אסי כהן אומנם מצחיק, אבל "אנשים שפגשתי" מלאה פוטנציאל לא ממומש
העיבוד לספרו המצליח של מתן חלק מגיע למסך עם טיפוסים צבעוניים משכונה א' בבאר שבע והרבה אמפתיה ולב. אלא שמתוך הרצון של הסדרה להימנע מהצגת קריקטורות של דמויותיה, היא מפספסת את האפקט המבדר שקיים בנתיב העממי, וגם זונחת כיוונים נועזים ונשכניים יותר
קשה לחשוב על מילה כללית יותר בשפה העברית מאשר "אנשים", אך בהקשר של "אנשים שפגשתי", שעלתה אמש בכאן, היא משחקת תפקיד מהותי כמעט כמו מאור מליקסון באליפויות של הפועל באר שבע. הגיבורים בסדרה של מתן חלק - זוג שמנהל פיצרייה, ילדים מתלהבים, אלמנה מרירה, מדביר כושל - נושאים אופי קלאסי של "טיפוסים" (במלעיל), אחרת לא היה עניין לכתוב עליהם ספר מצליח ואחר כך סדרה. אבל לפני הכול הם אנשים, מלשון אנושיות, ובהתאם, המבט עליהם מפוצץ באמפתיה עוד לפני שהוא מלא בהומור.
למעשה, נקודת המוצא של הסדרה משיקה בלא מעט צמתים לקומדיה אחרת: "שנות ה-80" של האחים שלום ומני אסייג. גם שם הדגש היה על שכונה בפריפריה כטבורו של העולם, היכן שכל דוכן שווארמה הוא אתר עלייה לרגל וכל שכנה משוגעת היא פיגורה. וכדי שמי שלא היה שם יוכל להבין במה מדובר, נדרש תיווך של מספר: שלום אסייג שם ומתן חלק כאן. אלא ש"שנות ה-80" הייתה סיטקום מסורתי ואילו "אנשים שפגשתי" היא בפועל תוכנית מערכונים: כל פרק מחולק לסיטואציות קצרות בכיכובן של דמויות קבועות לצד דמוית אורחות, ללא קשר בין המקטעים. על פניו זה משחרר את הכותבים (חלק, אדר מירום ועמרי עמית) מהצורך להנדס קווי עלילה בנוסף לפאנצ'ים, ומאידך מחייב אותם לייצר שרשרת דחוסה של רגעי פורקן.
לפחות בשני הפרקים הראשונים, הפורמט שנבחר לא עושה חסד עם הפוטנציאל של הסדרה, שמתרחשת בשכונה א' בבאר שבע סביב מרכז מסחרי סקסי כמו תחתונים של מילואימניק. במבחן הבטן, שהוא הקובע, נרשם שקט של רחוב במודיעין אחרי תשע בערב, למעט ההופעה של אסי כהן בתור שרלטן שיווק וגם שורה-שתיים של אורנה בנאי, בתפקיד האלמנה המרירה שמנסה לשכנע סטודנטית לפרוש מלימודיה רק כדי שלא תצטרך לשרת אותה בחנות.
במבחן החיוך, שהוא חיוני אך קצת פחות, התוצאה יותר טובה אך גם לא יוצאת דופן: אולי זה בגלל שהמערכונים מתמצים די מהר, ועד לסיומם המאוחר המחשבות כבר מזמן נדדו לעבר האויב האכזר ביותר של כל יצירה חדשה - הווטסאפ.
לצד קושי במעבר מרעיון למערכון ומשורות מחץ לסיפור מוחץ, תחושת ההחמצה נעוצה דווקא במה שאמור להיות מקור הכוח של הסדרה: הלב הרחב שלה. נדמה שחלק ושותפיו לא רצו להציג קריקטורות מוחלטות כמו ב"שנות ה-80", אך עדיין להתנייד באמצעות המנועים הקומיים המוכרים של סדרות על פריפריה. אלא שהתוצאה גם מפספסת את האפקט המבדר שקיים בשפע בנתיב העממי, וגם זונחת כיוונים מקוריים ובוודאי נועזים ונשכניים יותר. בסופו של דבר, "אנשים שפגשתי" אכן אנושית - אנושית מדי.
למרות שהעונה החדשה של "סוסים איטיים" (אפל טי-וי) מתעלה על קודמתה - הטלוויזיה כבר ידעה משימות מסובכות יותר - נדמה שאפשר ואולי אף צריך להתחיל לתכנן את מסיבת הפרישה של חבורת המרגלים האהובה, לפני שהזיכרונות הטובים מתחלפים בריח הגזים הרועשים שיוצאים מגופו של ג'קסון לאמב האגדי (גארי אולדמן). מצד שני, אם באמת אירופה עומדת בפני מלחמה, שמא עדיף שכל הכוחות יישארו זמינים.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.