מאחורי הסרט שמסעיר את העולם ומכעיס את ישראל: מי אתם, יוצרי "נז"א"?

רחל שור מעדיפה להישאר מחוץ לאור הזרקורים; יובל אברהם הפך לאחד הקולות הישראליים הבולטים בשיח על הסכסוך. יחד הם זכו באוסקר עם הדוקו "אין ארץ אחרת", וכעת חוזרים עם "נז"א", המבוסס על עדויות חיילי 8200 על פעילות צה"ל בעזה. מול ההאשמות בבגידה, האיום בשלילת אזרחותם והמחיר שעשייתם גובה גם בתוך משפחותיהם, הם מתעקשים שהדרך להתמודד עם המציאות אינה להסתיר אותה. אלה האנשים שמאחורי סרט המחלוקת החדש

אין ספק ש"נז"א", סרטם של יובל אברהם ורחל שור שזכה בפרס המבקרים היוקרתי בפסטיבל ונציה, ושבר בו את שיא מחיאות הכפיים מצד צופיו עם כמעט 25 דקות, הוא אחד הסרטים המדוברים השבוע בעולם. הסרט, שנוצר בהפקה של עיתון "הגרדיאן" הבריטי, מציג עדויות של 24 חיילים וחיילות מיחידה 8200 על פעולות צה"ל במהלך המלחמה בעזה. הוא צולם על גגות תל אביב בזמן המלחמה, כולל בין היתר מרואיינים שאומרים כי היו מעורבים ב"פשע מלחמה ורצח עם", ומתארים את מדיניות הנזק האגבי, ההפגזות והחיסולים.

לדברי יוצרי הסרט, יובל אברהם ורחל שור, מדובר במדיניות השמדה והרס מכוונות, הכוללות שימוש בבינה מלאכותית. "שנינו אסירי תודה על כך שאנחנו כאן", אמר אברהם על הבמה לאחר הזכייה. "למען האמת, לא קל במיוחד לעמוד כאן. אני חושב על כל האנשים, על הפוליטיקאים הישראלים ועל העיתונאים בבית שתוקפים עכשיו את הסרט הזה, מכחישים אותו מבלי שאפילו ראו אותו. נעשה כל כך הרבה כדי לא להביט במציאות".

ואכן, בעוד שבעולם הוא מעורר סקרנות גדולה מאוד כלפי תוכנו - בישראל הוא מעורר בעיקר זעם ואיומים כלפי יוצריו, לרוב מצד אנשים שטרם צפו בו. גם שר התרבות מיקי זוהר האשים אמש (ראשון) את יוצריו בבגידה והצהיר כי יפעל לשלול את אזרחותם - למרות שאין לכך תקדים משפטי. "כשר התרבות, אפעל מיידית לשלול את האזרחות הישראלית של היוצרים השפלים הללו בגין בגידה במדינה", כתב זוהר, "הזכייה של הסרט הנבזי 'נז"א' בפסטיבל מזעזעת. השנאה העצמית היוקדת של היוצרים, שמוכנים לפגוע במולדתם כדי לקבל מחיאות כפיים מהאנטישמים בעולם בלתי נתפסת ומהווה בגידה במדינה. זו בדיוק הסיבה שהובלתי את הרפורמה החשובה בקולנוע כדי שאזרחי ישראל לא ישלמו יותר מכיסם על הפגיעה בחיילי צה"ל ובמדינת ישראל". עם זאת, האפשרות לממש את הצהרתו של זוהר מבחינה משפטית נראית מוגבלת. שלילת אזרחות בישראל היא צעד חריג שננקט במקרים בודדים, בעיקר על רקע פעילות טרור או איום ביטחוני משמעותי, ולא מוכר תקדים שבו נשללה אזרחות בשל התבטאות או יצירה קולנועית. כמו כן, יש לחדד כי הסרט נוצר בהפקה בריטית - ולא קיבל מימון מצד משרד התרבות, קרן קולנוע, גוף שידור או מקור ישראלי אחר.

זאת לא הפעם הראשונה שעבודתם של אברהם ושור מעוררת את זעמו של שר התרבות. השניים היו בין ארבעת יוצרי "אין ארץ אחרת", לצד באסל עדרה וחמדאן בלאל, שזכה במרץ 2025 באוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר. הסרט תיעד במשך שנים את מאבקם של תושבי מסאפר יטא שבדרום הר חברון נגד הריסת בתיהם ופינויים, ואת הקשר שנוצר בין עדרה הפלסטיני לאברהם הישראלי. לאחר הזכייה תקף זוהר את הסרט וטען כי הוא "מעוות את דמותה של ישראל בעולם", ומהווה "חבלה במדינת ישראל", ובהמשך אף קרא למוסדות תרבות הנתמכים בידי משרדו שלא להקרינו.

בשנה וחצי שחלפה מאז ש"אין ארץ אחרת" החל את דרכו בפסטיבל ברלין, שמותיהם של באסל עדרא ויובל אברהם הפכו מוכרים הרבה יותר מזה של רחל שור, אף שהיא חתומה לצדם ולצד חמדאן בלאל על הבימוי. שור, במאית, צלמת ועורכת ישראלית המתגוררת בירושלים, הייתה גם הצלמת הראשית של הסרט ונמנתה עם עורכיו. היא הייתה שותפה לעבודה על כ-2,000 שעות של חומרי גלם, ששילבו בין תיעוד מקצועי לבין סרטונים שצילמו תושבי מסאפר יטא בטלפונים ובמצלמות לאורך השנים. התוצאה זכתה בפרס הסרט התיעודי בפסטיבל ברלין ובהמשך באוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר.

שור ואברהם מתגוררים בירושלים, אך משפחותיהם מגיעות מתל אביב. השניים לא עברו מסלול מקובל אל עולם הקולנוע. "לא למדתי קולנוע, למדנו היסטוריה", סיפרה שור בת ה-32 בריאיון ל"אל פאיס" הספרדי. "למדתי תוך כדי תנועה, בלי בית ספר, כי רצינו לספר את הסיפורים האלה". שור גם תיארה את תהליך העבודה שנבנה מתוך העיסוק בחומרים עצמם ולא מתוך חלוקת תפקידים מקצועית נוקשה.

כשנשאל כיצד מתחלקת העבודה ביניהם, השיב אברהם כי הם עורכים, חושבים ומקבלים את ההחלטות יחד, ואז הוסיף: "רחל היא האמנית". שור מיהרה לסייג: "אנחנו עובדים על הכול יחד".

גם לאחר ההצלחה של "אין ארץ אחרת", שור נותרה ברובה מחוץ למוקד התקשורתי. זו הייתה בחלקה החלטה משותפת של ארבעת היוצרים. במהלך קידום הסרט הם ביקשו לשמור על איזון בין מספר הישראלים והפלסטינים המשתתפים בכל ריאיון או אירוע. לפי כתבה של איגוד הקולנוע הדוקומנטרי האמריקני, במקרה אחד נמנעה שור מריאיון כדי שאברהם ועדרא יוכלו להתראיין יחד. אלא שנראה שהמיקום מאחורי המצלמה מתאים גם לאופייה. "איש לא יודע מי אני, ואני שמחה מאוד על כך", אמרה ל"הגרדיאן" בנושא.

החשיפה המוגבלת לא מנעה מהעבודה לחלחל גם אל חייה האישיים. באותו ריאיון סיפרה שור כי חלק מבני משפחתה ומאנשים הקרובים אליה אינם מקבלים את עשייתה. לדבריה, לאחר הזכייה באוסקר, היו בהם מי שהתביישו בה וכעסו עליה, אבל הוסיפה כי מבחינתה זהו "מחיר קטן לשלם". הפער הזה - בין הקבלה שלה זכו הסרט ויוצריו מחוץ לישראל לבין ההתנגדות מצד חלק מסביבתה הקרובה, מלווה כעת גם את סרטה החדש.

אברהם בן ה-31 נולד בבאר שבע להורים ממוצא מזרחי ואשכנזי. סבו מהעדה התימנית דיבר ערבית שוטפת. אחת מסבתותיו נולדה במחנה ריכוז איטלקי בלוב, ואחד מסביו איבד את רוב משפחתו בשואה. הוא גויס לצה"ל והוצב בחיל המודיעין, אבל שוחרר מהצבא אחרי שבועיים מסיבות פוליטיות ואישיות, והחל לעבוד בהתנדבות עם ילדים פלסטינים וישראלים בבתי ספר. אברהם, ששולט בשפה הערבית, נפגש עם פלסטינים ביהודה ושומרון ובאירוע אחד שלדבריו השפיע עליו רבות, שהה עם משפחות בזמן שבתיהן נהרסו על ידי צה"ל.

בשנת 2019 הקים יחד עם העיתונאי אחמד אלנאעוק את Across the Wall - פלטפורמה שבה מתורגמים לעברית סיפורים של פלסטינים במטרה להציג לקהל הישראלי פן אנושי של צעירים מהרצועה, בניסיון לאתגר את האופן שבו פלסטינים מעזה מיוצגים לרוב בתקשורת הישראלית. דף האינטרנט קיבל יותר ממיליון מבקרים בשנת 2021. הפרויקט הופסק בנובמבר 2023, לאחר שצה"ל הפגיז את ביתו של אלנאעוק.

בנאום קבלת הפרס בברלין, קרא אברהם להפסקת אש בעזה ולסיום "מצב האפרטהייד ואי השוויון" בינו לבין עדרה בגדה המערבית הכבושה. הנאום גרר האשמות באנטישמיות, הסתה לאיומי מוות נגד אברהם והתאספות של המון ימני ליד בית משפחתו בישראל.

בריאיון לתוכנית "סוכן תרבות" בכאן 11 אמר אברהם כי קשה לו ביותר שאמו שילמה מחיר על נאומו כאשר המון הגיע לביתו לחפש אותו, וגרם לה לעזוב, והוסיף כי קיבל את הביקורת של מי שנזפו בו על שלא הזכיר בנאומו את החטופים הישראלים המוחזקים בעזה, ואמר כי בדיעבד - היה מזכיר אותם, אלא שלא ציפה לזכות ושהנאום היה קצר ולא מתוכנן.

ב-3 במרץ 2025, בטקס האוסקר שבו זכה בפרס בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר, אמר אברהם כי "כישראלים ופלסטינים, יחד, הקול שלנו חזק יותר. אנחנו רואים אחד את השני, ההרס של עזה ואנשיה חייב להסתיים, והחטופים הישראלים המוחזקים ברצועה חייבים להשתחרר. כשאני רואה את באסל, אני רואה את אחי, אך אנו לא שווים. אנו חיים במשטר בו לי יש זכויות, ובאסל חי תחת משטר צבאי ללא זכויות. יש דרך אחרת. פתרון מדיני, ללא עליונות, עם זכויות פוליטיות לשני העמים. אנחנו שלובים זה בזה".

קבוצת הווטסאפ המשפחתית של אברהם דממה לדבריו כשהוכרזו המועמדויות לאוסקר, והתברר שסרטו "אין ארץ אחרת" מועמד לפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר. "יש במשפחה שלי אנשים שמצביעים ליכוד, בן גביר, גם מתנחלים", אמר בריאיון ל"ידיעות אחרונות", שכותבו (בנימין טוביאס, י"ב) הגדיר את הסרט כאחד מסרטי התעודה הטובים והחשובים שנעשו בישראל.

"כנער לא הייתי פוליטי ולא הכרתי את מה שקורה בצד השני", תיאר אברהם את המהפך שלו לנער הפוסטר של האקטיביזם השמאלני. "ובכל זאת היו במשפחה כמה דברים שונים. אמא שלי לימדה אותנו בילדות ביטויים בערבית. עם השנים - גם בזכות שנת שירות - למדתי את השפה ודיברתי בה בעיקר עם סבא. בשנים לפני שהוא מת, היינו מדברים רק בערבית. הוא היה אדם דתי, עם כיפה, מלא הומור, והיינו מסתובבים בראשון לציון וצועקים בערבית. היינו צמד קצת מוזר".

אברהם, שהתגורר אחרי השירות הצבאי בירושלים, תיאר איך ערב שבו היה נוכח בהריסת בית במזרח ירושלים שינה את תפיסת עולמו. "הייתי עם המשפחה הזו בבית עד אור הבוקר, ראיתי את החדרים של הילדים. כל הלילה דיברתי עם בעל הבית, נהג משאית, וחשבנו כבר שזה לא יקרה. ואז באו הבולדוזרים עם כוח צבאי מאוד גדול, זרקו פנימה רימוני עשן כדי שנצא. הבולדוזרים עלו על הבית, ואני רק זוכר איך האבא בכה, והבן בן ה-16 שלו ישב לצידו קפוץ, מביט רק בבולדוזר במבט מלא כעס. מאותו רגע השתכנעתי שכל הטענות ש'אנחנו רק אוכפים את החוק', הן עניין פוליטי.

"אני עיתונאי", אמר בהמשך, "ואני מאמין שהדרך לטפל בכל בעיה היא לא להסתיר. מי שרוצה לפתור את התדמית צריך לפתור את בעיות היסוד, כי לפזר סוכר על דג רקוב לא הופך אותו לגלידה".

ב"נז"א" שור כבר אינה אחת מארבעה יוצרים, ומשתתפת לצד אברהם גם במסיבות העיתונאים ובראיונות המלווים את הסרט. השניים מציגים את עצמם כאקטיביסטים המשתמשים בעיתונות ובקולנוע כדי להשפיע על המציאות, אבל שור מדגישה שהסרט לא מנסה להכריע מה הניע כל אחד מהמרואיינים לדבר.

בריאיון לתחנת הרדיו הבריטית, FRED Film Radio, אמרה כי אפשר לזהות אצלם "רמות שונות של אשמה, מודעות ומנעד רגשות", אבל אלה לא עמדו במרכז העבודה. לדבריה, השאלה שהעסיקה את היוצרים הייתה כיצד פועלת המערכת המתוארת בעדויות. גם בשיחה עם סוכנות הידיעות AP הסבירה שור כי חלק מהמידע כבר פורסם בתחקירים עיתונאיים, אבל מבחינתה יש הבדל בין קריאת הממצאים לבין צפייה באנשים שהשתתפו בתכנון ובהפעלת המערכות כשהם מתארים ומשרטטים בעצמם כיצד פעלו.

מבחינת שור, החיבור בין "אין ארץ אחרת" ל"נז"א" נמצא בניסיון לעבור מהאירוע הבודד אל המנגנון הרחב יותר. הסרט הראשון עקב אחר הריסת בתי הפלסטינים במסאפר יטא לאורך שנים; החדש מציג, באמצעות העדויות האנונימיות, את טענת יוצריו בדבר מערכת של מעקב, בחירת מטרות והפצצות בעזה. "חשוב היה לנו לומר שזה עדיין נמשך, ושלא מדובר רק בהתבוננות לאחור", אמרה. לדבריה, "הסרט אינו מבקש לתאר מקרה נקודתי או פעולה של חייל שחרג מהפקודות, אלא לטעון שמדובר במדיניות ובדפוס פעולה מערכתי".

צה"ל דחה את הטענות שהוצגו בסרט, מתח ביקורת על ההסתמכות על מקורות אנונימיים שלדבריו אינם ניתנים לאימות, ומסר כי הוא עושה מאמצים חסרי תקדים לצמצום הפגיעה באזרחים.