רוצחים סדרתיים, עינויים וכתות: הסיפורים האמיתיים שמאחורי סרטי האימה

ליל כל הקדושים בפתח, ולרגל המאורע יצאנו בעקבות הסיפורים האמיתיים שהולידו כמה מסרטי האימה המצמררים ביותר - מהרוצח שצד תרמילאים באוסטרליה, דרך הבית הרדוף שבו נרצחה משפחה שלמה, ועד למנהיג הכת שהוביל מאות בני אדם אל מותם. מאחורי המסכות, המפלצות והסיוטים הקולנועיים מסתתרים פשעים אמיתיים, קורבנות שנשכחו ושאלות מטרידות על הרוע האנושי

אוסטרליה היא ארץ של מרחבים עצומים, כבישים שנמתחים מאות קילומטרים בין יישובים ושממה שבה אפשר להיעלם בלי להשאיר עקבות, בעיקר אם דינגו רעב מכרסם את מה שנשאר מהגופה שלך. עבור רוב המטיילים, זה חלק מהקסם. אבל עבור חלקם, זהו גיהינום עלי אדמות. ישנה מסורת שלמה של סרטי מתח והישרדות בשממה האוסטרלית המאובקת שהופכת את הנופים הצחיחים לזירה של טירוף, אימה והשלת המסכות שבני אדם שמים על עצמם כדי שלא יראו את חיית הטרף שמסתתרת תחתן.

לא פלא, אם כך, שאחד הרוצחים הסדרתיים הידועים ביותר לשמצה בהיסטוריה של היבשת דאון-אנדר, הפך למקור השראה עבור חלק מהסרטים הללו. בין 1989 ל-1992 רצח איוון מילאט שבעה תרמילאים ביער בלנג'לו, מדרום לסידני. הוא נהג לאתר מטיילים בדרכים מבודדות, להציע להם טרמפ ולנצל את בידודם כדי לתקוף אותם. את הנשים נהג לאנוס בטרם רציחתן. חקירת הרציחות התקדמה בעקבות דיווח של תרמילאי בריטי שהצליח להימלט ממנו ולפנות למשטרה. מילאט נעצר ב-1994 והורשע בשבעה מעשי רצח, שבגינם נידון לשבעה מאסרי עולם. לפי החוקרים בפרשה, היקף פשעיו של מילאט, שהחלו לקראת סוף שנות ה-60, כנראה גדול בהרבה מאלו שבגינם הורשע.

ברמת הביוגרפיה הפרטית, מילאט בהחלט ענה על הדרישות: הוא היה הילד החמישי בין 14 אחים ואחיות שחיו בעוני בפרבר מוזנח של סידני. אבי המשפחה, ממוצא קרואטי, היה אלכוהוליסט, ומזגו החם השפיע עמוקות על ילדיו. אולם איוון היה חריג אף ביניהם: כבר מגיל צעיר הפגין התנהגות פסיכוטית, ונהג לתקוף בעלי חיים עם מצ'טות. את מרבית שנות ה-60 בילה כשהוא נודד בין מאסרים בבתי סוהר שונים, בעבור מגוון רחב של פשעים, וב-1971 אף היה מבוקש בחשד לאונס ושוד של שתי טרמפיסטיות שאסף, אולם נמלט לניו זילנד. אחרי שנתיים שב במסווה לאוסטרליה וחי מתחת לרדאר. כך, יכול היה לבצע את פשעיו המזוויעים.

כשהבמאי האוסטרלי גרג מקלין יצר את "וולף קריק", סרט האימה המצמית שלו מ-2005, הוא לא ביקש לשחזר את פרשת מילאט אחד לאחד. העלילה על שלושה תרמילאים שנקלעים למלכודת של מקומי חביב-לכאורה שהופך למפלצת סדיסטית ועושה בהם שפטים, היא בדיונית. אבל מקלין הודה כי פשעיו של מילאט השפיעו על דמותו של מיק טיילור, הנבל הסאדיסט בסרטו, וכי גם פרשת היעלמותו של התרמילאי הבריטי פיטר פלקוניו ב-2001 תרמה לעיצוב הסרט. פלקוניו נעלם במהלך טיול באאוטבק האוסטרלי, וחברתו ג'ואן ליס הצליחה להימלט מתוקפה, בראדלי מרדוק, שהורשע ברצח. מי שמחפש סרט נוסף שבו ניכרים הדי הזוועות הללו ימצא אותם ב"פרא" (Apex) של נטפליקס, שבו המטיילת שרליז ת'רון נמלטת במרחבי הפרא האוסטרליים מהרוצח הסדרתי שמגלם טארון אגרטון, עוד פסיכופת נאלח שמטרגט טרמפיסטים בודדים.

באביב 1946 החלה סדרת תקיפות באזור טקסארקנה, עיר החצויה בין טקסס לארקנסו. התוקף, שכונה בתקשורת "הרוצח הפנטום", נהג לארוב לזוגות צעירים במקומות מבודדים. פניו היו מכוסות, והוא תקף באלימות את קורבנותיו. בחלק מהמקרים שרדו הנפגעים כדי לספר על המפגש עם האיש המסתורי; באחרים הגיעו החוקרים מאוחר מדי.

התקיפה הראשונה הידועה התרחשה ב-22 בפברואר 1946, כשג'ימי הוליס ומרי ז'אן לרי ישבו במכונית חונה. גבר רעול פנים אילץ אותם לצאת מהרכב, היכה את הוליס באקדחו ותקף מינית את לרי. כעבור כחודש נמצאו ריצ'רד גריפין ופולי אן מור ירויים למוות במכוניתם. ב-3 במאי נורו למוות וירג'יל וקייטי סטארקס בביתם. בסך הכול נהרגו חמישה בני אדם ושלושה נוספים נפצעו במהלך מסע התקיפות. זהות הרוצח מעולם לא אותרה, והפרשה נותרה בלתי-מפוענחת.

30 שנה לאחר מכן הפך צ'רלס בי. פירס את הפרשה לסרט אימה שנחשב לאחד מהדוגמאות המובהקות הראשונות לז'אנר הסלאשר בצורתו המודרנית. הסרט מ-1976 נפתח בהצהרה שלפיה הסיפור אמיתי, ורק שמות המעורבים שונו. אלא שהמציאות והקולנוע לא תמיד חופפים: פירס שינה את פרטי התקיפות, את סדר האירועים ואת נסיבותיהם, והוסיף סצנות שנועדו להעצים את האימה. גם הגאוגרפיה שונתה, כך שהסרט מציג אירועים שהתרחשו בטקסס כאילו התרחשו בצד הארקנסאי של העיר.

אבל אלו לא הפריעו לסרט להשפיע עמוקות על הז'אנר המלבלב (שאת ראשיתו ניתן לאתר בקלאסיקות כמו "פסיכו" של היצ'קוק ו"המציצן" של מייקל פאוול), ולקבוע כמה מהמוסכמות המוכרות ביותר שלו. למשל, הקורבנות הצעירים ש"נענשים" על מיניותם (הקורבנות הראשונים בסרט הם זוג שנסע להתמזמז ב"סמטת האוהבים"), או הרוצח האנונימי במסכה. שנתיים אחר כך ישחרר ג'ון קרפנטר את "ליל המסכות" שלו, שלקח את האלמנטים הללו והפך אותם לסנסציה תרבותית של ממש. ב-2014 יצא סוג-של רימייק של הסרט, באותו השם, שבחר בגישת מטא חיננית ובנה עלילה שיוצאת מההנחה שקיים סרט בשם "העיירה שפחדה מהשקיעה", ושהרוצח הסדרתי שהוצג שם עוד קיים ופעיל.

לא כל מפלצת קולנועית מסתתרת בבקתה מבודדת או אורבת לתרמילאים במדבר. לפעמים היא מתגוררת בבית רגיל, בשכונה רגילה, מוקפת בילדים ובמבוגרים שממשיכים בשגרת יומם בזמן שמתחת לאפם מתרחש פשע בלתי-נתפס. לפעמים, חלק מאלו נוטלים חלק בפשע הזה.

סילביה לייקנס הייתה בת 16 כשנמסרה להשגחתה של גרטרוד בנישבסקי באינדיאנפוליס, בקיץ 1965. הוריה, שעבדו בקרנבל נודד, השאירו אותה ואת אחותה ג'ני בת ה-15 בבית המשפחה בתשלום. בתחילה היה מדובר בסידור זמני, אבל בתוך שבועות הידרדר מצבה של סילביה. בנישבסקי, אם לשבעה ילדים, החלה להתעלל בה, ובהמשך הצטרפו להתעללות גם ילדיה וילדים מהשכונה. סילביה הוכתה, הורעבה, נצרבה בסיגריות ונכלאה בבית. בנתיחה שלאחר המוות תועדו יותר כ-150 פציעות, ובהן כוויות, חבלות ופגיעות קשות ברקמות הגוף.

ב-26 באוקטובר 1965 נמצאה סילביה מתה. סיבת המוות הרשמית הייתה דימום מתחת לקרום המוח בעקבות מכה, לצד הלם ותת-תזונה. החקירה חשפה את היקף ההתעללות ואת מעורבותם של צעירים נוספים. חלק מהילדים בסביבה השתתפו במעשים, ואילו מבוגרים שלא הגנו עליה לא הצליחו לעצור את ההתעללות. בנישבסקי הורשעה ברצח מדרגה ראשונה. לאחר שריצתה כ-20 שנות מאסר, היא שוחררה על תנאי ב-1985, עברה לאיווה ומתה מסרטן הריאות ב-16 ביוני 1990, בגיל 61. מלבד בנישבסקי, ארבעה נאשמים נוספים הורשעו בפרשה: בתה פאולה, בנה ג'ון בנישבסקי ג'וניור ושני נערים מהשכונה, ריצ'רד הובס וקוי האברד.

הסרט "הנערה בבית השכן", שיצא ב-2007 ולא זכה להפצה רחבה בשל תכניו הקשים, אינו שחזור תיעודי של המקרה. הוא מבוסס על הרומן הנודע-לשמצה של ג'ק קצ'אם מ-1989, שנכתב בהשראת הרצח, ומעביר את הסיפור לסביבה בדיונית דרך עיניו של נער המתבונן בהתעללות שהולכת ומחריפה. הסרט משנה שמות ופרטים, אך שומר על לבו המזעזע של הסיפור: נערה חסרת-הגנה נופלת בידי מבוגרים וילדים כאחד, והבית שאמור להגן עליה הופך למלכודת. בניגוד לרבים מסרטי הז'אנר, כאן אין צורך להמציא סוף מחריד. המציאות כבר סיפקה אותו.

מעטים סרטי האימה שהצליחו לחדור עמוק כל כך לתודעה הציבורית - ולהפוך ללהיטי ענק - כמו "מגרש השדים" של וויליאם פרידקין המנוח. מאז יציאתו ב-1973, סיפורה של הילדה ריגן מקניל (לינדה בלייר), שנופלת קורבן לכוח דמוני ומטילה אימה על אמה ועל הכמרים המנסים להצילה, הפך לאחת מאבני היסוד של הז'אנר. אבל מאחורי העלילה הבדיונית הסתתר מקרה אמיתי, שהתרחש בארצות הברית כמעט רבע מאה קודם לכן, והותיר אחריו שאלות על הגבול שבין אמונה, רפואה ופחד.

ב-1949 החלה משפחה קתולית ממרילנד לדווח על התנהגות חריגה של בנה בן ה-14, שזהותו האמיתית נשמרה בסוד. הילד, שכונה בהמשך רולנד דו, סבל לפי העדויות מהתקפי זעם, השמיע קולות משונים והציג התנהגויות שבני משפחתו פירשו כביטוי לנוכחות על-טבעית. לאחר שניסיונות להתמודד עם מצבו לא הניבו את התוצאות שקיוו להן, פנתה המשפחה לכנסייה הקתולית, וכמרים ישועים החלו לערוך בו טקסי גירוש שדים.

הפרשה עוררה עניין בקרב אנשי כמורה וחוקרים, ודיווחים עליה הגיעו לעיתונות. אחד הכמרים שהשתתפו בטקסים היה וויליאם באודרן. שנים לאחר מכן סיפר הסופר וויליאם פיטר בלאטי כי נתקל בפרטי המקרה עוד כשהיה סטודנט באוניברסיטת ג'ורג'טאון. הסיפור שימש השראה לרומן "מגרש השדים", שראה אור ב-1971 והפך כעבור שנתיים לסרטו של פרידקין.

אלא שבלאטי שינה את הסיפור באופן מהותי. הילד הפך לרייגן, ילדה בת 12, והעלילה הועברה לבית משפחה בורגנית שבו משתלטת ישות דמונית על חיי היומיום. הסרט העצים את האירועים, הוסיף להם ממד גופני מזעזע והפך את המאבק על נשמתה של הילדה לעימות קולנועי בין מדע, דת ורוע מוחלט.

האם הילד אכן היה אחוז דיבוק? לכך אין הוכחה. עצם קיומם של טקסי גירוש השדים, ולא רק בנצרות, מתועד, אבל אין בכך כדי לאמת את ההסבר העל-טבעי שניתן להתנהגותו. דווקא הפער הזה הופך את הסיפור למרתק: סרט שנחשב לאחד המפחידים שנעשו אי פעם נולד ממקרה אמיתי - אבל את המפלצת שהפכה אותו לאגדה ברא הקולנוע.

ב-13 בנובמבר 1974 נרצחו שישה מבני משפחת דפו בביתם באמיטיוויל, עיירה בלונג איילנד שבמדינת ניו יורק. רונלד דפו הבן, בן 23, ירה למוות בהוריו ובארבעת אחיו ואחיותיו בזמן שישנו. הרציחות זעזעו את הקהילה המקומית, אבל איש לא יכול היה לנחש שהבית שבו התרחשו יהפוך לאחד הנכסים המפורסמים ביותר בתולדות ז'אנר האימה.

דפו הורשע ברציחות ונידון לשישה עונשי מאסר עולם (ומת בכלא ב-2021). כשנה לאחר מכן רכשו ג'ורג' וקתי לוץ את הבית, שעליו כבר העיב זכר הרצח. כעבור 28 ימים בלבד עזבו בני המשפחה את המקום, ובמהירות. לדבריהם, במהלך שהותם התרחשו בו אירועים בלתי-מוסברים: קולות מוזרים, תופעות חריגות ותחושה של נוכחות מאיימת. הסיפור שסיפרו הפך לבסיס ספרו של ג'יי אנסון, "אימה באמיטיוויל", שראה אור ב-1977 וזכה להצלחה מסחררת.

שנתיים לאחר מכן עובד הספר לסרט שביים סטיוארט רוזנברג, ובו משפחה שעוברת לבית חדש מגלה כי הרוע שהותירו אחריהם מעשי הרצח לא נעלם עם הרוצח. הבית עצמו הופך לכוח המאיים על יושביו, והאווירה המשפחתית מתחלפת בהדרגה בסיוט של פחד, טירוף ואלימות. הסרט זכה להצלחה מרשימה, הרוויח יותר מ-86 מיליון דולר (על תקציב של פחות מ-5 מיליון), והוליד שורה ארוכה (מאוד) של סרטי המשך ועיבודים נוספים (פה קראו לו משום מה "הלילה ה-19").

אלא שחשוב להפריד בין שני סיפורים שונים מאוד. הראשון הוא סיפור הרצח, שאירע במציאות ותועד היטב. השני הוא סיפור הבית הרדוף, שהפך למוקד מחלוקת. לאורך השנים הועלו טענות שלפיהן סיפורם של בני לוץ הוגזם או אף הומצא, במטרה להפיק רווח מסחרי מהפרשה. גם פרטים שונים בעדויותיהם הוטלו בספק, והיו מי שטענו כי הספר נשען בחלקו על רעיונות שהציע עורך דינו של דפו. בני לוץ עצמם עמדו על כך שחוו אירועים מפחידים בבית, אך שאלות בנוגע למהימנות עדותם לא הפריעו לסיפורם להפוך לזיכיון קולנועי משגשג, כאמור - הסרט "הגדול" האחרון בסדרת "אימה באמיטיוויל" יצא ב-2017, כשמאז ועד היום הפציעו עוד שלל סרטי "אמיטיוויל" עצמאיים (כולל "ערפדי אמיטיוויל", "אפוקליפסת אמיטיוויל", "ביגפוט אמיטיוויל" ועוד ועוד). וזה לא הולך להיפסק בקרוב: גם כעת יש עוד רימייק/ריבוט בקנה, ובקנה מידה גדול יחסית.

לא כל סרט אימה המבוסס על אירועים אמיתיים זקוק לרוחות, לשדים או לכוחות על-טבעיים. לפעמים די בבני אדם, במנהיג כריזמטי ובקהילה שמנתקת את עצמה בהדרגה מהעולם החיצון. זה בדיוק מה שהופך את "הסקרמנט" של הבמאי המוכשר טיי ווסט (X, "פרל") לסרט מטריד כל כך: מאחורי הסיפור הבדיוני שלו עומד אחד האסונות הקשים והמצמררים ביותר בהיסטוריה האמריקנית המודרנית.

ב-18 בנובמבר 1978 הגיע לסיומו הטרגי סיפורו של ג'ונסטאון, היישוב בגיאנה שהקים ג'ים ג'ונס, מנהיג כת "מקדש העם". ג'ונס, שהחל את דרכו כמטיף בארצות הברית והצליח למשוך אחריו מאות ואלפי מאמינים, הציג את קהילתו כמקלט מפני גזענות, עוני ודיכוי. עם הזמן הפכה הקהילה למקום שבו שלט מנהיגה בחיי תושביו, בעוד דיווחים על כפייה, התעללות והגבלת חירותם הלכו והצטברו.

בנובמבר 1978 הגיע לגיאנה חבר הקונגרס האמריקאי ליאו ראיין, בעקבות דיווחים על בני משפחה שביקשו להיחלץ מהקהילה. ביקורו הסתיים באלימות: ראיין וארבעה בני אדם נוספים נרצחו בנמל התעופה הסמוך, כשאנשי ג'ונס פתחו באש על חברי המשלחת ועל מי שניסו לעזוב. באותו יום הורה ג'ונס לאנשי הקהילה להתכנס בג'ונסטאון, ובאירוע שבו השתלבו כפייה, איומים ורצח המוני מתו יותר מ-900 בני אדם, בהם מאות ילדים. רבים מההרוגים היו קורבנות של הרעלה כפויה; אחרים מתו בנסיבות שאינן מאפשרות לתאר את האירוע כולו כהתאבדות מרצון.

ווסט לקח את האירועים הללו כבסיס לסרט האימה הלא-מוערך דיו "הסקרמנט", אבל בחר שלא לשחזר את הפרשה באופן ישיר. הסרט מציג שלושה עיתונאים שיוצאים לתעד קהילה דתית מבודדת בשם "עדן פאריש". אחד מהם מגיע למקום כדי לבקר את אחותו שהצטרפה לקבוצה. בתחילה מקבלים חברי הקהילה את המבקרים בחיוכים ובאירוח נדיב, אך בהדרגה מתגלה מערכת יחסים מעוותת בין המנהיג, המכונה "האב", לבין האנשים שהפקידו בידיו את חייהם.

האב, בגילומו המצמרר של ג'ין ג'ונס, אינו העתק מדויק של ג'ים ג'ונס, אבל ההשראה ברורה. ווסט עצמו הסביר בריאיונות כי השתמש בג'ונסטאון כשלד היסטורי לסיפור, ובמיוחד באירועי 48 השעות האחרונות של הקהילה. הוא שינה את הדמויות, את הנסיבות ואת המקום, אך שמר על הדינמיקה המטרידה של מנהיג המנצל את מצוקותיהם ואת אמונם של חסידיו כדי להעמיק את שליטתו בהם.

הבחירה בסגנון של תיעוד מדומה מעניקה לסרט תחושה של דיווח עיתונאי שהולך ומשתבש לנגד עיני הצופים. אין בו צורך באפקטים על-טבעיים, משום שהאימה נובעת מהכרה פשוטה: אנשים רגילים, שחיפשו שייכות, משמעות או חיים טובים יותר, עלולים להיקלע למערכת שמוחקת בהדרגה את יכולתם להתנגד. וכשהם מבינים את גודל הסכנה, ייתכן שכבר מאוחר מדי.

"הסקרמנט" אינו סרט על ג'ונסטאון, והדמויות בו בדיוניות. אבל דווקא משום שהוא אינו מתיימר לשחזר את האירועים אחד לאחד, הוא מצליח להאיר את המנגנונים האנושיים שאפשרו את האסון ההיסטורי. זהו סרט אימה שבו המפלצת אינה מסתתרת בחושך: היא עומדת במרכז החדר, מדברת ברכות, מבטיחה הרים וגבעות, ומשכנעת את קורבנותיה שהעולם שבחוץ הוא האויב האמיתי. קחו, שתו את ה"קול אייד", הגאולה בדרך.

בשנות ה-70 נהג פריץ הונקה לבלות בבר "הכפפה המוזהבת" ברובע סנט פאולי שבהמבורג - אזור בילויים הידוע בברים, במועדוני המין ובאוכלוסייה שחיה בשולי החברה. הונקה, שומר לילה אלכוהוליסט, נהג לפגוש שם נשים שחיו בעוני ובשולי עולם הזנות, להזמין אותן לשתות ולהביא אותן לדירתו. ארבע מהן נרצחו בידיו בין 1970 ל-1975.

הקורבנות היו גרטרוד ברויאר, פרידה רובליק, אנה בושל ורות שולץ. רבות מהן היו נשים פגיעות, שחיו ללא רשת תמיכה משמעותית. הונקה רצח אותן בדירתו, ביתר את גופותיהן וניסה להיפטר מהשרידים בדרכים שונות. חלקי גופות הוסתרו בדירה, ואחרים הושלכו. במשך שנים לא נחשפה מלוא התמונה. ביולי 1975 פרצה שריפה בבניין שבו התגורר הונקה, וכוחות ההצלה והמשטרה גילו בדירתו שרידי ארבע נשים. הממצאים הובילו למעצרו ולחשיפת מסע הרציחות.

סרטו של פאטי אקין, הבמאי הגרמני עטור-הפרסים (ממוצא טורקי), מבוסס על הרומן של היינץ שטרונק - והוא בהחלט איננו סרט סלאשר טיפוסי. במקום, הוא מתמקד בחבורה של צעירים הנרדפים בידי רוצח, ומציג את שגרת חייו של הונקה ואת העולם הקודר שממנו הגיעו קורבנותיו. יונאס דאסלר מגלם את הרוצח תחת איפור כבד, והסרט אינו מנסה להפוך אותו לדמות כריזמטית או למוח פלילי מבריק. במקום זאת, הוא מציג אדם דוחה, אלים ומעורר חלחלה, שמצליח לנצל את מצוקתן של נשים שהחברה כמעט אינה מבחינה בהן.

חוויית הצפייה שמציע "הכפפה המוזהבת", לפיכך, איננה מלווה בריגושים הפרוורטיים המשחררים שמציעים סרטי אימה, במיטבם; להיפך - הוא מציע חוויה קודרת, מרתיעה, מעכירת לב ונשמה, שרק צופים מעטים יוכלו לה. רבים מהמבקרים מחו על היעדר תכלית ועומק פסיכולוגי, ללא ניסיון ניכר של אקין להבין את הדמות, לפענח את מניעיה. אבל זו הנקודה בסיוט הקולנועי הזה: אקין מתרכז בשגרה של המפלצת שהיה הונקה, מתאר בפרוטרוט כמעט יובשני את התנהלותו, ויוצר דיוקן מחליא של רוצח סדרתי שתכליתו האמיתית היא עצם הנגשתו לצופה. הנה, קחו; סרט אימה אפרורי, פרוזאי ונעדר ריגושים זולים, להזכירכם שמפלצות אדם קיימות בכל פינה. הביטו טוב סביבכם.