עם שבטוח בזהותו לא צריך לשלול זהותם של אחרים

איך הגענו למצב שבו אנחנו מתווכחים אם עדיף לשבת עם ערבים או עם חרדים. כאילו עצם השייכות לקבוצה מסוימת היא פגם שצריך להתגבר עליו, או שמה שחשוב זה הקבוצה אליה נולדת, ולא מה אתה חושב

פרופסור גיא הוכמן|

"לנצח נחיה על החרב" ו"עם לבדד ישכון" הפכו לאקסיומות של הקיום היהודי ישראלי. הקביעה הראשונה גורסת שאין ולא יהיה פתרון לסכסוך, ולכן נגזר עלינו להילחם לעד. השנייה אומרת שאין לנו על מי לסמוך מלבד עצמנו – ועל אבינו בשמיים. שתיהן נשמעות כמו ביטויים מפוכחים של המציאות, אבל בפועל הן נבואות שמגשימות את עצמן, ומרחיקות אותנו מהחזון שלשמו הוקמה המדינה.

מאז הבחירות, השיח הציבורי הפך גזעני אפילו יותר מהרגיל. לא רק מצד קיצוניים, לא רק ברשתות החברתיות ולא רק מצד פוליטיקאים. דברים שבעבר נאמרו לכל היותר בחדרי חדרים נאמרים היום בטבעיות מדאיגה.

אפשר להבין את הפחד, הכעס או שניהם. אחרי שנים של טרור, מלחמות ואובדן, זה טבעי לגמרי. אבל פחד אינו הצדקה לגזענות, וכעס אינו רישיון לשנאה. יש מרחק עצום בין החשש מפני אויב לבין הפיכת ציבור שלם לאויב.

אז איך הגענו למצב שבו אנחנו מתווכחים אם עדיף לשבת עם ערבים או עם חרדים. כאילו עצם השייכות לקבוצה מסוימת היא פגם שצריך להתגבר עליו, או שמה שחשוב זה הקבוצה אליה נולדת, ולא מה אתה חושב. זה כבר לא ויכוח פוליטי לגיטימי על עמדות או מדיניות. זו הפיכת הזהות עצמה לעילה לפסילה. והכשל הזה תקף לשני הכיוונים. מותר להתנגד לפטור מגיוס, אבל מי שפוסל חרדים רק משום שהם חרדים עושה בדיוק את מה שהוא מוקיע אצל מי שפוסל ערבים רק משום שהם ערבים.

גזענות אינה צומחת בחלל ריק. היא ניזונה מתפיסת עולם רחבה יותר, שאומרת, בין היתר, שמלחמה היא גורלנו והבדידות היא ייעודנו. כי אם המלחמה נצחית, גם האויב נצחי. ואויב נצחי אינו מוגדר לפי מה שהוא עושה, אלא לפי מי שהוא. מכאן קצרה הדרך לראות בכל ערבי אויב בפוטנציה, גם אם הוא אזרח ישראלי.

כאשר "לנצח נחיה על החרב" הופך לעיקרון מנחה, כבר לא צריך לדאוג לעתיד טוב יותר. אם ממילא אין פתרון – חבל לחפש; אם תמיד יהיו אויבים – אין טעם לנסות לצמצם את מספרם; ואם כל ניסיון לשנות את המציאות הוא נאיבי – המשך המלחמה הוא לא כישלון של מדיניות אלא הוכחה לצדקתה.

גם הצלחה וגם כישלון מוכיחים שאנחנו צודקים. אם תוקפים אותנו, זו הוכחה שאי אפשר להגיע לשלום. ואם יש שקט, זו הוכחה שהאויב מתכנן את המתקפה הבאה. כפי שאכן קורה לנו, פעם בחמישים שנה בערך. כך אפשר להמשיך באותה הדרך לנצח, בלי להידרש לשאלה אם יש דרך אחרת.

אלא שכבר בתנ"ך נשאלה השאלה המתבקשת: "הלנצח תאכל חרב? הלוא ידעתה כי מרה תהיה באחרונה" (שמואל ב', ב', כ"ו). אבנר אומר זאת ליואב בניסיון לעצור שפיכות דמים בין אחים, ודווקא הוא, שפתח בקרב, מבין שהחרב אינה התכלית. היא יכולה להיות הכרח, אבל היא אינה יכולה להיות חזון. ואגב, "ועל חרבך תחיה" היא בכלל ברכה שקיבל עשו (בראשית כ"ז, מ').

אותו היגיון חל על "עם לבדד ישכון". הפסוק שנאמר על ידי בלעם הפך להצדקה לבדידות מדינית ולחשדנות אוטומטית כלפי העולם. אומנם מדובר על ברכה, אבל בורכנו בייחוד, לא בבידוד. ויש הבדל בין עם שמסוגל לעמוד לבדו לבין עם שמתעקש לשבת לבד בחושך – "סופר-ספרטה אוטרקית", שבה אפילו הפסקת סיוע אמריקאי של מיליארדי דולרים נשמעת כמו הישג. הראשון מבטא עצמאות ועוצמה. בשני סתם מוותרים על שיתוף פעולה. ומתעלמים מהעובדה שאנחנו לא חיים על אי בודד, וחייבים ללמוד לחיות גם עם שכנים שלא בחרנו.

אבל עם שבטוח בזהותו אינו צריך לשלול את זהותם של אחרים כדי לשמור עליה.

חברי, פרופסור גלעד הירשברגר, מומחה עולמי לתפיסת איומים, טוען שעד שלא נבין שהפלסטינים כאן כדי להישאר, ועד שהם לא יבינו שאנחנו כאן כדי להישאר, באמת נמשיך לחיות על החרב ולבדד לשכון. אני מאמין שהוא צודק. אפשר לא לאהוב את המציאות הזאת. אפשר להתווכח על גבולות, על ביטחון, על אחריות ועל פתרונות מדיניים. אבל אי אפשר להמשיך לבנות עתיד על תקווה שהצד השני פשוט ייעלם.

אומנם ערבים שרצו לתרום למדינה לא הורשו להצטרף ללחימה, אבל מגילת העצמאות, "גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים", קוראת לאזרחי המדינה הערבים להשתתף בבניינה על בסיס אזרחות מלאה ושווה וייצוג במוסדותיה

הוא לא ייעלם. וגם אנחנו לא. וההכרה הזאת אינה כניעה או חולשה. היא נקודת המוצא שמאפשרת לחשוב על עתיד אחר.

במדינת ישראל חיים אזרחים ערבים. הם אינם אויבים מעצם זהותם, ואינם צריכים להוכיח שהם ראויים לאזרחות שווה בכל פעם שמישהו דורש מהם להצהיר על נאמנותם. מותר להתנגד למפלגה ערבית, בדיוק כפי שמותר להתנגד לכל מפלגה אחרת: בגלל עמדותיה, מעשיה או נציגיה. אבל פסילה של שותפות רק בגלל זהות אינה עמדה ביטחונית. זו גזענות, אשר עומדת בניגוד מוחלט גם לרעיון הדמוקרטי וגם לערכים יהודיים בסיסיים. רבי עקיבא, שידע לומר "חביבין ישראל", אמר "חביב אדם שנברא בצלם" (אבות ג', י"ד). אדם. ללא קשר לזהות.

גם מייסדי המדינה הבינו זאת. אומנם ערבים שרצו לתרום למדינה לא הורשו להצטרף ללחימה, אבל מגילת העצמאות, "גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים", קוראת לאזרחי המדינה הערבים להשתתף בבניינה על בסיס אזרחות מלאה ושווה וייצוג במוסדותיה. אבותינו הושיטו יד לשלום ולשכנות טובה. לא משום שהיו תמימים, או שלא הכירו את הסכנות. אלא משום שהבינו מה ההבדל בין הצורך להילחם לבין המטרה שלשמה נלחמים.

ואנחנו, במקום לחיות לפי ההבדל הזה, מחקנו אותו.

מדינת ישראל לא הוקמה כדי שנילחם לנצח. היא הוקמה כדי שלעם היהודי יהיה בית לאומי בטוח, חופשי ומשגשג, שמאפשר לנו לחיות, ליצור, להתפתח ולבנות עתיד. והחזון הזה אינו מחייב לשנוא את מי שאינם יהודים, ובוודאי שאינו מצדיק את הדרתם של אזרחי המדינה.

איננו חייבים לסמוך על אויבינו, או לוותר על הזכות להגן על עצמנו. אבל אנחנו חייבים להפסיק להציג את המלחמה והבדידות כייעוד לאומי, ואת הגזענות כתוצאה טבעית והכרחית של המציאות. כי אם כל מה שנותר מהחזון הציוני הוא להילחם, להישאר לבד ולשנוא את מי ששונה מאיתנו, כדאי לשאול את עצמנו בשביל מה בכלל הקמנו מדינה.

אם לנצח נמשיך להאמין שאין לנו שום אפשרות אחרת, באמת לא תהיה לנו אפשרות אחרת.

הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן