תיאוריית "הפקידים"

המענה לעודף הכוח של הפקידות צריך להיות הרצון לשלוט. כדי לרצות לשלוט, דרושה נכונות לקחת אחריות, וכדי לקחת אחריות, יש להאמין שניתן לשנות את המערכת

עוז בן נון|עודכן:

מנהל אבטחת התעופה במשרד התחבורה קיבל כסף מהחברות שעליהן היה אמור לפקח, ובהן חברות כמו פליי דובאי. הידיעה המרעישה הזו, שחשף עמרי מניב, יוצאת דופן בחומרתה, אבל החלק המאלף בה הוא שהיא ככל הנראה לא תשנה דבר. בישראל לא חסרות הוכחות לשחיתות, ובכל זאת, זה לא מזיז דבר: לא ברמה הפוליטית, וממילא גם לא ברמה הארגונית והמעשית.

איך זה ייתכן? מדוע נראה שלחברה הישראלית פשוט לא אכפת מהניהול הבסיסי ביותר של התחומים המשפיעים ביותר על חייה?

למחלות קשות יש גורמים רבים, אך ברצוני להצביע על נקודה אחת, שגם אם אינה הסיבה הבלעדית, היא בהחלט תורמת למצב: מוסד הפקידות.

תיאוריית "הפקידים" (או "הדיפ סטייט") גורסת כי לצד צמיחת מנגנוני המדינה והתרחבות הביורוקרטיה, צמח ועלה מעמד חדש, מעמד שכוח העל שלו טמון בהיכרות המעמיקה עם המנגנון ובשליטה בו.

הפקידים הללו מגיעים עם זווית ראייה מסוימת, אינטרסים מוגדרים ועולם סוציולוגי ייחודי. לנוכח מורכבות המערכת ומול חולשתם של נבחרי הציבור, שלעיתים קרובות נבחרים לפרקי זמן קצרים וחסרים כלים ליישום מדיניותם, הפקידים צוברים כוח רב.

זוהי טענה כבדת משקל ובעלת ותק, המצביעה על בעיה ממשית בדמוקרטיות מודרניות ועל פער עמוק בין רצון הבוחר לבין התנהלות המנגנון בפועל, מה שמכונה "גירעון דמוקרטי". זוהי בעיה רב-ממדית, וההתמודדות איתה דורשת פתרונות מורכבים ועמוקים. אלא שמתוך תאוריית הפקידים הזו התפתחה תפיסה אחרת לגמרי, כזו שאינה אלא גלגול מחודש של אמונה דתית עתיקה.

הגנוסטיקנים היו קבוצות דתיות ופילוסופיות שפעלו במרחב אגן הים התיכון והחזיקו בתפיסה ייחודית. מבחינתם יש שני אלים בעולם: האל הטוב והאל הרע. האל הרע הוא הבורא שיצר את העולם הגשמי ומנהל אותו, ואילו האל הטוב נמצא הרחק למעלה, טהור ומנותק מהאשליה המרושעת שברא האל השטני. לגנוסטיקנים אין ציפיות מהעולם האמיתי, משום שבבסיסו הוא נשלט בידי כוחות אפלים, והאל הטוב שוכן אך ורק מעבר לו.

במידה רבה, היחס לשלטון הפקידים בחלקים מסוימים בחברה הישראלית הפך ליחס גנוסטי מובהק

במידה רבה, היחס לשלטון הפקידים בחלקים מסוימים בחברה הישראלית הפך ליחס גנוסטי מובהק. ישנם שני מקורות סמכות: ישנו המושל הטוב, הלוא הוא ראש הממשלה ונבחרי הציבור "שלנו", אך הם נמצאים כביכול "מעבר". הם כמעט אינם משפיעים על המערכת ועל המנגנון, שנשלטים בידי כוחות אפלים ומתפקדים כסוג של אשליה, "דיקטטורה שיפוטית" אם תרצו. מול המנגנון הזה אין כביכול שום דרך אמיתית להתמודד, שכן הכול משחק מכור בידי הדיפ סטייט, הפקידים והאליטות.

המענה לעודף הכוח של הפקידות צריך להיות הרצון לשלוט. כדי לרצות לשלוט, דרושה נכונות לקחת אחריות, וכדי לקחת אחריות, יש להאמין שניתן לשנות את המערכת.

המבחן הציוני הוא עיצוב חברה ישראלית בטוחה, משגשגת ומתפקדת. הויתור על המציאות הוא ויתור על הציונות. זכרו, תחושת קורבנות לא מובילה לשום תוצאה חיובית, רק להתרסקות, לעיתים גם של מטוסים.