שתיקה פרסית - חלק רביעי

הימים הבאים עומדים בסימן בלבול ומבוכה. פרי ומורד אינם מתנתקים זה מזה. מבוקר עד ערב הם שוהים לסירוגין בבית הוריה או בבית הוריו. אין זה עיתוי הולם לצאת ולבלות כזוג אוהבים. הרחובות דומעים ונודפי ריחות של הפגנה ומהומה. השלטון מוזר ותמוה כי בראשו עומדות כעת שתי ממשלות: ממשלת בח'תיאר מטעם השאה וממשלת מהדי באזארגאן, שעליה הכריז ח'ומייני כממשלת מעבר.

פרי פותחת את יומנה.

יום ראשון, 11 בפברואר 1979

שני דברים אני מבקשת ממך, יומני: שקט וחתונה. אם יהיה שקט תבוא החתונה. אני יודעת שמורד מחכה לעיתוי הנכון. אבל נראה לי שהימים האלה רק הולכים ומתרחקים. בקצב הזה ההיסטוריה המשפחתית עלולה לחזור על עצמה וכמו אמא גם אני אמתין ארבע שנים עד לחתונה, או אולי אצטרך לחכות עד לזִקנה, ואז הוא יגיד לי: "סבתא'לה, רוצה להתחתן איתי?"

אוי, לא! אלוהים, כמה הייתי רוצה שזה יקרה עכשיו. למה דווקא לי זה מגיע? מה אני כבר רוצה? אני יודעת שאני כותבת שטויות. למי אכפת מהיהודייה הקטנה המאוהבת עד קצה שערות ראשה? למי מאלה שמשתוללים עד איבוד הדעת וההכרה אכפת בכלל ממישהו? ממה בעצם אכפת להם? אין לי מושג. נראה שהם בעצמם לא מבינים איך נקלעו למצב הנורא והבלתי הגיוני הזה. כל יציאה מהבית היא סכנת נפשות. כל היום אנחנו מחוברים למסך הטלוויזיה ועוקבים אחרי המכוניות ששועטות בכבישים ואחרי בחורים מזוקנים שמנפנפים בחתיכות בד לבנות, נראה כאילו הם בדרך לעזור לפצועים, ואחרי מכוניות שנוסעות בפנסים דולקים ועליהן מודבקת תמונה גדולה של ח'ומייני, ואצבעות ידיים מסמנות V, והפיות קוראים "אַללה אכבר". ובין לבין הבזקי חדשות מכריזים על עוד תחנות משטרה שמועלות באש. על עוד בסיסים צבאיים שמותקפים ונשדדים. על העוצר שהוקדם לשעה ארבע אחר הצהריים. עם החדשות האלה ועם ים של צעירים שמשוטטים ברחובות עם כלי נשק, איך אפשר להוציא את הראש? מלאך החבלה לא מפנה את הדרך. הוא ממשיך להכות.

ואני, כל מה שאני רוצה הוא להתחתן, או לפחות לצאת לבלות כמו אותם זוגות אוהבים שהתרגלתי לראות לפני שהמדינה השתגעה.

פָּרְוִיז מסביר לנו שהמהפכה היא לא רק מהפכה דתית. היא מהפכה של כל העם האיראני שרוצה להשיג צדק חברתי וצדק פוליטי. העם רוצה לחם וחופש. "אז מה כל העניין עם ח'ומייני וה'אַחוּנְדִים', כוהני הדת?" אני שואלת אותו, והוא אומר, "ח'ומייני מנצל את הייאוש של העם מהשחיתות של השאה, מהפערים הקיצוניים, מהעוני, מהמשטר הצבאי של הסאווא"כ, ומבטיח לספק את הלחם והחירות בשם האסלאם." "והם כאלה תמימים לחשוב שהוא יפתור את הבעיות?" אני מתעקשת ושואלת, והוא עונה לי בביטחון, "הם לא תמימים, הם מיואשים, ולכן הם מוכנים להתאחד ולהיאחז בכל דבר שיש בו תקווה."

ואני שואלת לאן נעלמה התקווה.

"המדינה עומדת על כרעי תרנגולת," נאנחה פרי ולעסה את קצה העיפרון.

"השאה חייב לחזור," אמר מורד, "רק הוא מסוגל להחזיר את השפיות."

"איך יחזור?" הטיל בֶּהְנָם ספק. "רק היה במצרים וכבר הוא במרוקו. המסכן חולה. נקווה שחסן השני יארח אותו לזמן ארוך יותר ולא יזרוק אותו לכלבים."

"שיהיה בריא, אִנְשָׁאללָה," קראה מהרי ונשאה כפיה מעלה.

"שקט, חדשות," הִסה אותם יעקוב.

"חדשות, חדשות, מתי אין חדשות?" רטן בֶּהְנָם וניגש להגביר את עוצמת הקול במקלט הטלוויזיה.

ראש הממשלה, שָׁאהפּוּר בח'תיאר, נמלט ומסתתר. גנרלים הוצאו להורג בירייה. השגרירות הישראלית ברחוב כַּאח' נבזזה ועלתה באש, ועליה מונף דגל פלסטין.

ראש הממשלה מהדי באזארגאן קורא שלא לפגוע בחיילים ומצטט את ח'ומייני, "הצבא הנו צבא העם, והעם הוא של הצבא." העם צוהל במטחי ירי. טנדרים שועטים בכבישים, יורים באוויר, וכוחות מזוינים מקיימים סיורים ללכידת חשודים מקרב השלטון, הסאווא"כ, סוכני הסי אַיי אֵיי וסוכני ה"מוסד" הישראלי.

"אפילו ח'ומייני לא חלם שיכניע בקלות כזאת את הצבא," קרא בֶּהְנָם.

"אסור לצאת לרחוב," הזהירה מהרי.

"מה אתם שמחים כל כך, טיפשים," קרא בֶּהְנָם אל המרקע. "אתם מאמינים שתקבלו שיכון וחשמל ומים בחינם?"

ארוחת הצהריים הוגשה כלאחר יד ונותרה מיותמת על השולחן. פרי עטפה את עלי ה"סַבְּזִי חוֹרְדָן" הירוקים בפת לחם, ודחתה אותם ממנה. "מסכנים הישראלים, אני מקווה שהם יצאו בשלום מבניין השגרירות," העירה.

"הם ברחו דרך היציאה האחורית," הרגיע בֶּהְנָם ונטל בפיזור נפש את הלחם, תלש ממנו פירורים והביא אל פיו. "הם נכנסו למכוניות וטסו משם."

"אלוהים אדירים," קראה פרי, "כל יום גרוע יותר. לא מזמן ברחו עובדי 'אל על' ומצאו מחסה בשגרירות הישראלית, ומה עכשיו?"

"תביני, פרי ג'ון," אמר מורד, "אנחנו במהפכה."

"אני כל כך מתגעגעת למה שהיה," השיבה. "הייתי רוצה להחזיר את הגלגל אחורה."

"לזה דואג ח'ומייני," התלוצץ, "אבל הוא הולך אחורה מדי, עד לימי הביניים."

"איפה החופש שלנו? החופש ללבוש מה שרוצים וללכת לאן שרוצים, אפילו הלימודים נראים לי פתאום תקופה יפה," אמרה פרי.

"אנחנו יודעים להעריך את מה שיש לנו רק כשמאבדים אותו," קבע מורד.

"תאכלו משהו," הפצירה בהם מהרי. "הצום לא יפתור את הבעיות של איראן."

הם ניקרו בתבשילים כמו נטלו תרופה מרה. בֶּהְנָם פנה לאחותו. "פרי ג'ון, אולי תביאי תה?"

"אני אביא תה ואתה תעזור לפנות את השולחן," הציעה עסקת חליפין.

"תעזבי את בֶּהְנָם," יצאה מהרי להגנת בנה, וכבר החלה להסיר את הצלחות מן השולחן. "זה לא תפקיד של גבר. 'מָגֶה בִּי דָסוֹ פָּה שׁוֹדִים?' האם נעשינו חסרות ידיים ורגליים?"

"אוי, אמא, גם את כמו ח'ומייני? גם גבר יכול לפַנות כלים מהשולחן. הוא גם יכול להדיח כלים ואפילו למזוג תה."

"תני כבוד לאחיך," גערה בה מהרי.

"אני מכבדת אותו ואוהבת אותו. נכון, בֶּהְנָם?" פרי ניגשה אל אחיה והצמידה נשיקה לאֶגו שרבץ על לחיו, ועל לבה התדפקה השאלה מתי תזכה לנשיקה ממורד.

בֶּהְנָם השתחרר מאחותו. "או קיי. אמא - את יושבת," הורה לאמו והסתער על המטבח. מהרי התיישבה בהכנעה.

פרי ערכה את הכוסות ואת קערית ה"קַנְד" על המגש וקרבה אל השולחן. את פניה קידם מורד בחיוך. "אולי התכוונת גם אלי בקשר למה שאמרת לבֶּהְנָם?"

"חס וחלילה," השיבה ברוֹך. "אתה אורח שלנו. את האורחים צריך לשרת, ולך מגיע השירות המשובח ביותר." היא הגישה לו את כוס התה הראשונה.

"שקט, בואו, תראו," קרא לפתע יעקוב.

כולם התקבצו סביב הטלוויזיה. על המסך ריצדו תמונות ואל אולפן השידור צנחו פנים בלתי מוכרות. קריין מזוקן ופרוע קרא את הפתיח של הקוראן: "אללה אכבר, בשם אללה הרחמן והרחום, כאן קול הרפובליקה האסלאמית של איראן."

"מה?" צעקו פרי ומורד ובֶּהְנָם במקהלה, ומיד סכרו את פיהם בידם, בתיאום מושלם.

בזו אחר זו נמסרו הודעות מטעם המהפכה האסלאמית. הודעות פזורות, מקוטעות, מבולבלות. חוסר המקצועיות הזדקר לנגד העיניים. הצילומים המשיכו לרצד, הקריינות היתה גרועה להחריד, האולפן רחש תנועה של אנשים מזוקנים ובעלי לבוש מרושל. ההשתלטות על הטלוויזיה וההכרזה על הקמתה של הרפובליקה האסלאמית עוררו חרדה. בֶּהְנָם הפעיל את מכשיר הרדיו וגילה שגם הוא נתון תחת אותה השתלטות בריונית.

הקריין דיווח על כיתור כלא "אֶווין" - הכלא הנורא שבו הוחזקו פושעים ואסירים פוליטיים וביטחוניים - על ידי לוחמי המהפכה במטרה לשחרר את האסירים. כעת התמלא המסך בקרייניות בלבוש אסלאמי קיצוני, רעלה כיסתה את ראשן והותירה רק חלק מן הפנים גלוי. ראש הממשלה באזארגאן הודיע בשידור ישיר כי השלטון נתון כעת בידי ממשלתו, וכי מכאן ואילך מוטל על אזרחי המדינה לציית להוראותיה של מועצת המהפכה. המצלמה הועברה אל אייתוללה ח'ומייני.

העיניים נישאו אל המנהיג הגדול. קריאות הביניים והקללות שליוו עד כה את הקריינים ואת ראש הממשלה, פסקו כליל. בֶּהְנָם ניסה להתיר הלצה והוּסָה על ידי אביו.

ח'ומייני פתח את דבריו: "בשם אללה הרחמן והרחום..." חלל החדר התמלא בקולו. לפרי היה ברור כי בכל הבתים מרותקים אנשים כמותם למכשיר הטלוויזיה ועוקבים אחר דבריו. אך שלא כמותם, הם נושאים ברכה אל משיחם. משיח שקר, ציינה לעצמה ולפתע קמה ממקומה.

"אני לא רוצה לשמוע עוד. אני מכבה."

"השתגעת?" התכעס בֶּהְנָם.

"אל תכבי," אמרה מהרי.

"תהיו בשקט," גער יעקוב.

מורד ניגש אליה. "פרי ג'ון, בואי נלך למטבח," לחש, "לא חייבים לשמוע הכול." הוא נטל את ידה והוליך אותה אל המטבח.

"הח'ומייני הזה," אמרה ברגע שהתיישבו ליד השולחן הקטן. "הוא מדבר בשקט, כאילו הוא מספר מעשייה לילדים לפני השינה, אבל הלשון שלו מלאה ארס."

"כי הוא פונה אל ההמונים. זאת השפה שמתאימה להם. הם רוצים מנהיג חזק והוא מפגין כוח ומבטיח לסלק כל מי שיגלה התנגדות למהפכה האסלאמית."

"אבל בסוף הרי יגלו שכל ההבטחות שלו הן שקר וכזב."

"זה לא מדויק. ההבטחה להרוג את המתנגדים כבר מתקיימת."

פרי הכינה תה חדש. הסמובר הנאמן פעל בביתם ללא הרף, גם בשעות הלילה, ערוך ומזומן לשרת את בני הבית, במיוחד את אבא יעקוב שמתעורר דרך קבע בשעה שלוש לפנות בוקר ללגימת תה לילית. היא ערכה שלוש כוסות על המגש, ושתיים הותירה עבורם על שולחן המטבח. "אני כבר חוזרת," אמרה למורד וחשבה כי בתוך הטירוף העוטף אותם הם בהחלט ראויים לשעה קלה של פרטיות.

היא פסעה לעבר חדר המגורים. באימה מקפיאה בהתה בתמונות החדשות שריצדו על גבי המסך. "ממאן, מה זה?" צעקה. המגש היטלטל בידה והתה דמע משולי הכוסות.

מורד נחפז ולקח מידיה את המגש.

עיניה בלעו את המרקע. "עד לאן הם מגיעים? זה מזעזע," קראה.

"חיסול חשבונות בשידור חי," הסביר בֶּהְנָם.

הטלוויזיה הציגה לראווה משפטים והוצאות להורג. עדי תביעה עטויי שק על ראשיהם ועל פלג גופם העליון, עם משולש סדקים לעיניים ולאף, הורו באצבע על הנאשם.

כמו שקים של תפוחי אדמה נגררו אל האולפן בזה אחר זה נאמני השאה: שרים, גנרלים ואנשי הסאווא"כ, ועמדו מושפלים בפני חוקריהם המזוקנים. הם הואשמו בהאשמות מבלי שתינתן להם הזכות להשיב עליהן, וניצבו חסרי אונים מול חריצת המשפט ומתן גזר הדין המיידי: עונש מוות.

"אני הולכת לישון," הודיעה פרי וגררה רגליה אל חדר השינה.

מורד הזדרז בעקבותיה, התיישב לצדה על קצה המיטה ולקח את ידה בידו. "פרי ג'ון, אני רוצה שנתחתן. אין טעם לחכות. השאה לא יחזור. ימים ושבועות וחודשים אנחנו מחכים לשינוי, אבל המצב רק מחמיר ואני רוצה אותך איתי. אני רוצה להקים איתך משפחה. חתונה היום בתנאים המוגבלים עדיפה על חתונה מושלמת בעתיד בלתי ידוע."

דמעות נקשרו בעיניה.

"האם את מסכימה, פרי ג'ון?"

היא הנהנה נמרצות. כה חיכתה לרגע הזה. הוא ליטף את לחייה הבוערת. "'דוּסֶט דָרַאם', אני אוהב אותך," הצהיר. "מרגע שראיתי אותך ב'חָסְטֶה גָארי', כבשת את לבי. אילולא המצב שנחת עלינו, הייתי רואה אותך מזמן עם שמלת כלה מתחת לחופה."

פרי, שבכל הימים מתגלגלות המילים מפיה ללא מעצור, חשה כמו הניחו מחסום ללשונה והותירו אותה חסרת מילים. כמה טוב, חשבה, שמורד לקח לידיו את המושכות והוא נוהג בכרכרת החיים, חייהם המשותפים.

"אני... אני מאושרת," אמרה לבסוף.

"עם ההצהרה הזאת שלך את עושה אותי המאושר באדם," השיב לה.

קרביה רחשו ופצחו במחיאות כפיים.

"איך את רוצה שנחגוג את היום הזה?"

"נלך לסרט," השיבה מיד.

גביניו התקמרו בתדהמה. "את אמיצה, פרי ג'ון," אמר וחיבק אותה בחום.

למחרת היום, עטופה ב"מַנְטוֹ" (מעיל מאריג דק היורד עד מתחת לברכיים, בעל צווארון, שרוולים ארוכים ושורת כפתורים עד לגובה המותניים), ישבה פרי לצדו של מורד בקולנוע "אמפייר", וצחקה באיפוק מסצנות של צ'רלי צ'פלין על פס הייצור ב"זמנים מודרניים". רוח האסלאם המהפכנית פסלה הקרנה של סרטים בעלי מסרים רומנטיים וסרטים שבהם משתתפות שחקניות חשופות, ולפיכך זכו סרטיו של צ'רלי צ'פלין לעדנה.

ידה היתה נתונה בידו. היא הפיצה בה את חמימותה, ונדמה שהחמימות הזאת זרמה בכל תא בגופה. היא היתה מודעת לסכנה, על אף חסותה של חשכת האולם, אך לא היתה מוכנה להסיר את ידה מידו. מדי פעם לכסנה מבט ימינה ושמאלה, כדי לוודא שאין הם נתונים למעקב של משטרת הצניעות.

תחושת הסכנה העצימה את חוויית האינטימיות שאפפה אותה. מחשבותיה התרוצצו ללא מנוח בין הסרט לבין אהובה שאמש הציע לה נישואים, ולבין החשש מפני מארב שעלולים לטמון להם אנשי הרוע הפועלים בשמה של הצניעות. בתנועה אגבית הניחה את שולי ה"מַנְטוֹ" על ידיהם המהודקות, מגִנה במסתרים על טוהר אהבתם.

לאורך כל דרכם הביתה הקפידו לשמור על מרחק, ועל סף הבית משכה פרי אנחה שחילצה מתוכה פרץ של צחוק. הצצה אל השעון ואל אפלולית הבית לימדה שבני הבית ישנים.

"תיכנס, נשתה תה," הציעה חרישית, והוא כבר החל לפסוע אחריה בזהירות לעבר המטבח. תחת האור הקלוש מצאו ידיה הנרגשות מפלט בעריכת הכוסות עם קערית ה"קנד". הם התלחשו וצחקקו והעלו סצנות מן הסרט, והתה שהתקרר לאטו נותר מיותם וזנוח בכוסות. פרי חשבה על ידיהם הצמודות, וחיוך מתוק עלה על פניה.

הוא קירב את שפתיו אל פיה, והיא פשקה את שפתיה וחשה בטעמה של נשיקת גן העדן. ראשה כמו נתון היה בסחרחרה. היא עצמה את עיניה והתמסרה לתחושת העונג שנשא אותה לפסגות שלא ידעה כמותן. הנשיקה הראשונה של חייה פתחה בפניה צוהר לעולם קסום ואישי השייך רק לה ולו. מפגש של נשמה בנשמה. תשוקה מזוככת עטפה את נשמתה. כל הזוהמה שהתגוללה בחוצות העיר לא הכתימה ולו בשמץ את טוהר אהבתה. גם למורד היתה זו נשיקה בתולית, והיד שליטפה כעת לראשונה את לחייה ברכּוּת, בהשתוקקות, ביקשה להמשיך כך עד בלי די.

לפתע נשמע קולה של מהרי. "פִּישְׁט, פִּישְׁט..." קראה בקול, כמו גירשה חתולה שחדרה לחדר.

פרי התנתקה באחת מהקסם ומחתה את פיה במבוכה. מורד אסף את ידיו ונראה כמי שנתפס בקלקלתו.

"אני יוצא," לאט לאוזניה, "להתראות, אהובתי, אנחנו מתחתנים."

"להתראות, אהובי," נעו שפתיה בשעה שמורד כבר היה הרחק מחוץ לביתה.

17.

פרי מסתגרת באחד משלושת חדרי הבית של אחיה שַׁהְרָם ומבצעת תרגילי נשימה. הכול ערוך ומוכן לטקס ה"בַּנְד אַנְדָזוּן", הסרת השיער. מן הסלון בוקעים צלילי הטַאר והטוֹמְבָּק המופקים בידיה של אַשְׁרָף.

אני נמצאת בישורת האחרונה, חושבת פרי ושואפת מלוא ריאותיה אוויר. לא ח'ומייני ולא אף אחד אחר יעצור בעדנו. היא נושפת באטיות וממלאת שוב את ריאותיה, מבטיחה נשימה סדירה ומאוזנת.

היא מנסה להדוף מעליה את אירועי אמש.

האירוע הראשון, החדשותי, בקע מ"קול ישראל" ונגע להפיכתה של שגרירות ישראל לשגרירות אש"ף ולשמו של רחוב כַּאח' שהוסב לרחוב פלסטין. בתוך כך ציטט מנשה אמיר את קריאתו של נשיא מדינת ישראל יצחק נבון ליהודים לצאת מאיראן, ובכל מקרה לשלוח את ילדיהם לישראל.

האירוע השני קשור ישירות אליה. ניצבת היתה במטבח, מהרהרת במעברים הרבים שהיא חווה עם הוריה. מביתו של אחיה רָאמִין שבחִיָאבָּנֶה שָאה נאלצו להיפרד עם שובו מארצות הברית, שם הותיר את אשתו עם ארבעת ילדיו עד אשר יתמתנו הרוחות ותשוב הנורמליות במדינה. אל לה להלין על כך, היות שביתו של אחיה שַׁהְרָם באָמִיראבָּד בָּלָה, שבו הם משתכנים כעת, מצטיין כאזור יוקרתי ובאוכלוסייה בעלת רמה סוציו אקונומית גבוהה. הגינות משופעות בערוגות פרחים ומתוחמות בשיחים מוריקים. עצי נוי מתנשאים אל על ואמיריהם חוצים את הגגות.

הבזק של אור ניער אותה מההרהורים. עיניה נישאו אל החלון ופגעו באש שפרצה מן הגינה. רגליה ניטעו על הרצפה כמו הפכו לעופרת יצוקה, אך מפיה בקעו זעקות רמות. ראשונה פרצה החוצה אמה מהרי עם דלי בידה והטיחה את המים על מקור האש, וכבר דהרו בעקבותיה יעקוב, בֶּהְנָם ושכנים חמושים במים. האש החלה לאחוז בכנפי התריסים ופרי המשיכה בזעקותיה ממקום עומדה, עד שחשה בכפות ידיים מטלטלות את כתפה.

"או קיי, פרי, הכול נגמר, הנה האש דועכת," קרא בֶּהְנָם ורץ החוצה עם הדלי.

פיה נסגר וזעקותיה נדמו. היא יצאה החוצה. האש כבתה ורק עשן סמיך העיד על אשר אירע. היא שמעה את מחאתה של אמה נגד המציתים שעמדו והתבוננו במחזה: "אתם פוגעים במוחמד ובקוראן!" הם הסתלקו מן המקום, ופרי תלתה באמה מבט מעריץ.

"המצב לא יכול להימשך כך," קרא אחד השכנים כששקטה המהומה. "זאת הדרך של ה'מוּגָ'הֶדִין' לבדוק ולהחרים בתים נטושים: מציתים בגפרור סמרטוט טבול בנפט, זורקים אותו לחצר, ומחכים לראות אם יש מי שיֵצא לכבות את האש."

החלטה יצאה בקרב הדיירים, לקיים בכל ערב משמרות שמירה בשכונה.

הזמזום הבלתי פוסק מכוורת הנשים בסלון חודר ומתערבל בתוך מחשבותיה. זהו היום המאושר בחיי, היא פותחת מונולוג עצמי בשאיפה. ומה יהיה הלאה? היא מקשה בנשיפה. אני הולכת להקים משפחה כאן, בטהרן. להביא לעולם נשמות רכות וטהורות ולקבוע את גורלן במקום המטורף הזה.

ניצנים צנומים של הרהורים בצבצו בתוכה במשך ששת החודשים האחרונים, וכעת הם נקשרים לגרונה ומקשים על נשימתה.

"פרי, כולם מחכים, בואי." אמה עומדת בפתח החדר.

פרי מפסיקה את תרגילי הנשימה. היא מביטה באמה. פניה הטובות מנדבות חיוך מעודד.

"כולן מתרגשות לפני החתונה. הכול יהיה בסדר," אומרת מהרי ברכּוּת. "ביום של שמחה צריך לחשוב מחשבות שמחות. תנערי טוב טוב את כל הבעיות, תשימי חיוך יפה על הפנים שלך ובואי." היא נטלה את כף ידה ופנתה אל הדלת.

את פני הכלה מקדמים צהלולים, והטַאר והטוֹמְבָּק מחזקים את המקהלה הנשית. ההשתתפות הכֵּנה בשמחתה כובשת את לבה באחת. היא מתיישבת בתווך בין אמה לאמו של מורד, גוֹהָר חאנום.

על השולחן הצבעוני המקושט בפרחים מונחים "שִׁירִינִי", דברי מתיקה, ו"קַלֶה קַנְד" - החרוט המתנשא העשוי סוכר גבישי, וכן פירות לרוב ושתייה קרה: פפסי קולה, קָנָדָה דְרַיי - משקה קל מוגז בטעם זנגוויל, וקערת זכוכית גדולה גדושה ב"תוֹחְמֶה שַׁרְבָּתִי" - משקה קר העשוי מגרגרים שחורים קטנים, שבתוספת מי סוכר ומי ורדים מקבל גוון אפרפר. בקצה השולחן מזדקר סמובר רב מידות, המתחרה בגודלו עם קערת ה"נוֹגְל" הגבוהה. בצמוד לסמובר המעלה קיטור, מצטנע ה"גוּרִי צִ'ינִי" - קומקום התה הקטן העשוי חרס, מעוטר בציורי ורדים ומגובֶּה במערכת כוסות זכוכית דקיקות המתגודדות סביבו כמו גוזלים רכים זקופי מקור סביב אמא ציפור.

"אני מברכת את הכלה שלנו לחיים טובים ולמזל טוב," פותחת "חאנום בַּנְדְ אֶנְדָאז", מורטת השיער, בקריאה רמה המגובה בתשואות. "בטרם נטפל ביופייה של הכלה, אני מתכבדת להזמין את אם החתן, גוֹהָר חאנום, לשבת על כיסא הכבוד."

גוֹהָר מביעה התנגדות מנומסת ופונה אל אם הכלה. "מֶהרי חאנום, 'חָהֶש מִקוֹנָם, שוֹמָה בּוֹרוֹ', אני מבקשת, לכי את." לאחר סדרת "תָעָרוֹפִי" (מנהג אופייני להליכות ונימוסים: כשמציעים לאורח דבר מה הנימוס מחייב לסרב, ומתנהל דו שיח בין הנותן המפציר לבין המקבל הדוחה בנימוס, עד ה"כניעה" והקבלה), מתיישבת גוֹהָר חאנום על כיסא הכבוד. הטיפול בגוהר מסתיים, ופרי מוזמנת אל הכיסא.

"אֵי יָר מוֹבּארַכּ בַּאד..." מסלסלות הנשים שיר חתונה מלווה בנגינה, והמוזיקה חוצה את החלונות ומשייטת במרום, קוראת תיגר על העיר מתחתיה שפניה השחירו.

ריטה, אחותה של פרי, רוקדת ומפזזת, מגביהה ידיה ומקישה אצבעות צרדות, והנשים מעודדות בצהלולים ומוליכות את פרי אל אחותה. השתיים אוחזות ידיים ומחוללות, סוחפות רוקדות נוספות למעגל הנשי.

פרי מובלת מן המעגל המפזז אל מקומה השמור, ובזו אחר זו תופסות כולן את מקומותיהן. "חאנום בַּנְד אֶנְדָאז" מפדרת בטַלק את גבותיה ואת פניה, ופרץ הצהלולים מתחדש.

פרי יושבת על כיסא מלכות, מכותרת בזהרורי אור. היא מצמידה קלות את עפעפיה ומתמסרת לידיים הרכות המנקדות את פניה ולקולות הרוחשים סביבה ומלווים אותה באחוות נשים מסורה. לאחר המתנה של שישה חודשים תמימים מאז אירוסיה, קנתה זכות מלאה לתחושה של התרוממות רוח. עיניה נפקחות אל פני הנשים. חמימות נעימה פושטת בבטנה.

גוֹהָר חאנום מצמידה מטבע זהב למצחה ועל ברכיה מונחת תיבה קטנה ובה תכשיטים נוצצים, דוחי כאב. "מֶרְסִי," מודה פרי לחמותה, ומושיטה לאמה את התיבה למשמורת.

המטבע מוסר ו"חאנום בַּנְד אֶנְדָאז" מקבלת אותו כתשורה. היא קדה בחן, מטמינה את המטבע בכיסה, שבה לברך את הכלה החסודה ופוצחת במלאכה. את קצהו של החוט היא כולאת בין שיניה, כורכת את חלקו סביב אצבעה, ובשיתוף עם האגודל יוצרת מעין מספריים, כשהאצבע והאגודל משמשים ידיות והחוטים הנמתחים מהם משמשים להבים. במשיכת החוט היא מורטת שערה אחת מן הגבה. המריטה הראשונה היא אות וסימן למסירת יתר המתנות, ואלו מורעפות בשירה ובצהלה. אלוהים, תן לי כוח להכיל את האושר הזה, ממלמלת פרי ומגישה את פניה להמשך הטיפול. נאקת כאב בוקעת מפיה ומחלצת מחברותיה קריאות התגרות. דודתה מעירה בנימה עוקצנית: "תתנחמי שאת שייכת לדור הצעיר, לנו תלשו את השיער מכל הגוף." פרי גומרת אומר להכניע את ייסוריה.

"תצרחי, תוציאי החוצה את הכאב," דוחקות בה הנשים, אבל פרי מצמידה עפעפיים ומרסנת את הכאב החובט על דלתות פיה.

נקייה וסמוקת פנים היא ניצבת בין שתי בנותיה של אחותה ריטה האוחזות בארבע כנפותיו של ה"נַגְדֶה", רדיד מלבני שקוף ודק ומתוחם בחוטי זהב, ופורשות אותו גבוה מעל לראשה. אַגְדָס חאנום, הידועה כמי שהתמזל מזלה להקים קן משפחתי חם ואיתן, מוזמנת לשאת בידיה שני גושי סוכר, והיא מחככת אותם זה בזה מעל ה"נַגְדֶה", פעולה הנושאת סגולה והבטחה לדרכם הסוגה בשושנים של הזוג הצעיר.

"'משאללה, צֶ'גָד חוֹשְכֶּלֶה', כמה יפה היא," נשמעות קריאות כשעומדת פרי זקופה וקורנת. זַכּות וטוהר ממלאות את לבה עוד בטרם הגיעה למקווה הטהרה.

לפתע נעה הדלת על צירה. על סף החדר ניצב החתן סמוק לחיים נוכח הנשים הרבות המצהילות את החדר. כשפוגשות עיניו בכלה, מצמצם הוא את עפעפיו כמו מוודא שאין זה מקסם שווא. "פרי ג'ון, זאת את?" הוא שואל וקרב אליה בצעדים מדודים.

שפתיה נפשקות לחיוך המוסיף לוויית חן ליופייה.

"אני זוכה בכלה הכי יפה בטהרן," הוא מצהיר כשרגליו נעמדות מול רגליה, וחרטום נעלו מתחכך בחרטום נעלה.

18.

אני משופעת בבתים, חושבת פרי בעודה בוחנת בסיפוק את השתקפותה במראה ומחליקה בידה את ההינומה השקופה התוחמת את ראשה. היא ערוכה כעת ל"אָרוּסִי", לחתונה הנחגגת בביתם של שני אחיו של מורד, הממוקם ברחוב אָמִיראבָּד הנושק לצפון העיר. במפלס התחתון התגוררו אשר ומשפחתו בטרם עזבו את טהרן וקבעו מקומם בשווייץ, והמפלס העליון משמש כעת את מנשה, אשתו ובתם.

לרגע נושף בה זיכרון המקרה שאירע לאחיה שַׁהְרָם ומאיים להשבית את שמחתה.

נדמה היה ששַׁהְרָם צלח את הדרך לישראל. אלא שכעבור זמן מה הוא ניצב בפתח הבית עם אשתו וילדיו.

"מה קרה?" שאלה פרי בתמיהה ואמה זעקה: "מה עשו לכם?"

"האם אפשר להיכנס?" ביקש שַׁהְרָם רשות כניסה לביתו, והם התעשתו ופינו להם דרך.

שַׁהְרָם שטח בפניהם את סיפורם העצוב. ה"גָצָ'קְצִ'י", המבריח הנוכל, גזל את כספם ונעלם והם נאלצו לשוב בדרך לא דרך חזרה אל הבית.

"אבל אנחנו נצא," חתם שַׁהְרָם את סיפורו, ופרי אימצה את המשפט המסכם והדפה את כל המשפטים העגומים שקדמו לו.

ההיתר לחוג את החתונה הביתית ניתן עד לשעת חצות. בהיותם "אָגָלִיאָט", בני מיעוט, הותר להם השימוש בערק לרגל האירוע המיוחד. החנויות של המשקאות החריפים אמנם הועלו באש עם תמונות השאה שפיארו את קירותיהן, אולם ארמנים אחדים, מבעלי החנויות, שמרו במרתפיהם בקבוקים שנמכרו באין רואה.

החתן והכלה הובלו במכונית הב.מ.וו של שַׁהְרָם המקושטת בסרטים ובבלונים, ובהגיעם לביתו של מנשה הופתעו לראות שני שומרי סף חמושים ברובים ניצבים משני עברי השער. השומרים פינו להם דרך.

שני נגנים מילאו את חלל החדר בצלילים שהפיקו מהטַאר, הטוֹמְבָּק והכינור, וליוו בשירה את הזמרת, שעם בואה השליכה מעליה את ה"מַנְטוֹ", ושמלתה נטולת השרוולים היתה עוד חיץ בין אור הבית לבין חשכת החוץ.

פרי פסעה אל החדר בלוויית אמה ואביה. יפה ואצילית התקדמה לאטה, מהודרת בשמלת הכלולות הלבנה. השמלה הארוכה מנוקדת בפרחים לבנים ומוצנעת בִּבטנה שמתחתיה, ושרווליה הסתיימו במרפקיה. שערה גלש בחן על כתפיה ואת ראשה חיפתה הינומה מעוטרת בפרחים לבנים גדולים. פניה הנוהרות הלמו את האיפור המושקע, חיוך זוהר מתח את שפתיה היפות, וכל עמידתה אמרה: "זה הערב שלי, נגילה ונשמחה בו."

"משאללה, משאללה," פרצו קריאות, והחוגגים נפרדו מצלחות ה"גוֹנְדִי" ומה"סַבְּזִי חוֹרְדָן" שבידיהם וקמו ובירכו את פרי. "מובּארַכּ בּאשֵה," קראו ואימצו אותה אל חיקם וחבצו את פניה בנשיקות, ופרי ביקשה לשמור מרחק מאהוביה לבל ישחיתו את האיפור המושקע.

היא העבירה מבט בין אורחיה. אמנם החתונה מתקיימת בבית ולא באולם ובצנעת משתתפים, ומשפחתה התכווצה לאחרונה, אבל סמוך אליה ניצבים הוריה, אחיה ואחיותיה ובני משפחותיהם שעדיין כאן עמה, יחד עם קומץ אורחים שארי בשר. המהפכה האיראנית דחתה אמנם את מועד חתונתה, אבל הנה היא מתקיימת במלוא השמחה הראויה.

החתן, בחליפתו השחורה התפורה למידותיו, שמתחתיה בהקה חולצה לבנה, ועל ראשו כיפה לבנה מעוטרת בפס זהב, צעד בבטחה את הצעדים הספורים שהיה עליו לעבור בסלון הבית, וכבר הגיע אל הכלה, כיסה את פניה בהינומה והובילהּ אל הבמה המאולתרת, שמעליה חופה הנתמכת בארבעה כלונסאות.

את החופה והקידושין ערך חכם חיים שופט, ידידו הקשאני של יעקוב. לאחר הקראת הכתובה המעוטרת בפרחים אדומים ובצבעים כחולים וירוקים, היא הוכנסה לנרתיק העשוי מאריג קטיפה ירוק ושוליו מקושטים ב"נַגְדֶה", אריג שקוף ודק ומתוחם בחוטי זהב, מעשה ידיה של מהרי.

הכול פעל כשורה עד שלפתע, מתוך צהלולי ה"קִי לִי לִי..." בקע מטח יריות שהשתיק את החוגגים והקפיא את דמם. מנשה העז לצאת ולבדוק את המתרחש, ובשובו לא הניחוֹ פרץ הצחוק להגות משפט ברור, והוא רק הצביע לעבר פתח הבית וסימן בידו לצאת החוצה. התעלומה הגיעה לפתרונה עם יציאתם של כמה אמיצים או סקרנים שבשובם קבעו: "אלה שומרי הסף. הם התכוונו להעצים את השמחה ביריות." וכך הצטרף אל מנשה קהל החוגגים ושחרר את צחוקו אל החלל הדחוס.

בתום החופה פצחה הזמרת בשירים המוכרים והאהובים של סָאטָר ושׁוֹהְרֶה.

ברדתם אל המפלס התחתון קידם את פני החוגגים שולחן ארוך עטוי מפה לבנה, ועליו הכבודה.

פרי ומורד נעמדו לפני העוגה הדו קומתית והתבקשו לפרוס אותה. מעיניה נשרו דמעות חמות. הנה אני נפרדת מהמשפחה, חשבה, ואין לי שמץ מושג איזה עתיד ממתין לי בתוהו ובוהו של החיים. לפתע סימן מורד בידו לנגנים והמוזיקה נדמה. הוא עמד לפני אשתו הטרייה והכריז: "אני מייעד את הנישואים שלי לאושרה של אשתי."

מילותיו פתחו שער למטר מחודש של צהלולים. עיניה של פרי עטו לחלוחית שהחלה לזלוג על פניה, והיא לא טרחה לתקן את האיפור.

בחצות תמה החגיגה. האורחים נפרדו לשלום, והחתן והכלה עלו למפלס העליון ונעלמו בתוך ה"הֶגְ'לֶה", חדר ההתייחדות, שהוכן עבורם. פרי סגרה באגרופה את פיסת הבד הלבנה שהספיקה אמה לתקוע לידה. "זה מהרב, בתי, יש בו ברכת הצלחה," לחשה לה. היא חשבה על אמה ועל הרב ועל הבד הקפוץ בתוך ידה וחשה פיק ברכיים. מורד אחז בידה בעדנה והיא ביקשה למקד את כל הווייתה בו, ורק בו.

מאוחר יותר יצאה רכונת ראש וסמוקת לחיים אל אמה והגישה לה את עדות תומתה. מהרי אימצה את בתה אל חיקה ובירכה אותה לחיי משפחה עם ילדים לרוב. "מעכשיו את אישה," רקדו המילים בפיה. "אל תיתני למצב הכללי להשפיע על הזוגיות שלכם. 'חוֹדָה בּוֹזוֹרְגֶה', אלוהים גדול."

"כן, ממאן," השיבה פרי ותהתה בלבה מתי וכיצד יימוג הערפל המרחף מעליה.

שעות אחר כך שכבה ערה, והתאימה את נשימותיה לקצב נשימותיו. "בעלי," גלגלה בלחש את המילה החדשה בשפתיה, בלשונה, כמעט ללא קול, עורכת היכרות עם טעמה הקסום. היא חשה שזה עתה סיימה מסלול מרוצים שהוכתר בהצלחה, והאדרנלין ממשיך לזרום בה ומרחיק ממנה את השינה. הערב הפכה לאשת איש.

19.

הדוור מסר למהרי מכתב, והיא הזדרזה כהרגלה להזמינו לשתות כוס תה ממותק וחם בטרם תשחררו לדרכו. זוהי דרכה להודות לדוור הטוב שמביא איתו מכתב מישראל.

בקוצר רוח המתינה מהרי לשעת הערב שבה יתכנסו בני המשפחה. כשהתיישבו כולם סביב השולחן הערוך היא נופפה במעטפה ובישרה: "מכתב משירין שלנו."

פרי ובֶּהְנָם התנפלו על היד המנופפת ופרי הצליחה לחטוף את המעטפה. "אני קוראת הפעם," הכריזה בחדוות ניצחון, "לא יכול להיות שאתה תנכס לעצמך את הזכות לקריאת המכתבים מישראל."

"או קיי," קרא בֶּהְנָם בהכנעה. "אבל את לא תיקחי מאמא את הזכות לפתוח את המעטפה."

"'בַּלֶה, רַסְט מִיגִי', אתה צודק," השיבה והושיטה לאמה את המעטפה.

כולם עקבו אחר טקס הפתיחה. מהרי אימצה את המעטפה אל לבה, ליטפה את האותיות המסולסלות ופתחה אותה. ביד נרעדת חילצה את המכתב מעריסתו, החליקה בידה על הנייר והושיטה לבתה.

פרי סקרה את השורות. חיוך דומע ליווה את קריאתה הדוממת.

"מה את עושה? זה לא הוגן," התריס בֶּהְנָם. "או שאת קוראת בקול או שאת מעבירה אלי את המכתב."

"תפסיק להתמרמר. בֶּהְנָם, אם היית מתחתן גם אתה היית זוכה להתייחסות במכתב מישראל. המכתב הפעם הוא לי ולמורד. מזל טוב מזל טוב וברכות ברכות ברכות וכולי. נראה לי שבאמצע חטף ממנה בעלה, שלום, את המכתב והמשיך אותו בכתב היד שלו. כנראה החטיפה היא בגנים המשפחתיים אצלנו." היא הפליגה אל השורות הכתובות בכתב יד החלטי ויציב, השונה כל כך מכתב ידה המסולסל והרך של אחותה שירין, ואמרה, "תשמעו מה שלום כותב":

פרי, מורד, יקרים ואהובים שלי,

עכשיו שאתם כבר נשואים במזל טוב ובברכה, עשו את המעשה הנכון ובואו לישראל. זה המקום שלנו. של כולנו. הניחו מאחוריכם את כל הבעיות של איראן, אִרזו את מה שיש לכם (אל תדאגו, יש פה הכול) ובואו. אני מתהלך בארץ החופשייה שלנו, מתבונן בבניינים, שלא אני בניתי אותם, ואני אומר: זה שלנו. אני מטייל בעיר מגורַי ראשון לציון וממשיך ומתייר בכל רחבי הארץ הנפלאה הזאת - בפארקים, בגנים, בים המלח, בכנרת, בהרים, בעמקים, בנחלים, ולא מפסיק לחשוב שכל זה שלנו. אני מבקר בכותל המערבי ולא מנסה לעצור את בכי ההתרגשות שגואה בי בכל פעם שאני מגיע לרחבת הכותל. כל השנים התפללנו "בשנה הבאה בירושלים", והנה אני כאן, חי בארץ שהחלוצים טרחו והתאמצו כל כך כדי שאני ואתם נוכל לשוב ולחיות כאן.

מי כמוכם רואה ויודע שאיראן הפנתה לנו עורף. יום ולילה אנחנו דואגים לכם. התמונות שמשדרים פה על הנעשה באיראן מכאיבות לנו ומדאיגות אותנו מאוד. השאה הלך ולקח אִתו את החופש, את הפריחה, את התרבות ואת התקווה שלנו, היהודים. מי היה מאמין שאת מקומו יתפוס סייד קנאי ויגרוף אחריו מיליוני מאמינים תמימים שבטוחים שהוא יביא להם את הישועה? כל כך הרבה מגיעים הנה מאיראן. אני רוצה לראות אתכם פה. מחר ולא מחרתיים.

ושלא תעזו לחשוב על מקום אחר, כמו אמריקה. אם יש לכם בעיה - מי יעזור לכם שם? למי יהיה אכפת מכם?

פה, הישראלים אמנם מחוספסים, מתווכחים ואפילו רבים. אבל בזמן מצוקה - כולם מתייצבים לצדך ועוזרים לך. בישראל לכולם אכפת ממך.

אתם צריכים לחיות פה וישראל צריכה אתכם. התרומה הגדולה שלכם היא קודם כול תרומה דמוגרפית. אנחנו חייבים לשמור על רוב יהודי במקום.

בישראל אתם חופשיים לחיות את חייכם בגלוי, זקופי ראש, בלי צורך להסתיר את זהותכם, את יהדותכם, את השקפת העולם שלכם. אתם חופשיים לחנך את הילדים בכל מוסד חינוכי שתבחרו.

לא חסר כאן דבר. במדינה הקטנה שלנו יש הכול. ארץ חלב ודבש, עם פרדסים וכרמים, ושמש חמה ומעודדת ברוב טובה, ואתרים היסטוריים ואתרי טבע קסומים. אתם חייבים לבוא הנה ולהודות לבורא עולם על כל הטוב שמוצע כאן.

כששַׁהְרָם ביקר פה לפני ארבע שנים הצעתי לו לקנות דירה בבניין שנמצא בבנייה. הוא לא תלה בכך תקוות רבות, אבל השאיר לי את הכסף הנחוץ וחזר לאיראן. אני מאמין שבקרוב מאוד הוא יהיה פה שוב, ואמסור לו את המפתחות לדירה. לאט לאט אני מקווה שלא רק אתם, אלא כל המשפחה תגיע לישראל ונתלכד במקום הנכון - במקום שלנו.

אז קדימה, אהובים, התחילו לזוז.

שלכם בלב ובנפש,

שלום, ראשון לציון, ישראל, מאי 1979

(שירין סולחת לי על שחטפתי ממנה את המכתב ואני מקווה שגם אתם סולחים לי.)

פרי המשיכה לאחוז במכתב, עיניה אחוזות במילים. עיני כולם נאחזו בה.

"מה אתם אומרים?" שברה לבסוף את השתיקה.

"מילים חזקות," השיב בֶּהְנָם מהורהר. "כל מילה בסלע. שלום הצליח להוציא את שירין שלנו מאיראן והוא ממשיך בפעולת החילוץ וההצלה. הוא מתכוון להשפיע על כולנו. אתם, פרי ומורד, ואנחנו אחריכם."

"זה נראה לך אפשרי?" העזה פרי לשאול.

"אין דבר העומד בפני הרצון," השיב בֶּהְנָם בנחרצות.

מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק החמישי של הספר.

שרה אהרוני / שתיקה פרסית

עורך אחראי: דב איכנולד

עורכת ספרי המקור: נוית בראל

עורכת הספר: דפנה שחורי

עורכת הלשון: ורד זינגר

מעצבת הכריכה: דנה ציביאק

הדימוי שעל הכריכה: Trevillion Images / Agnieszka Kielak

הפקה והבאה לדפוס: בתיה בודנר

לוחות: צביקה שרויטמן

סדר: טפר בע"מ

תודה לכותבי הספרים הבאים: 1. רוח אללה - ח'ומייני והמהפכה האסלאמית, אמיר טהירי. ספריית אפקים/עם עובד, 1985. 2. איראן במהפכה, דוד מנשרי. הקיבוץ המאוחד, 1988. 3. שטן גדול שטן קטן - מהפכה ומילוט באיראן, אליעזר (גייזי) צפריר. ספריית מעריב, 2002.