האסטרטגיה הכי גרועה בפרק הבכורה של "הישרדות" הייתה דווקא של ההפקה

העונה החדשה של "הישרדות" נפתחה עם שתי קבוצות של מפורסמים, יתרונות אישיים שנחשפו מוקדם מדי והדחה ראשונה שעוד לא הספקנו להתרגש ממנה. ההפקה ניסתה לייצר דילמות מוסריות ודרמות גדולות, אבל בעיקר פגעה באסטרטגיה של המשחק - למזלה, יש בליהוק דמויות שעשויות להציל את המצב

תגיות

בוקר טוב לכל מי שמחזיק מתחת לבלטה ביטקוין למקרה הצורך. במדינה שבה ראש הממשלה מאמין שמטבע דיגיטלי יחלץ אותנו מהסנקציות הכלכליות של העולם, קשה לבוא בטענות לפורמט ריאליטי שהאסטרטגיה לא בדיוק בראש מעייניו. בסך הכול מדובר בשני צדדים של אותו בלוקצ'יין: מבטיחים לנו שהכול יסתדר, בתנאי שלא נשאל יותר מדי שאלות ונמשיך להחזיק חזק. ובכל זאת, הנה זה בא. עונה חדשה של "הישרדות" נפתחה ברשת אמש (מוצ"ש), יומיים לפני הבחירות הגורליות בתולדות הבחירות הנוכחיות, ואנחנו, שגם ככה כבר מתורגלים בחיים שלמים של הדחות, נערכים לחורף ארוך על הפיליפינים בביקיני ועם דיאטת אורז. לפחות לשם קולות הימאים יגיעו ממש מהר.

אז מה יש לנו הפעם? זה התחיל משתי קבוצות של מפורסמים, או אם לדייק, שני סוגים של מפורסמים - הישג סוציולוגי בפני עצמו. מצד אחד בוגרי תוכניות ריאליטי קודמות, ומנגד מפורסמים שהגיעו מהבית או מהאינטרנט. כלומר, מהסלון שלכם או מהפיד שלכם, תלוי איזה מסך אתם צורכים. לפני הצילומים הציעו לכל אחד מהם לקחת יתרון אישי שיעכב את שאר חברי הקבוצה שלו ("לראשונה בהישרדות העולמית!", זועק גיא זוארץ, ואני מדמיינת את קרמיט הצפרדע מטלטל את ראשו בפראות בפתיח של "החבובות"). התלבטות בהחלט מעניינת, אף שאם כולם היו חכמים מספיק כדי לקחת את היתרון, אף אחד לא היה מתעכב והדילמה המוסרית הגדולה של הפרק הייתה נחסכת מאיתנו. אבל ניחא.

לא עובר הרבה זמן עד שהאגואיסטים משלמים את המחיר. שתי הקבוצות יוצאות למשימת הדחה, שבמהלכה מתברר בדיוק מי המניאקים שהגיעו לכאן כדי לנצח ומי הערכיים שבאו לשחק קבוצתי. וצדקה טל צידון כשנזפה בהפקה על שחשפה את ערוותה ברבים: יתרון כזה צריך להישאר אצל השורד להמשך הדרך, כקלף בשרוול, סוד קטן ומלוכלך שאפשר לשלוף ברגע הנכון. אין שום חוכמה בלחשוף אותו בשלב כל כך מוקדם בעונה. מה הרוויחה ההפקה? כמה דקות של מבטים מאשימים ושבט שלם שמצייר מטרות על הגב של חבריו עוד לפני שהספיק להקים מחסה ולריב על אורז. חבל, דחיית סיפוקים היא שיעור חשוב באסטרטגיה לטווח ארוך. תרשום לפניך, זוארץ.

אחרי משימה ארוכה, ארוכה כמו הזמן שלוקח לטיסות הלואו-קוסט לחזור לנתב"ג, שבמהלכה ניסו האנוכיים לכפר על עוונם ולרצות את חברי הקבוצה המאוכזבים, הודחה חיה, אחותה של יוכי אפוליאון, שכבר השתתפה ב"המירוץ למיליון" וב"האח הגדול" (לא נורא, חיה. ככה סימנת וי מהיר על ריאליטי אחד ותוכלי לעבור מיד לבא בתור. יש עוד אחיות על הפרק, לא?). השבט שחיה הייתה אמורה להצטרף אליו קיבל הזדמנות להחזיר אותה למשחק, בתנאי שיוותר על תיבת האורז והציוד שלו, אבל העדיף לשמור על התיבה.

נתחיל מהחטא הקדמון: משימת הדחה כבר בפרק הראשון, כשהשורדים עדיין לבושים בבגדים המתוקתקים שאיתם הגיעו מהבית, היא לא שמחה גדולה. זה לא עובד כמעט משום בחינה: עוד לא הספקנו להיקשר למתמודדים, אין לנו מושג מי הם, ולכן גם להדחה אין שום משקל רגשי. על אחת כמה וכמה כשהמודחים עפים רק כי הפסידו במשימה פיזית, מה שהופך את כל העסק לאקראי וחסר משמעות עוד יותר. אז מישהי עזבה. נקסט.

דבר שני, הדילמה שההפקה הניחה בפני השבט בסוף הפרק - חיה או התיבה - היא בכלל לא דילמה. הגעתם למשחק שבו המטרה היא שכמה שיותר אנשים יודחו לפניכם. כל מי שעוזב מקרב אתכם צעד אל הגמר ומגדיל את הסיכוי שלכם לזכות. אז איזה אינטרס בכלל היה להם להשאיר אותה? גם בלי התיבה עדיף היה להם שתלך, כי ממילא יתמודדו תמיד בכוחות שווים מול השבט השני, כך שהיתרון בשחקנית נוספת חסר משמעות.

העובדה שחיה לקחה לעצמה את היתרון האישי סגרה גם את הפינה המצפונית, ויאללה, סלאמאת. אם ההפקה חשבה שהרוח הקבוצתית וה"כולנו אחים" שבני ישראל אמורים להגיע איתם בילט-אין ייצרו אצלם בחירה כואבת, זו בדיוק הדרך להרוס את המשחק. ערבות הדדית זה דבר יפה מאוד במילואים, אבל בסוף הדרך על הצ'ק רשום רק שם אחד.

ועכשיו רגע של ליהוק. עוד מוקדם לדעת מה ילד יום, והנבואה ניתנה לטיפשים ולסקרים, אבל אפשר כבר לסמן כמה אנשים. אבי שושן עורר אצלי המון התנגדות עוד לפני הפרק, והוא אכן סוג של שפמנון נחלים חלקלק ורירי, מהסוג שגורם לך לוודא שהארנק שלך עדיין בכיס (אם יש לך אחד). אבל דווקא בגלל זה יש לו פוטנציאל להכניס קצת עניין למשחק. בואו נראה אותו כשהימים יחלפו, התנאים יתקשחו והג'ל ייגמר.

ליאור דיין רצוי בכל פורמט, מצדי גם בחדר ריק עם מיקרופון. אני תמיד מוכנה לשמוע אותו מדבר. כנ"ל שי חי, שסוף סוף הגיע לריאליטי שיודע למצות את הכישורים שלו. סטפן לגר הוא בהחלט מראה נעים לעיניים דואבות (ואחרי חודש של תעמולת בחירות, העיניים שלנו מאוד דואבות), ושמעון וקנין - יוצא "משחקי השף" - עשוי להפתיע. השאר יצטרכו לחכות עד שאלמד לחבר בין השם לאישיות. בהתחשב בכמות הפרקים שמחכה לנו, זה ייקח לא יותר מחודשיים-שלושה.

בפרק הבא: מישהו מגלה שאורז הכי טעים עם מי ים, ואבי שושן מוצא את המראה הראשונה על האי. יאללה, טאלה ולופה, שבטים יקרים, ניפגש בצד השני של הבחירות. תהיו חזקים.