אושימה מראה כיצד הכפר היפני המסורתי, הנתפס לעיתים קרובות במיתולוגיה הלאומית כמקור ההרמוניה והסדר, הוא למעשה מרחב של חנק מיני, קנאה, ריגול הדדי וענישה קולקטיבית דורסנית. ארז דבורה

דיוקן מלנכולי ומרטיט של אחד מגדולי פסנתרני הג'אז בכל הזמנים, ביל אוונס. הסרט נפתח ב-1961, עם מותו של סקוט לפארו, נגן הבס בשלישיית הג'אז של אוונס, בתאונת דרכים. האובדן מטלטל את המוזיקאי האינטרוברטי ומוביל אותו למשבר נפשי עמוק ולהתמכרות קשה להרואין. אחיו, החושש להשאירו לבדו, לוקח אותו לביתו, ובהמשך הוא חוזר לבית הוריו, שם הוא נאלץ להתמודד עם אב שאינו מגלה הבנה רבה למצוקתו. כמו "דקה לחצות" ו"בירד", גם הסרט הזה - ששמו לקוח מאלבום שהוציא אוונס ב-1958 ומשקף את ההערכה שזכה לה מצד מוזיקאים מובילים - מצטרף למסורת קולנועית הקושרת בין ג'אז, התמכרות ודמותו המיוסרת של האמן; אלא שכאן המוקד אינטימי יותר, ומתרכז בניסיונותיו של המוזיקאי השבור לחזור לחיים.

סרטו העלילתי הראשון של גראנט ג'י האירי, בעל רקע בסרטים תיעודיים העוסקים במוזיקה ("ג'וי דיויז'ן"), שזיכה אותו בפרס הבימוי בפסטיבל ברלין, מתמקד דווקא בחודשים שבהם אוונס כמעט אינו מנגן. בלבו עומד הניגוד שמשך את ג'י לדמותו של אוונס מלכתחילה - בין היופי, האלגנטיות והמשמעת של המוזיקה לבין הכאוס וההרס העצמי שאפיינו את חייו. לורי מטקאלף וביל פולמן נהדרים בתפקידי הוריו של אוונס, ואנדרס דניאלסן לי ("האדם הגרוע בעולם"), שנהג להאזין למוזיקה של אוונס מאז ילדותו, מצוין בתפקיד הראשי. חובבי ג'אז יתענגו גם על השחזור הנהדר של הופעת הטריו של אוונס בווילג' ונגארד הניו־יורקי, ממקדשי הג'אז האיקוניים. זהו אחד משיאיו של הפסטיבל השנה - סרט יפהפה ומלא אהבה לג'אז. שמוליק דובדבני