לפני 7/10 הם כמעט פירקו את הזוגיות. שורדי השבי חושפים איך זה נגמר בחתונה

אל שיחת ה”יחסינו לאן” שתיכננו סשה טרופנוב וספיר כהן אחרי שנה של זוגיות, איש מהם לא הגיע. הם היו רחוק מאוד מאיפה שחשבו שיהיו, גם אם לא כל כך רחוקים זה מזו. הוא בדירת מסתור ברצועת עזה, והיא מתחת לאדמה, במנהרה.

“הקשר שלנו לא היה טוב כל כך בחודשים שלפני החטיפה, וגם אפשר לומר שעמדנו להיפרד ממש לפני 7 באוקטובר”, משחזרת ספיר, שהשתחררה משבי חמאס אחרי 55 ימים, ועכשיו יושבת על הספה לצד סשה, שהשתחרר מהשבי לאחר 498 יום. “אני חושב שבשבוע שאחרי החגים”, סשה מצטרף, “אם לא היה קורה מה שקרה, היינו עושים איזו שיחת ‘טוב, תקשיב, תקשיבי, נראה לי שאנחנו לא מתקדמים לכיוון הנכון. ניסינו הכל, כולל לעבור לגור ביחד, ניסינו להיפתח, זה לא עובד, אנחנו שונים מדי. לטובת שנינו, מה שנקרא, כדאי שנחתוך’”.

מי היה יוזם את השיחה? “כנראה שספיר. היא הייתה בת 29 כמעט, אני הייתי בן 27. היא רצתה מערכת יחסים רצינית וחתונה, ואני רק עברתי למרכז אחרי לימודים בדרום והייתי הכי רחוק מלתת למישהי טבעת. ובגלל זה כשהייתי בשבי, לא ציפיתי שהיא תחכה. כאילו, מבחינה הגיונית, לא הייתה שום סיבה שהיא תחכה”.

לא רק שהיא חיכתה יותר מ-400 ימים מאז שחזרה, היא גם הצטרפה למאבק להחזרתו והפכה למשענת של אמא שלו. “לא ידעתי בכלל איפה לחכות כשהודיעו שהוא חוזר”, היא משחזרת, “חשבתי שלא מתאים שאהיה שם בתחנה הראשונה שלו ברעים, שהיא בדרך כלל לבני משפחה. לא רציתי להפתיע אותו, וידעתי שהוא לא מצפה לזה. לא רציתי שהוא ירגיש מחויבות. אבל לנה התעקשה ממש, והרגשתי שמגיע לי לראות את סשה חוזר לאמא שלו, אחרי המאבק הארוך, ובלי קשר למה שיהיה בינינו”.

סשה: “מבחינתי היא נדחפה לגמרי”.

ספיר: “התנפלנו עליו שם, ואני כבר לא זוכרת משם כלום מרוב כל הרגשות יחד. הוא סיפר שהוא חזר עם אמונה מהשבי, ואני מיד ראיתי בו דברים שתמיד קיוויתי שיהיו בו. בכל זאת השתדלתי לא להיכנס לחדר שלו, וכששאלו אותו אם הוא רוצה לישון עם אמא שלו, לבד או עם ספיר, הוא קרא לי”.

סשה: “לבד כבר ישנתי מספיק זמן, ועם אמא זה משונה. בהתחלה כל האינטראקציה הייתה מוזרה, אתה בשיחות נפש עם מישהי שנפרדת ממנה בראש ולא ציפית שהיא תהיה שם, ופתאום מסתבר שהיא הייתה חלק חשוב ממה שסימנת בראש כדבר הכי חשוב לך בשבי - שאמא שלך תמשיך לחיות. הייתה הכרת תודה ענקית, אבל גם צורך להבין איפה בתוך כל זה עומדת מערכת היחסים שלנו. ואני מגלה ששנינו השתנינו”.

זה נגמר בחתונה. ביולי האחרון, בנוכחות 500 אורחים שמיצמצו כמה פעמים כדי לוודא שהם אכן נוכחים ברגע הזה ולא חולמים. כולל נשיא המדינה, וניצן אלון, ראש מִפקדת החטופים. “הם היו מוזמנים של לנה, ובאמת עזרו לאורך כל הדרך”, ספיר נזכרת, “אז הרגשנו שמגיע להם להיות חלק מהשמחה. ראיתי בחתונה הזאת הזדמנות לשמחה לאומית, לא רק פרטית. סשה קיבל את האורחים, ואני יצאתי רק בחופה. היה רגע שראיתי את כל האורחים דרך דלת זכוכית, כשיצאתי מהחדר חתן-כלה, וחשבתי כמה רחוק היה הרגע הזה שהיינו שנינו מתחת לאדמה”.

סשה: “ספיר נכנסה לחופה עם השיר ‘ממעמקים’ של עידן רייכל, ששמעתי כשמחבל ששמר עליי השאיר אצלי את הרדיו שלו. הייתי שומע בווליום נמוך ממש כדי לא לגמור לו את הבטרייה. אני זוכר את עצמי מת מרעב מכל הפרסומות ברדיו על העוף בסופר ומסעדות השיפודים, ואז היה את השיר הזה ברדיו, וחשבתי שם עליה”.

ספיר: “היה גם ‘שיר למעלות’, שזה השיר שסשה נכנס איתו לחופה, ואני שמעתי אותו בראש כשחשבתי על סשה בשבי”.

סשה: “עבורי ללכת פיזית בחופה שלי, אחרי מה שהרגליים שלי עברו בעזה, היה אדיר. משהו שלא יכולתי לדמיין כשהייתי עם מקלות המטאטא שהם שמו לי כקיבוע ב-7 באוקטובר, כשהייתי סשה של אז”.

ספיר: “בריקוד הסלואו של הסוף רקדתי עם סשה, ופתאום קלטתי שכולם מסביבנו בוכים, פשוט בוכים מאושר, ואמרתי לו ‘תסתכל מה קורה פה’, והוא אמר לי, ‘ספיר, גם אני בוכה’”.

"החלטתי שאני חייבת להיפרד"

היום, אחרי שרמות האדרנלין התאזנו מתופת שבי כפול, מאבק להשבת החטופים, סבבי הרצאות מסביב לעולם, הצעת נישואים בקריביים וחתונה - שניהם קצת פחות אמוציונליים. הם הראשונים להודות שהזוגיות שלהם היא נס, כמו החיים שלהם שניצלו אחרי עשרות רגעים מתוחים שדמיינו בהם את הסוף. אבל מה לעשות שלחזור לשגרה - שני בני 30 שלקחו להם חתיכה נכבדת משנות ה-20 וקיבלו במקום טראומה - זה בעיקר סיזיפי.

אנחנו נפגשים בדירת סאבלט שזוג חברים השאיר להם במרכז תל-אביב, עשר דקות מהים. “אנחנו בין סאבלטים כרגע”, מספרת ספיר, “חזרנו מסבב הרצאות בחו”ל, ואנחנו עם מזוודה אחת של בגדים שלקחתי לשם ולא ידעתי שהיא כל מה שיהיה לי, כי כל החפצים שלנו במחסן עד שנעבור בקרוב להרצליה באופן קבוע”.

סשה חזר לעבודה שלו כמהנדס באמזון במשרה חלקית. “ביום-יום אנחנו לא ממש מדברים על השבי, אבל גם עדיין לא בשלב ההומור על זה”, מודה ספיר. “לפעמים אני שוכחת או לא מאמינה שהייתי בשבי. היו שם רגעים תוך כדי שחשבתי שאני במבחנים לתפקיד בשב”כ, ותכף ייכנס מגייס ויגיד לי ‘התקבלת’. אני יכולה לראות ריאיון של חטופים בטלוויזיה ולומר ‘יואו, מה הם עברו, דבר קשה’, וסשה נמצא לידי ומתחרפן. אני לא קולטת שגם אנחנו היינו שם”.

סשה: "מצלמים גם סרטון לישראל והמחבל אומר לי משפט–משפט מה להגיד. כולל את השם של ספיר, שהוא קורא לה סביר, ודורש להגיד שאני מתגעגע אליה. אני מנסה לומר לו שזה נראה לי לא מתאים כי בראש שלי היא כבר בחוץ חמישה חודשים וחיה את החיים"

סשה: “אני מסתכל מסביב וכולם התקדמו בזמן הזה, ואתה קולט שאתה בשורה מאחור. לא קל לי שזזתי מהמרוץ. אני מרגיש שירדתי כיתה ושהייתי יכול להיות במקום אחר בקריירה. אבל אני מזכיר לעצמי את כל המקומות שצמחתי בהם בזמן הזה, והתמונה משתנה. לפני כל מה שקרה, עניין אותי להרוויח כמה שיותר כסף, להגיע כמה שיותר מהר לאיזה עשרה מיליון שקל שייתנו לי שקט ואז אוכל להפוך למורה. אחרי השבי אני צריך משמעות כבר מעכשיו, להרגיש שלהיות חטוף ולשרוד את זה זה לא הדבר הכי גדול שעשיתי בחיים”.

ספיר: “אני הייתי מהנדסת תוכנה עד החטיפה, ועוד לפני זה היו מחשבות אם זה מתאים לי. לא היה לי מספיק אומץ לעזוב, אבל כשחזרתי זה היה כל כך רחוק ממני לשבת מול מחשב ולהתעסק באיזה פיצ’ר. עכשיו אני בחיפוש”.

הם נפגשו באפליקציית היכרויות, עם התחלה מאוד לא מבטיחה. “היינו יחד שנה לפני החטיפה, אבל לא שנה של מערכת יחסים שנמצאת בעלייה”, מתאר סשה.

ספיר: “הייתי מראה לאחים שלי תמונות של בנים באפליקציה, והם היו אומרים ‘נה, משעמם’, ‘יא, חתיך!’ עם סשה הייתה הסכמה בין כולם שהוא נראה טוב. דיברנו איזה שבועיים לפני שנפגשנו, ובאמת היה כיף ממש, ואז נפגשנו, והדייט הראשון לא היה מדהים. אני הגעתי ברכבת מקריית-אתא עד שרונה בתל-אביב, וכמובן שהוא לא התאמץ להגיע אליי. כשראיתי אותו לא האמנתי, הרקולס צועד לעברי. אבל אז השיחה התפתחה וזה פשוט לא זרם, לא היה קליק. חזרתי לתחנת הרכבת מאוכזבת במחשבה שלא נדבר יותר, אבל אז הוא שלח לי הודעה אם הסתדרתי”.

סשה: “מבחינת שנינו לא היה אמור להיות דייט שני. בדרך הביתה חשבתי כמה לא נהניתי בדייט עצמו, אבל שבכל זאת היה כיף לדבר איתה בשבועיים לפני, אז פשוט זרקתי חכה”.

ספיר: “עניתי לו ‘לילה טוב מתוקי’, כמו שהייתי כותבת לו בהסתמסות שלפני הדייט, וכשהוא שאל אותי ‘מה, אני עדיין מתוק?’ עניתי לו שכן. מפה זה המשיך”.

סשה: “הדייטים הבאים היו אפילו מוזרים יותר. בדייט השני בפארק הירקון תן הרים לי את התיק עם הפה שלו, והייתי צריך לרדוף אחריו. הוא גם אכל את הגביניות שהיא הביאה לי. בדייט השלישי גנב הרים לי את הטלפון בלי ששמתי לב”.

ספיר: “ואז הוא התקשר מהטלפון שלי לקבל עזרה באיתור, והנציגה שאלה אותו, ‘רגע, אז מאיזה טלפון אתה מדבר איתי?’ והוא אמר לה, ‘אממ.. מהטלפון של בת הזוג שלי’. ואמרתי, איזה בחור רציני”.

סשה: “בדייט אחרי זה אנחנו בחוף הים, על כיסא ים, מתחבקים. מגיע מישהו שנעמד לידנו ופשוט שלף את התיק שלי עם המחשב. בשלב הזה, עם כל מה שקורה בדייטים, אני מתחיל לחשוב שאולי זה סימן שמשהו לא טוב. כאילו, מה זה אומר?”.

ספיר: “ואז בדייט האחרון שלנו לקחו לי אותו, וגם לקחו אותי”.

ספיר: "המחבל אומר לי 'בטח שאנחנו הומניים, בקוראן כתוב שכל פעם שהחוטף אוכל, הוא צריך לתת לשבוי אוכל'. ועניתי, 'אז יאללה, קדימה'. למחרת ראיתי אותו אוכל ואמרתי לו, 'מה קורה? אמרנו שבקוראן זה פיפטי-פיפטי', והוא היה מביא לי עוד פיתה"

מתי מגיעה פריצת הדרך? ביחד: “אין פריצת דרך!”.

ספיר: “מרוב שהרגשתי שאנחנו לא מתקדמים לשום מקום עם החודשים שעוברים, לחצתי שנעבור לגור ביחד. הרגשתי שאני לא מספיק מכירה אותו. זה הגיע לזה שאמרתי, ‘אתה מסיים עכשיו את חוזה השכירות, בוא נעבור לגור ביחד, ואם לא נפרדים’. הכל היה מלווה באיומים. איכשהו הוא אמר בסדר. רק אחרי חצי שנה הגעתי לראשונה לניר עוז כדי להכיר את המשפחה והחברים. וגם כשגרנו יחד הייתה תקשורת לא טובה, היו הרבה ויכוחים ולא הבנו זה את זו”.

סשה: “במערכת יחסים צריך שיהיה לך רצון לקבל מהאחר ולתת לו. אני לא רציתי לתת כלום בתקופה ההיא. באופן לא מודע, התנהגתי כאילו אני שם סטרס על המערכת שלה כדי לבדוק כמה אפשר יהיה להעמיס עליה עד שהיא תיפרד ממני. כי לי היה קשה לעשות את זה בעצמי, והיא, בצד שלה, רצתה שאני אעשה את זה. ידעתי שהיא בחורה טובה ושאני מפספס פה משהו, אז עדיף שלא אני אהיה האקטיבי בפספוס.

“באתי מבית של הישגיות קיצונית, ואז שירות צבאי במודיעין בגזרה דרומית שאתה רוצה לעשות שם עבודה טובה כי זה להגן על הבית שלך, תואר בהנדסה בבן-גוריון. הכל מערכות לוחצות וסגורות. ואז אני מגיע למרכז סוף-סוף ופתאום זוגיות, עוד מסגרת. רציתי שהיא תבין שיש פה מישהו שעכשיו לא מוכן ממש, ואולי מתישהו כן, אז תבחרי אם את נשארת”.

ספיר: “הייתי מותשת. נוסעת אליו הרבה למרכז, יוזמת דייטים. באותה שבת, כשכבר גרנו יחד והיה חג, רציתי לצאת. ידעתי שאם לא הוא יהיה בפלייסטיישן כל השבת, ומה אני אעשה? אז או שנוסעים להורים שלי או לשלך. שיכנעתי אותו שניסע לקיבוץ על אף שהוא אמר כל הזמן שלא בא לו. היה משא ומתן ממש, והטיעון המנצח היה שזה היום האחרון של הבריכה בקיבוץ עד לשבועות”.

סשה: “חשבתי על זה הרבה בשבי, על למה כל כך לא רציתי להגיע לקיבוץ בשבת ההיא. התחלתי לקחת את הזמן בכוונה, ופיספסנו לפחות שני אוטובוסים”.

ספיר: “היה לנו ויכוח באוטובוס בדרך לקיבוץ, ואני זוכרת שהוא אמר לי משהו והתחלתי לבכות, והחלטתי שאני חייבת להיפרד ממנו אחרי סוף השבוע הזה”.

"הייתי בטוח שהולכים להוציא אותי להורג"

אחרי סוף השבוע הזה הם באמת נפרדו, אבל לא בדרך שהיא חשבה. כשהגיעו לניר עוז הם התמקמו בחדר אירוח שנמצא מול בית ההורים של סשה, מוכנים לתת ליחסים ביניהם הזדמנות אחרונה.

סשה: “זה חדר האירוח שאמא שלי תמיד אהבה לתת לנו כי היא אהבה להסתכל מהחלון של הבית שלה ולנסות לנחש מה הסטטוס שלנו. ב-7 באוקטובר זה היה רעיון פחות טוב”.

ספיר: “אני זוכרת שישבנו עם החברים שלו בערב, ב-6 באוקטובר. אני חושבת ששני גורן הייתה ואחותה שירה, ארבל יהוד, ואולי גם אריאל הצטרף אחרי, כל מי שגדל עם סשה”.

סשה: “היה הכי צחוקים, כמו תמיד. מעשנים קצת, משחקים ג’נגה. אנחנו הולכים לישון באחת וחצי-שתיים ובשש וחצי קמים לבלגן. היא העירה אותי ואמרה שיש צבע אדום”.

ספיר: “ואני בהלם, אני לא רגילה למצב כזה, מחכים ואין שקט, וככה במשך איזה שעה. ואז נכנסים מחבלים, קודם לבארי, ואני זוכרת שמישהו שולח לסשה הודעה שיש חדירה בקיבוץ, ב-ynet כבר מתחילות כותרות עם ציטוטים כמו ‘מחבלים רוצחים אותנו, אף אחד לא מגיע’. בשעה ההיא התחילו להגיע מחבלים לתוך הקיבוץ, צרחות בערבית ברקע וקולות של יריות. בדירה לא היה ממ”ד ואנחנו מתחבאים מתחת למיטה, הוא קצת בטלפון. אני בכלל לא נגעתי בטלפון, לא רציתי להיפרד מאף אחד ולא שלחתי שום דבר”.

סשה: "אני מסתכל מסביב וכולם התקדמו בזמן הזה, ואתה קולט שאתה בשורה מאחור. לא קל לי שזזתי מהמרוץ. אני מרגיש שירדתי כיתה. אחרי השבי אני צריך משמעות כבר מעכשיו, להרגיש שלהיות חטוף ולשרוד את זה זה לא הדבר הכי גדול שעשיתי בחיים"

הצלחתם לדבר ביניכם שם, מתחת למיטה? ״הייתי בטוחה שאנחנו עומדים למות, וחשבתי כל הזמן, מה אני אמורה להגיד לו? כאילו, תגידי לו איזה מילות פרידה, תגידי לו שאת אוהבת אותו. אבל לא הרגשתי שאני אוהבת אותו באותם רגעים, אחרי כל מה שעברנו בשנה ההיא, אבל מה, אני לא אגיד כלום ועוד רגע אנחנו מתים? אלה המחשבות שהציפו אותי מתחת למיטה, וגם טיפה כעסתי שהוא לא יכול לשמור עליי ברגעים האלה. שנינו מכווצים כמו סרדינים, דבוקים לקיר, והוא כל הזמן רק אומר לי ‘תהיי בשקט’ וכל מה שאני מרגישה זה כעס”.

סשה: “הגיע שלב שדופקים לנו על הדלת, דפיקות של באו לשבור את הדלת ולפרק את מי שנמצא בפנים, ובשלב הזה אני פשוט יודע שאין לי מה לעשות. זה לא מחבל או שניים, ואני בחדר קטן חסר אונים, והדבר הכי טוב שאני מצליח לחשוב עליו הוא להישאר מתחת למיטה ולקוות שהם יפספסו אותנו וייצאו. ולספיר בינתיים יש התקף פאניקה, זו הייתה פאניקה טהורה, והיא עוטפת את עצמה בשמיכות, רועדת ואומרת, ‘תחבק אותי, תחבק אותי’, וזה לא הזמן להתחיל להתגשש שם מתחת למיטה ולהתחבק, זה הזמן שנייה לנסות להבין מה קורה ואיך אפשר להציל את המצב.

“ואז רואים את קרן האור שנכנסת כשהדלת נפתחת, והמוות כאילו נכנס לאירוע. אני רואה את המדים והנשק, ומחבל נכנס והופך את המיטות. הייתי עם בוקסר וספיר עם איזו פיג’מה קטנה, אני מרים את הידיים והוא חצי מופתע, ואני צועק באנגלית שאנחנו אזרחים. אולי עשרה מחבלים נכנסים והם עם מצ’טות, מקלות, רובים. הם מתחילים להתקרב אליי ואל ספיר, מתחילים להוציא את ספיר מכל השמיכות שהיא התעטפה בהן, ואני מנסה להבין אם הם מתכוונים… לאנוס אותה מולי או משהו כזה? ואני מתחיל לומר להם באנגלית ‘גיב הר פנטס!’ ידעתי פלוס-מינוס מה קורה שם, בעזה, ומה הם מסוגלים לעשות, מהתקופה של השירות הצבאי, והבנתי שהם מסוגלים לשחוט אותנו ומעבר לזה. רציתי רק לגרום להם להלביש אותה. המחבל זורק עליי ג’ינס, חושב שאני זה שצריך משהו ללבוש, ואני ממשיך להתעקש, עד שאחד מהם בא ונותן לי בוקס לפנים. אני מתחיל להילחץ שהם נהיים אלימים, והם מתחילים להתעצבן ולמהר. מוציאים אותי עם ראש למטה, על הברכיים, ומשם אני לא רואה כלום. הייתי בטוח שהולכים להוציא אותי להורג”.

ספיר: “אני רואה טנק שרוף בזמן שמובילים אותי לאופנוע, וכל מה שאני חושבת עליו זה ‘יש שואה, והעצים עדיין ירוקים, והשמש עדיין זורחת בשמיים, איך זה קורה?’”.

"המחבל אמר - 'בטח שאנחנו הומניים'"

כהן נחטפה על ידי מחבלי חמאס, והוחזקה בדירות ומנהרות עם חטופים אחרים מניר עוז, כשטרופנוב נחטף על ידי מחבלים של הג’יהאד האיסלאמי וברוב הזמן מצא את עצמו לבד. כל משפחתו נחטפה או נרצחה במתקפה. אמא שלו לנה וסבתו אירנה נחטפו והוחזקו בשבי 55 יום, בזמן שוויטלי, אביו, נקבר ללא בני משפחה. ביתם בניר עוז, המקום שאליו עלו מרוסיה לפני יותר מ-25 שנה, נשרף כליל.

“הגעתי לעזה מפורק לגמרי”, משחזר סשה. “ניסיתי לברוח מהם בשלב מסוים, אחרי שכבר לקחו את ספיר. זה היה להיות או לחדול כי אני דמיינתי שלוקחים אותי לעזה ומתחילים עינויים, ינסו להוציא ממני מידע על הצבא ואחר-כך להרוג אותי. כשברחתי, העונש שלי היה שירו לי ברגליים ממרחק מטר, כדורים שפירקו לי את העצם”, הוא מצביע על הרגליים שלו, שנחות עכשיו על הספה, ונושאות צלקות לאורכן. “בגבול אנחנו נופלים מהאופנוע, אני לא מצליח לעמוד בגלל הרגל ופשוט מתרסק עם האופנוע, ואז חבורה של עזתים מתחילה לתת לי בעיטות ואגרופים. לוקחים אותי לדירה עם שק על הראש ושמים לי מקלות מטאטא סביב הרגל בהתחלה, כדי לקבע אותה, עם תחבושת אלסטית מאולתרת, ורשת גריל של תנור ששמו לי על הרגל כדי שתישאר ישרה. עדיין יש לי סימנים שלה על העור”.

אחד הרגעים הקשים ביותר היה עיכול המציאות החדשה הזאת, וההבנה שאולי לא יחולצו בקרוב. “באמת ויתרתי על הכל בימים הראשונים”, משחזר סשה. “איבדתי כל כך הרבה דם, הייתי תשוש פיזית ונפשית, העבירו אותי מבית לבית לבית, ופשוט נשכבתי שם על מזרן ושקעתי לשינה. קמתי באמצע הלילה כי התרופה כבר התפוגגה, כשאני רוצה להאמין שזה חלום, ואז מתעורר עוד קצת, רואה אור מעומעם בחדר, וקולט שני מחבלים יושבים ומסתכלים עליי. אני מוריד את השמיכה, רואה שכל המזרן דם, והגוף כואב ובקושי אפשר לזוז. ביום הבא מוציאים אותי לסעודה חגיגית של כל מי שהשתתף בחטיפה. במרכז יש סינייה כזאת של עוף ואורז, וכולם מבסוטים. המחבלים אומרים לי, ׳תעל, תעל׳. וכל מי שרואה אותי שם מצטלם איתי, זה כאילו הביאו אותי כמו איזה דג טונה ענק, כמו אצל היפנים, שרוצים להשוויץ בפיתיון”.

ספיר: "אני יכולה לראות ריאיון של חטופים בטלוויזיה ולומר 'יואו, מה הם עברו, דבר קשה', וסשה נמצא לידי ומתחרפן. אני לא קולטת שגם אנחנו היינו שם"

ומדברים איתך? “התחילו לחקור אותי מי אני ובמה אני עובד, וממה שהכרתי קצת את העזתים מהשירות במודיעין ידעתי שהם רובם דתיים, ופחדתי שאם אני אגיד שספיר רק בת הזוג שלי ולא אשתי, אז יסמנו אותה כאיזו מישהי שהייתה עם גבר בלי להיות נשואה לו. לא ידעתי מה קורה איתה, אבל חשבתי, רק למקרה שגם היא חטופה - אז שיבינו שהיא אשתו של מישהו ושאסור לגעת בה”.

הבנתם בשלב הזה שצריך ליצור עם המחבלים מערכות יחסים, אפילו אמון, כדי להצליח לשרוד את זה? “כן, וזה לא היה קל. אתה צריך לבלוע רוק, לספוג הרבה עלבונות כלפי מי שאתה כעם, איפה שגדלת, דברים שלא עשית. ואתה צריך להזיז הצידה את האגו, של ‘למה אתה נותן להם להתנהג אליך ככה?’ כי זה מקטין לך את סיכויי ההישרדות, להתחצף או להיות אלים. הייתי צריך להזכיר לעצמי כל הזמן מה המטרות שלי - לצאת מפה. והבנתי שם בתקופה הזאת שאני, יש לי מטרה אחת, לחזור הביתה, ולא בשביל שאני אוכל לשחק בפלייסטיישן או לחזור לעבוד, אלא כדי לחוות את אמא שלי ואת אבא שלי שוב, לתת להם נחת”.

ספיר: “בעל הבית שהייתי בו היה טיפוס דתי, והצלחתי להתחבר אליו באיזושהי צורה דווקא כי האחרים לא סבלו אותו. התחלתי לשאול אותו שאלות באנגלית על מה הוא קורא. אמרתי, בטח אם אני אדבר על הקוראן, אז הוא יזרום איתי. והוא התחיל להסביר לי על הקוראן, ולאט-לאט שאלתי יותר שאלות, והוא ממש התמכר לשיחות שלנו. באיזשהו שלב בבקרים הוא היה פותח את התריסים, ואומר לי, סבירו - ככה הוא היה קורא לי - Let’s talk, wake up, let’s talk. כל הזמן הוא רצה לדבר. ואז לאט-לאט הוא אומר לי, אולי תהיי מוסלמית? הוא זיהה פוטנציאל. אמרתי לו, ‘למה? אני לא מצליחה להבין, האיסלאם זה דבר טוב? תוכיח לי שאתם הומניים’. והוא אמר, ‘בטח שאנחנו הומניים, בקוראן כתוב שכל פעם שהחוטף אוכל, הוא צריך לתת לשבוי אוכל’. ועניתי, ‘אז יאללה, קדימה’.

"למחרת ראיתי אותו אוכל ואמרתי לו, ‘מה קורה? אמרנו שבקוראן זה פיפטי-פיפטי’, והוא היה מביא לי עוד פיתה. הייתי מחמיאה לו כשהוא היה מבשל, אומרת לו, Smells very good, you are a good chef. הוא היה איש משפחה, עם שתי נשים שהוא הוציא מהבית ולא ידעו מה הוא עושה עם הדירה בזמן הזה. הוא הבין שאם הוא ייתן לי להסתובב בבית בחופשיות, בלי לקבל אישור ללכת לשירותים, השיחות יחזיקו, והוא זרם עם זה”.

וזה מרכך אותו עם הזמן? “יום אחד הוא מצייר על דף נר זיכרון וכותב את השם שלי עליו, ואני חושבת אז שזה הרמז שלו שבקרוב רוצים להרוג אותי. היה לו מילון עברי-אנגלי, וניסיתי לפתוח על מילים שחשבתי שהוא ירצה לומר. פתחתי את המילון על המילה Enemy והוא אמר, ‘יס, דיס איז יו’, ואז הוסיף, ‘אבל כשאת נמצאת פה, הכל מלא באור’. הסתכלתי עליו בצורה משונה פתאום, לא הבנתי איך מחבל יכול לומר דבר כזה. ואז הוא קרע את הציור וזרק את הנייר”.

ספיר: "חזרנו אנשים אמיתיים ופתוחים. בקשר לפני הרגשתי שאני דורכת על ביצים כל הזמן, פוחדת להרוס את מה שיש בינינו, מפחדת שהוא יילחץ מדברים שאני רוצה, מסתירה רגשות, וזה יצר קשר לא אותנטי. השתחררתי מהשבי בן אדם אחר"

סשה: “תראי, המחבלים האלה היו יותר מדי מספרית בשביל שסטטיסטית כולם יהיו פסיכופתים. רובם עשו את זה ממניעים אידאולוגיים וערכיים, לא משיגעון. היו רגעים שהתחלתי לייבב שם בפניהם, כשהיו סימנים לזה שהם עוד רגע ישימו לי כדור בראש, והם הסתכלו אחד על השני מבולבלים, ואמרו לעצמם ‘כואב לו’. כשהם הקשיבו לרדיו הייתי שואל אותם מה נאמר כדי להבין לאן הולכת המלחמה, והם יכלו לשחק בי עם התרגום - נגיד כששמעתי את השם של אמא שלי וספיר ברדיו, היו יכולים לומר לי שהרגו אותן במקום ששיחררו אותן. אפילו כשעשוע, בשביל לראות אותי סובל, אם הוא היה שונא אותי ולא היה אכפת לו ממני. ב-7 באוקטובר הרגשתי שהם ראו בי חיה, אבל עם הזמן נוצר קשר והוא תירגם לי נכון את מה שהייתי שומע, וגם הצחקתי אותו ולמדתי ליצור מצבים שבהם הוא צריך אותי”.

מה ידעת על אבא שלך במהלך השבי? סשה: “הייתה לי אינדיקציה שהוא חטוף, מאיזו פיסת מידע שקיבלתי מהם בחודש הראשון, אבל היו להם סתירות בגרסה. אבא חי איתי בראש לאורך כל תקופת השבי, וכשהיה קשה לי הייתי אומר ‘הלוואי שלו לא כזה קשה, או שהוא במקום טוב יותר’. אחד הדברים שהבנתי שם הוא כמה המשפחה חשובה, ורציתי לתקן קשרים עם ההורים שלי. אני בן יחיד, ולא הייתי בקשר הכי טוב איתם. הייתי מדבר איתם פעם בכמה זמן, אבל השיחות היו בנאליות, לא רגשיות, ולא הייתי מספר שום דבר משמעותי על עצמי. אבא שלי היה אדם בעל אינטליגנציה רגשית ולב טוב, אבל אני הרגשתי שאיכשהו פיספסתי את זה כי ראיתי את הגרסה שלו בבית, של אבא סובייטי קשוח שדוחף להישגים. כשהייתי בשבי אמרתי לעצמי שאני חייב לחזק את הקשר איתו, ודמיינתי איך נטייל יחד באירופה כמו שהוא רצה. אבל עם הזמן בשבי, התחזקה ההבנה שהוא אולי לא בחיים”.

מתי אתה מקבל את הבשורה? “רשמית, רק כשאני משוחרר, בדקות הראשונות ברעים פוגשת אותי עובדת סוציאלית שאומרת לי ‘אמא וספיר מחכות לך’. ואני מבין בראש שאם אני יצאתי לפני אבא, אז כנראה שהוא לא איתנו יותר. אני מתפרק שם ובוכה. אני רואה אותו היום לנגד העיניים שלי כשאני עושה בחירות, הקול שלו עדיין מלווה אותי, גם בימים שאני מנסה לא לתת לאובדן שלו לבלוע אותי”.

"הייתי בכלוב ברפיח. יום אחד באו לצלם סרטון"

מי שטווה מחדש את הקשר בין ספיר לסשה, גם בהיעדרו, היא לנה אימו, שהיחסים שלה עם ספיר מתהדקים עוד במנהרות. “בהתחלה ביקשתי שיעבירו לאיפה שהיא נמצאת מכתב שכתבתי לה בעברית בכתב יד”, מספרת ספיר. “המחבל שצייר את נר הזיכרון הסכים להוריד אותי למנהרה של לנה, והיא ישר אמרה לי כשהיא ראתה אותי, ‘ספיר, אני לא מאמינה שאת בחיים’. היא התרגשה בטירוף, היא חשבה שסשה ואני מתים כי הם הסתכלו מהחלון על מה שקרה בחדר האירוח לידם באותה שבת.

“היה לי סיכום עם עוד מחבל שהוא ייקח אותי לקבוצה שלה ביום ההולדת של סשה, ב-11 בנובמבר. היא הייתה עם דניאל ואמיליה אלוני ולקחה כמה כדורי שינה, הייתה ממש בדיכאון ביום הזה, ואיך שנכנסתי בדלת היא פשוט קפצה מהמיטה עם דמעות, לא הפסיקה לבכות. ישבנו ואמרתי לה ‘את יודעת כמה זמן רציתי לדבר איתך לבד, בלי שסשה לידנו, ואז אני אוכל לשאול אותך מלא דברים עליו? ועכשיו אני יכולה לעשות את זה!’ אמיליה ציירה אותי ואת סשה מתחתנים, עם חופה ברקע, ואמרה שהיא תכין לנו מיץ תפוזים כשנתחתן. שבוע לפני השחרור העבירו את לנה לקבוצה שלי, והשלמנו פערים. דיברנו בלי סוף. סיפרתי לה על כל המעללים של סשה, והיא שאלה אותי ׳אז איך סבלת אותו ככה?’”.

סשה: “ההורים שלי חשבו תמיד שלא אמצא בת זוג”.

ספיר: “לנה סיפרה לי מלא דברים על איך הוא היה כילד, והרגשתי שאני מכירה אותו מהכמה ימים האלה איתה בשבי הרבה יותר מבכל השנה איתו. היא אמרה לי, ‘ספיר, אני לא מסוגלת להגיע לארץ ולראות מה מחכה לי. אני חייבת שתשתחררי איתי’. נשארתי איתה במלון בכפר המכביה במשך כמעט שנתיים, עד שסשה השתחרר. היו לה מחשבות קשות, היא הייתה אומרת לי ‘זה הבן היחיד שלי ואין לי מלבדו כלום בעולם’, ואני כל הזמן ניסיתי לצייר לה תמונה שהוא תכף חוזר. היא חיתנה אותנו בראש שלה ואני זרמתי איתה, נתתי שמות לנכדות שיהיו לה, ממני ומסשה, וגם ההורים שלי הצטרפו לזה והתחברו אליה. היינו שומרות ביחד שבת”.

אולי עשית אידיאליזציה בראש לדמות של סשה בזמן הזה? לא היה חשש שהוא ישתחרר אדם אחר, או האדם שרצית להיפרד ממנו גם ככה, ולא תצליחו לממש את העתיד הזה שדמיינת? “לאמא שלו אמרתי, כן, כן, חתונה. אבל עם הזמן לא יכולתי לשקר לה יותר, וכשהקשר התהדק סיפרתי לה את האמת על זה שיש בינינו פערים שאולי לא ייפתרו. היינו מעולמות שונים, אני אדם מאמין מבית מסורתי וסשה לא היה אדם מאמין, וזה השליך על הרבה דברים והרגלים. ניסיתי לחשוב כמה זמן אוכל לחכות לו, ומתי אצטרך להתקדם בחיים ולחפש את בן הזוג המיועד לי, שאוכל להגשים איתו את החלום הגדול של להקים בית. אבל הרגשתי בכל זאת שאני חייבת לחכות לו, כי לא הצלחתי לדמיין את עצמי יוצאת עם מישהו אחר, במיוחד לא מישהו שלא עבר את מה שעברתי. הרגשתי שאנחנו חייבים את סגירת המעגל. שישתחרר, נדבר על הכל וניפרד או נמשיך”.

באיזשהו שלב הוא הפסיק להזכיר אותך בסרטונים שלו שהתפרסמו מהשבי. ספיר: “הפתיע אותי בכלל שהוא הזכיר אותי בסרטון הראשון שפירסמו, שמחתי מזה. אבל בסרטון השני הוא לא הזכיר והייתי בטוחה שאם מקודם הוא חשב שיש צ’אנס, הוא כבר משחרר אותי ואומר לי - ‘תמשיכי בחיים שלך ותמצאי מישהו אחר’. ידעתי שהוא שונא להיות נטל”.

סשה: “עברתי שם בינתיים תקופות קשות באמת. הייתי בכלוב ברפיח בחקירות על השירות בצבא, ובאמצע של הפצצות בחאן-יונס, והחזקתי בשביל אמא שלי, כי ידעתי שאם אעשה משהו שיסיים את הכל, לא מן הנמנע שהיא תלך אחריי או תחיה חיים של צער. יום אחד באים לצלם אותי לסרטון, מביאים בגדים נקיים ומישהו שיודע עברית מליצית כזאת, ומתחיל לשאול שאלות. מצלמים סרטונים לכל מיני גורמים בפוליטיקה הפנימית שלהם, ואז מצלמים גם סרטון לישראל והוא אומר לי משפט-משפט מה להגיד. כולל את השם של ספיר, שהוא קורא לה סביר, ודורש להגיד שאני מתגעגע אליה. אני מנסה לומר לו שזה נראה לי לא מתאים, כי בראש שלי היא כבר בחוץ חמישה חודשים וחיה את החיים, אולי כבר מתחילה לחזור לחיים ולחפש מישהו?”.

ספיר: “לקחנו את הסרטון הראשון למפענחת שפת גוף, הסרטון שבו הוא הזכיר אותי, והיא אמרה לי, ‘ספיר, הוא אוהב אותך, אבל מהשכל’. ולא סיפרתי לה כלום קודם על היחסים שהיו לנו”.

סשה: “הרגש שלי כלפיה נבנה מאז שחזרתי, מבחינתי ביום שבו חזרתי התחלנו מנקודת האפס. אז בנובמבר, בשבי, כבר קברתי את עצמי, ורציתי בשבילה שתמשיך. גם כי באמת לא היה בי געגוע רומנטי כלפיה. מחקתי אנשים בשבי, כי לחשוב עליהם רק גרם לי להרגיש עוד יותר לבד. בכלל לא ציפיתי שהיא תהיה עם אמא שלי. איזה מחויבות יש לה כלפיה? גם בני המשפחה שלה היו עם אמא וחיזקו אותה, והם חלק גדול מזה שהיום היא בחיים”.

טרופנוב השתחרר בפברואר 2025, והקשר של השניים עבר טרנספורמציה מהירה, עד כדי הצעת נישואים כעבור חמישה חודשים בלבד. “חזרנו אנשים אמיתיים ופתוחים”, אומרת ספיר. “בקשר לפני הרגשתי שאני דורכת על ביצים כל הזמן, פוחדת להרוס את מה שיש בינינו, מפחדת שהוא יילחץ מדברים שאני רוצה, מסתירה רגשות, וזה יצר קשר לא אותנטי. השתחררתי מהשבי בן אדם אחר. אמרתי לעצמי, ‘ממה פחדת כל הזמן הזה?’ כל כך כיף להיות ישירה, עם ביטחון במי שאת ובמה שאת צריכה. והבטחתי לעצמי שכשהוא חוזר אני פותחת הכל, אומרת שאני שומרת שבת ואין על זה ויכוח, אומרת את כל הדברים שיגרמו לו לברוח ממני ורואה אם הוא יישאר. וגם הוא הגיע פתאום פתוח רגשית”.

סשה: “דיברנו כל הלילה כשחזרתי. ראיתי בספיר מישהי עם עוצמות מטורפות פתאום. עם חוכמה וחום”.

ספיר: “הלילה הראשון עבר בשיחה אחת ארוכה, והרגשתי שלא סתם חיכיתי לו כל הזמן הזה. זה הגבר שלי. הייתי בעננים”.

הם חזרו למגורים בכפר המכביה, לשם פונו פדויי שבי, בהתחלה לחדרים נפרדים. “ידעתי שאני צריך את הפרטיות שלי והיא את שלה, והקשר לא היה במקום של חדר משותף. היו לי הרבה עניינים כשחזרנו, מכף רגל ועד ראש, העיכול לא אותו דבר אחרי שאוכלים שימורים במשך שנה וחצי, הבטן הייתה מתנפחת. הייתי מתגרד והגוף שלי היה אדום מהסבון כי לא הייתי רגיל להתקלח. לא ישנתי טוב ולא הצלחתי להיכנס לשגרה. עד היום יש לי קשיים בשינה וחלומות שחוזרים על עצמם”.

ספיר: “לפני השבי הוא היה מנסה להראות שהוא חזק וקשוח, וכשהוא חזר ככה ומרגיש בנוח היום לשתף אותי בחלומות שהוא חולם ובקשיים שלו, זה קירב בינינו”.

סשה: “ספיר דאגה להבהיר שאנחנו בנקודה של להציע נישואים או לא, ואני בהתחלה רציתי לחכות כי הרגשתי שחברים שלי עדיין שם. אריאל וארבל עדיין היו בשבי”.

ספיר, איך ידעת שהוא מציע מהסיבות הנכונות, ושיש לכם בסיס מספיק יציב יחד כזוג, מעבר לצרכים הרגשיים שמילאתם זה לזו? ספיר: “פחדתי שהוא רוצה לרצות את אמא שלו, ולא רציתי שהוא יציע לי נישואים מתוך זה שהוא ירגיש ‘חייב לי’. הייתי אומרת לה, ‘לנה, אל תגידי לו משפטים כמו ‘בזכות ספיר אני בחיים, כי זה שם עליו לחץ’. אבל גם רציתי כבר להבין לאן זה הולך, והייתי צריכה ביטחון”.

הרבה מהבונדינג המחודש הם חייבים לסבבי ההרצאות שיצאו להעביר ליהודים מסביב לעולם, מיד עם חזרתם. “צברנו במסעות האלה בחו”ל חוויות משותפות, אחרי שבשנה הראשונה להיכרות היינו זרים מהאפליקציה”, מתארת ספיר.

סשה: “אפשר לומר שאנחנו מרגישים שגדלנו ביחד, שזה מה שזוגות הרבה פעמים מחפשים כדי להרגיש שהם התפתחו כבני-אדם במקביל, ולא מתמודדים מול שתי גרסאות מוגמרות זה של זה, שכל צד מנסה לשנות. הפכנו להיות צוות טוב. עשינו סבב הרצאות בארצות-הברית, וידעתי שבסבב הזה אני אציע נישואים וקבענו את הקריביים כיעד הסופי. התחלתי לשכנע אותה ללבוש איזה משהו שהיא לא תתחרט עליו ולמהר כדי שנספיק לשקיעה”.

ספיר: “הוא לבש מכנסיים צמודים קצרים, וראו למרחקים את הקופסה של הטבעת בולטת בכיס, וחשבתי, איזה חמוד שהוא בטוח שלא רואים”.

שניהם מזהים בהתרוממות של הזוגיות הזאת גם סט שיעורים על תקשורת וביטוי צרכים - מעבר לסיפור על צמיחה פוסט-טראומטית מרהיבה. “רוב השאלות בהרצאות שלנו הן על הזוגיות, והבנו שאנחנו רוצים לדבר על מה גרם לנו מלהיות זוג שעל סף פרידה לכזה שעובר שבי וחוזר חזק יותר”.

סשה, היית חוזר לעוטף לגדל את הילדים שלך? “עדיין לא חזרתי לשם, גם לא לביקור. מה שנשאר לי הוא רק זיכרונות. אני זוכר את הקיבוץ כמו שהוא היה ב-6 באוקטובר כי ב-7 הייתי עם שק על הראש ביציאה ממנו, ושום דבר לא זיהם את איך שאני זוכר את ניר עוז. בגלל זה אני לא נוסע לשם, אני רוצה שככה זה יישאר. קשה להודות בזה, אבל יש הסכם לא כתוב עם אנשים שגרים בפריפריה, שהם ייהנו ממחיה נוחה מבחינת מס ומחירים, אבל ישמשו כמגן אנושי. ומי שחי במרכז, הפוך. נהנה מביטחון יחסי, אבל נושא ביוקר מחיה. אני מעדיף לתרום לכלכלה של המדינה מספיק כדי לחיות במרכז, כדי שהמשפחה שלי לא תהיה חלק מהחוזה הלא-כתוב הזה של ‘אתה הראשון לחטוף את האש של האויבים שלנו. מצטערים, חביבי’. אמא שלי, לעומת זאת, הולכת לניר עוז שלוש פעמים בשבוע, להאכיל את החתולים”.

יצא לכם להיות בקשר עם פוליטיקאים בסיטואציה הכי אקוטית שיש, מה התחושה לקראת הבחירות? ספיר: “היה פוליטיקאי שאמר לי וללנה, ‘אם זה היה תלוי בי, גם אתם לא הייתם פה ולא הייתם חוזרים’. קלטתי בזווית העין את לנה מחייכת וכששאלתי אותה למה היא כל כך שמחה היא אמרה לי, ‘עכשיו אני מבינה סופית שרק אלוהים יעזור לי’”.

סשה: “למדינה יש אחלה פרצוף, אבל הפוליטיקאים - ליבם לא היה במקום הנכון. הם שם בגלל הכסף והכוח והתקציבים”.

ספיר: “אני אצביע כנראה למישהו אחר ממי שהצבעתי לפני 7 באוקטובר. על אף שכולם באותה מידה מנסים להיות אינסטגרמיים ולא אצביע לשום פוליטיקאי בלב שלם”.

סשה: “אתה רואה את בן גביר מצטלם עם אסירים, וכמי שהיה בסיטואציה ההפוכה אני יודע כמה זה חרטא, כי אלה אנשים שיגידו את מה שהוא רוצה שהם יגידו. זה נטו פרופגנדה למצלמות. אין שום מועמד היום שאני רוצה לתמוך בו באופן פומבי. אני רק חושב שכל אחד שרוצה להיבחר, חייב למשפחות 7 באוקטובר תוכנית עבודה של מה הוא מתכוון לעשות”.