אנחנו חיים כיום את המשמעויות של מה שלא עשינו ב-2014

באחד בספטמבר, כשהילדים נכנסו לכיתות, נקבע למעשה איך ייראה מחזור הגיוס של שנת 2038. כשהשנה הזו תגיע, כבר כמעט ולא יהיה מה לעשות בקשר לאותם הילדים. והמגמה רק מחריפה
רוני איתן|
ברוכים הבאים לשנת 2014. כן כן, קראתם נכון. במידה רבה, אנחנו חיים כיום את המשמעויות של מה שלא עשינו בשנת 2014. זאת היתה השנה שבה נקבע הגורל שלנו ב-2026.
באותה השנה בערך 16-17 אחוזים ממחזור הילדים שעלו לכיתה א' השתייכו למגזר החרדי. בגלל האופן שבו אפשרה המדינה לאוטונומיה החרדית להעמיק, להסתגר ולהתעצב ללא מגע יד ריבון, אותם הילדים עברו את שנות לימודיהם מבלי לרכוש כישורים בסיסיים, ללא קשר נפשי לשאר החברה ולמדינה, ללא אתוס ציוני. בסופן של אותן שנות לימוד, קיבלנו את אותם 16-17 אחוז מהילדים כאחוז הבוגרים החרדי ממחזור הגיוס הכללי של היום, דור שלם של בוגרים שרובם ככולם לא מפגינים עניין קל שבקלים בשום סוג של תרומה לצבא או לכלכלה.
כך עובד המנגנון הדמוגרפי: בכל הנוגע לחברה החרדית, אנחנו חיים בעיכוב מובנה של 12 שנים. בא' באלול האחרון או באחד בספטמבר, לפי העניין, כשהילדים נכנסו לכיתות, נקבע למעשה איך ייראה מחזור הגיוס של שנת 2038. כשהשנה הזו תגיע, כבר כמעט ולא יהיה מה לעשות בקשר לאותם הילדים. והמגמה רק מחריפה - הניתוח המעמיק שפרסמה חן סרור, שהתבסס על נתוני שנתוני כיתות א' במשרד החינוך, מראה שבעוד ארבע שנים בלבד, כשייחרץ גורלו של מחזור 2042, רוב המחזור הזה כבר לא יגיע מקבוצות שנושאות בנטל - כאשר עיקר הגידול מגיע מהמגזר החרדי.
זה הקושי להסביר את הדחיפות, וזה שורש הקושי לטפל באתגר החרדי. המשבר תמיד נראה פחות דרמטי מכפי שהוא באמת, כי הוא נמצא בהשהיה. אנחנו מביטים על הנתונים של היום ומרגישים שהסוגיה סובלת דיחוי, וכשנתעורר בבהלה למציאות שבה מחצית ממחזור הגיוס כלל אינו מבין מה לו ולביטחון המדינה, נגלה שחלון ההזדמנויות נסגר 12 שנה קודם לכן, כאשר אותו מחזור גיוס צעד לראשונה בשערי בית הספר. במציאות בה כל כך הרבה מנסים לדחות את הטיפול באתגר החרדי בדיבור על תהליך, ככה נראה באמת התהליך.
החרדים אינם, חס ושלום, אויב. להפך. החרדים הם התקווה שלנו. הם העתודה הדמוגרפית שלנו. הם יכולים וצריכים להיות השלב הבא של הסיפור הציוני. אך בכל שנה בה מערכת החינוך שלהם נותרת מוקדשת לאי תרומה ולהתבדלות, דרך החיים שלהם הולכת והופכת לאיום קיומי על היכולת להחזיק את המדינה על הכתפיים ההולכות ומידלדלות של הציבור המשרת והעובד. ההחלטות שנקבל כעת יקבעו איך ייראו החיים כאן ב-2038. המתנה עד אז משמעותה אובדן היכולת להשפיע על עוד 12 מחזורים שלמים.
חסכו מעצמכם את הפוליטיקה הקטנה של הגושים. המפה ברורה, והאמת מרה: במבנה הפוליטי הנוכחי, אף מחנה לא יעז לחולל את השינוי הנדרש, לא ירצה להיכנס לעימות, ולא יהיה מוכן לגעת, ובבהילות, בלב העניין - פירוק מנגנון התמריצים שמתגמל בדלנות, החל מהתניית תקציבים בלימודי ליבה ומבחנים מפוקחים, וכלה בהפסקת תקצוב מוסדות המסרבים לחנך לנשיאה בנטל. אך זהו צו השעה, וזאת חייבת להיות הדרישה הציבורית המרכזית: שבסוף הבחירות האלה, במקום להמשיך ולריב בין הגושים, הכוחות הציוניים יתחילו לדאוג לעתיד, יחד.
בשנת 2048 אף אחד לא יזכור בכלל מה היה הסיפור עם ביבי, ועל מה נאבקנו סביב דמותו. כל מאבקי ההווה יהפכו להיות אפיזודה היסטורית רחוקה, חדשות רותחות כמו שהיום אנחנו מדברים על מאבקי הפרסונות בעסק הביש מהפיפטיז. אבל בהחלט ידברו על מה לא עשינו עכשיו ב2026 ואיך אפשרנו למצב להמשיך ולהתגלגל עד לנקודה בה כמעט בלתי אפשרי לתקן. הזמן להסיט את ההגה הוא לא בעוד שנה, ולא בעוד ארבע. הוא עכשיו. ואם לא נעשה את השינוי עכשיו, יכול להיות שכשהוא יכפה עלינו, זה כבר יהיה מאוחר מדי.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.