ג'ון מלקוביץ' בדרך לאוסקר? "סוס פרא תשע" הוא הברקה קולנועית

בקומדיה השחורה החדשה של מרטין מקדונה ("ברוז'", "רוחות אינישרין") ג'ון מלקוביץ' וסם רוקוול מגלמים שני סוכני CIA שנשלחים לאי הפסחא ב-1973, על רקע המעורבות האמריקנית בהפיכה בצ'ילה. מה שמתחיל כמעין המתנה אבסורדית לגודו הופך למסע קיומי, מצחיק ומלנכולי בין מיתולוגיות עתיקות, פשעי עבר וחרדת מוות. מרטין מקדונה שוזר כאן הומור שחור, ביקורת פוליטית ודרמה אנושית, ומקבל מכוכביו שתי הופעות נפלאות

תגיות

שני אנשים, אחד מבוגר ושני צעיר יותר, מסתובבים במקום זר, לכאורה ללא מטרה מוגדרת. החיים הם הדבר הזה שמחבר ביניהם. על הדרך, המבוגר מביניהם מקפיד להטיח את הפילוסופיה הקיומית הלא ממש מעודדת שלו באוזני כל מי שרק מוכן לשמוע. הבמאי-מחזאי מרטין מקדונה כבר עשה זאת בעבר, בקומדיה השחורה שלו "ברוז'" (2008), ועתה הוא חוזר אל המתכונת בסרט-הצמד החדש שלו, "סוס פרא תשע" (Wild Horse Nine) הידוע גם כסרט שעשוי להביא סוף-סוף לג'ון מלקוביץ' את האוסקר המיוחל.

קשה שלא לזהות את השפעותיו של סמואל בקט על סרטו הנוכחי של מקדונה. קודם כל משום שמדובר בשני גברים שמערכת היחסים ביניהם מתנהלת בעיקר באמצעות התנצחויות הדדיות והמתנה אבסורדית במקום הכי מוזר שאפשר להעלות על הדעת, לקראת משימה עלומה שפרטיה מתבררים ככל שהסרט מתקדם. מעל הכל מתנוססת תודעת המוות, והייאוש הקיומי אף הוא לא נעדר. אבל היעדר המשמעות הקיומית - לפחות עבור הגבר המבוגר - דווקא מתנגש פה עם ההקשר ההיסטורי ועם רקע פיזי ספוג משמעות מיתולוגית ורוחנית.

שכן עלילת "סוס פרא תשע" מתרחשת בשנת 1973, ושני הגברים הנידונים הם כריס (מלקוביץ') ולי (סם רוקוול), סוכני CIA המוצבים בסנטיאגו שבצ'ילה כחלק מהמעורבות האמריקאית המתוכננת לסילוק הנשיא הנבחר סלבדור איינדה. בהמתנה לפעולה, הם יוצאים לנפוש באי הפסחא, אולי המקום הכי לא צפוי שאפשר לחשוב עליו, שבו נמצאים אותם "ראשים גדולים" - כפי שמכנה כריס ברדוקטיביות מופגנת את פסלי האבן הענקיים שיצרו הילידים. הוא, אגב, מתעב את השיח הפרוגרסיבי שמאלץ אותו לקרוא לבני המקום המקוריים בשם Indigenous, ולפסלים - Moai. אני לא בטוח שבשנת 1973 התקינות הפוליטית אכן נשמעה כך, אבל זו דרכו של מקדונה לסנוט בביקורת שנמתחה עליו בשנים האחרונות בשל השימוש בביטויים בעלי מטען גזעני בחלק מיצירותיו.

מה הם עושים באי הפסחא, האי המיושב המבודד ביותר בעולם ששאלות רבות הקשורות בו נותרו חסרות-מענה גם היום? לכאורה, כלום ושום דבר. מחכים לגודו. אבל אנחנו יודעים שכריס גוסס ושחברו הטוב נסע עמו בעיקר כדי להשגיח עליו. המשימה מתבררת כלא פשוטה, משום שכריס נוטה לפטפטנות יתר שחושפת את מעורבותו במבצעי חיסול ופעולות חשאיות - אחד מהם מסתבר כבעל משמעות קונספירטיבית במיוחד. בנוסף, הוא החל בהקלטת האוטוביוגרפיה שלו שמתחילה בעידן הדינוזאורים - לא באופן פיגורטיבי ממש - מה שלגמרי לא מוצא חן בעיני הבוס של השניים (סטיב בושמי). לסיפור נקלעות גם צמד סטודנטיות צ'יליאניות תמימות (מריאנה די ג'ירולמו ואיילין סלאס), שאחת מהן מצליחה לסדוק את מעטה הציניות של כריס ולעורר בו רגש אנושי שכמו נשכח ממנו.

"סוס פרא תשע" מתקיים במתח שבין המיתולוגיה של אנשי המבצעים החשאיים והאנושיות השברירית שמסתתרת מאחוריה. כריס הוותיק שייך לעולם הצללים של הרג, בגידה ושקרים; הוא נושא עמו הילה של דמות אפלה שההיסטוריה הרשמית לעולם לא תכיר במעשיה. אבל מקדונה מתעניין דווקא בסדקים שבתוך המיתולוגיה הזו: בחולי, בהתמכרות, בהזדקנות, ובצורך הנואש כמעט למצוא משמעות לחיים. גם שמו של הסרט נשמע כמו שם קוד שנלקח ממיתולוגיית המבצעים החשאים, והוא משתלב במשחק הזה שבין מיתוס ומציאות. הענקים של אי הפסחא - נזכרתי בשם סרטו של דובר קוסאשווילי והקלף מסדרת פלאי עולם שאספנו בילדותנו - מדגישים את ההיבט הזה, במיוחד כאשר מקדונה מעמיד את הדמויות האנושיות מול הפסלים המונומנטליים. ניסיונותיו של כריס לגמד את אחד מפלאי התרבות האנושית, בעודו ניצב מול הנצח - רק מדגישים את חוסר המשמעות של קיומו.

בסצנה מבריקה שב מקדונה אל מונומנט ואלי, הנוף האמריקאי האיקוני שבו התרחשה עלילתם של רבים מהמערבונים הקלאסיים, ובראשם סרטיו של ג'ון פורד ("מרכבת הדואר", "המחפשים"). אלא שהפעם, במקום גיבורי המערבונים המיתולוגיים, הוא מציב בלב הנוף המונומנטלי את דמות אחיו של כריס (הופעת אורח נפלאה של טום ווייטס), שהקשר ביניהם נותק לפני שנים. כך נוצרת לרגע דרמה משפחתית אינטימית המציעה את האפשרות המאוחרת לפיוס על רקע המוות המתקרב. הנופים, שהם מגיבוריו המרכזיים של הסרט, ממש כמו במערבונים האמריקאיים הקלאסיים (ואכן יש ב"סוס פרא תשע" משהו מרוח המערבון), מדגישים בנצחיותם את ארעיותו של הקיום האנושי ואת קטנותו של האדם הניצב מולם.

אגב כך, "סוס פרא תשע", מתברר, הוא בסך הכל הסרט העלילתי השני שצולם באי הפסחא, אחרי סרט ההרפתקאות ההיסטורי "ראפה נוי" של קווין ריינולדס מ-1994. ואכן, הנופים יוצאי-הדופן של האי הם הרבה יותר מרקע להתרחשות; הם מקור ניכר להנאה שהסרט מספק דרך המפגש בין יופיו הקדום של המקום והמצלמה של בן דיוויס, צלמו הקבוע של מקדונה, הקולטת אותו בצורה מושלמת.

מול הנופים הנצחיים האלה מצטיירת גם ההיסטוריה הארוכה של אלימות מדינתית אמריקאית כנטולת משמעות של ממש. האם כריס באמת חיסל 68 אנשים כפי שהוא מציין כבדרך אגב? פשעי העבר הם חלק מזיכרונותיו ההולכים ומתפוררים של כריס, וככל שהסרט מתקדם כך גוברת אי-הוודאות באשר לסיפוריו. האם הוא כבר לא מסוגל להבחין בין מה שהתרחש ובין מה שהוא מדמיין שהתרחש? קשה שלא להיזכר בהקשר הזה באמירה המפורסמת מ"האיש שירה בליברטי ואלאנס" (1962) של ג'ון פורד, שלפיה כאשר האגדה הופכת לעובדה, מדפיסים את האגדה. אלא שפה נדמה שכבר אין ממש אגדה להדפיס, וגם העובדות הולכות ונמוגות. מקדונה אינו מציע חשבון נפש פוליטי מסודר, אלא מראה כיצד גם האשמה על פשעי העבר הולכת ומתערפלת יחד עם זיכרונו המתפורר של מי שביצע אותם. ובכל זאת, הוא מציע לו גאולה דרך חזרה שנונה ואירונית אל אחת הטראומות הרודפות את ההיסטוריה האמריקאית המודרנית.

"סוס פרא תשע" הוא קומדיה שנונה ומהנה מאוד. אבל בראש ובראשונה זהו סרט של שחקנים, ובראשם מלקוביץ' ורוקוול הנפלאים שמעצבים דמויות מדויקות המשלבות את המלנכולי והגרוטסקי. זהו גם סרט אקסצנטרי מאוד, אבל המוזרות של דמויותיו לא באה על חשבון הרגש והאנושיות שלהן. יש בו משהו מההומור השחור ומהאלימות המקברית של סרטי האחים כהן, ומשהו מרוחם של המערבונים המאוחרים נוסח "חבורת הפראים" - אלה שהתבוננו בגיבוריהם המזדקנים ברגע שבו הם נאלצים להיפרד לא רק מעברם, אלא גם מהמיתולוגיה שהעניקה לחייהם משמעות. זהו סרט מצוין.