"בלילה אני נשארת לבד, והמחשבות רודפות אותי. כשאני עולה לישון אני מבקשת מבורא עולם: 'תן לי לחשוב רק על הניסים'"

הריאיון מתפרסם כחלק מהפרויקט "איפה הם היום" של ynet ו"ידיעות אחרונות" עם כמה מגיבורי טבח 7 באוקטובר ששרדו את התופת. הפרויקט כולל סדרת פודקאסטים ב-ב-Be.po ומוסף מיוחד ב"ידיעות אחרונות".

זמן קצר אחרי טבח 7 באוקטובר, כמעט כל ישראלי הכיר את רחל אדרי מאופקים, שבמשך כ-20 שעות הערימה על המחבלים שחדרו לביתה, הגישה להם קפה ועוגיות, שרה איתם, הצחיקה אותם וטיפלה בהם תוך שהיא מסייעת לאנשי המשטרה שהיו מחוץ לביתה. בין-רגע היא הפכה לגיבורה עממית ולסמל של תושייה, גבורה ותקווה בתוך השבר הגדול; אל מול הסיפורים הטרגיים והמדממים שהציפו אז את המדינה, לצד החשש לגורלם של מאות נעדרים ואי הוודאות לקראת העתיד לבוא, הסיפור של אדרי הציע לעם שלם רגע נדיר של נחמה, חיוך של ניצחון והוכחה לכוח העמידה של מדינת ישראל.

בהתאם לסוף הטוב של הסיפור - היא ובעלה דוד חולצו בחיים מהבית, והמחבלים כולם חוסלו - ברשתות החברתיות הופצו במהירות אינספור ממים שהכתירו את רחל כגיבורת-על והציגו את העוגיות שלה כ"נשק הסודי" של ישראל מול הטרור. בהמשך הגיעו גם חיקויים, "ארץ נהדרת", מפגש עם נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, סרט והדלקת משואה.

אבל מאחורי הסיפור שנחרת בזיכרון הישראלי כסיפור של ניצחון, הגיע תוך חודשים גם אובדן עצום. ארבעה חודשים לאחר 7 באוקטובר נפטר בעלה של רחל, דוד, שהיה איתה בבית לאורך כל שעות האימה ולא הצליח להשתקם מאז. הם היו יחד 44 שנים. דוד היה רק בן 68 במותו. מותו חשף אולי לראשונה את הצד הטרגי של הסיפור, שעד היום קשה לישראלים לשמוע.

"לא פשוט לי אחרי שלוש שנים, אבל אני משתדלת לזכור רק את הטוב שהיה ואת הניסים שהיו", אומרת רחל. לאורך השיחה היא תחזור על המילה הזו, "ניסים", שוב ושוב. היא מתחילה לשחזר את אירועי אותו היום: "אני שומעת את החלונות בחדר השינה שלי מתנפצים, נכנסת לחדר ורואה חמישה גברים אצלי בבית, עם מדים. אני אומרת להם: 'מי אתם?' הם אומרים לי 'שהידים'. צחקתי, לא האמנתי. מי יחשוב שיש מחבלים באופקים?".

"אמרתי לעצמי 'רחל, תהיי מאופקת. אלה לא מחבלים, אלה אורחים שבאו לחגוג עם דוד יום הולדת'", היא נזכרת. "לדוד היה יום הולדת בשמחת תורה. אמרתי לעצמי: תזרמי איתם".

היכולת הזאת, היא אומרת, לא נולדה באותו בוקר. "הילדים שלי קוראים לי חתולת רחוב. אלה כוחות שהיו לי גם לפני. החיים מלמדים אותנו".

דוד, לעומתה, הגיב אחרת. "דוד היה בהלם", היא מספרת. "כל חצי שעה-שעה הם היו שמים לו אקדח על הראש ואומרים לו: 'עד הבוקר אתה לא תחיה'. הוא היה בכלל בעולם אחר. אני בכוונה הייתי מדברת איתו ומצחיקה אותו, אבל הוא לא הגיב. זה מאוד הטריד אותי וכאב לי עליו. בן אדם ששמים לו אקדח על הראש ואומרים לו שעד הבוקר הוא לא יחיה, זה סוג של טראומה".

אחרי שניצלו, היא והילדים ניסו לדבר עם דוד על מה שעבר. לדבריה, דוד לא רצה. "הוא היה אומר: 'הכול בסדר, הכול בסדר, עזבו אותי'. גם על פסיכולוג הוא לא רצה לשמוע", היא נזכרת. ארבעה חודשים לאחר מכן הוא נפטר. בתקופה הזאת, מספרת רחל, הוא אושפז והיה מורדם ומונשם שלוש פעמים.

כשהיא נשאלת אם היא מרגישה ש-7 באוקטובר לקח ממנה את דוד, היא לא מהססת. "ברור. היה לי בעל אחד, יחיד ומיוחד". היא מתארת אותו כ"אבא טוב, בעל טוב", ומספרת על אדם שנתן בה אמון מוחלט ועודד אותה לצאת וליהנות. "הוא אף פעם לא אכזב אותי", היא אומרת. "לפעמים הייתי אומרת: למה דוד לא מתווכח איתי? למה דוד לא אומר לי, 'רחל, מה את עושה?'. הוא תמיד היה אומר לי: 'רחל, לכי, תצאי, תיהני. את עובדת מאוד קשה'. כל הוויכוחים שלי איתו היו שהוא רוצה שאתלבש יפה ואתאפר. הייתי אומרת לו: 'דוד, זאת אני. אתה לא הכרת אותי אחת שמתלבשת יפה ואחת שמתאפרת. זו רחל'".

היום, בלילות, כשהילדים חוזרים לבתים שלהם, נשאר החלל של דוד. "אני מאוד מתגעגעת אליו", היא אומרת וקולה נשבר. "שותף לחיים. עם מי אני אדבר היום? עם הקירות? הילדים, כל אחד במסגרת שלו, בעבודה. האמת היא שכל יום הם אצלי, ושבע-שמונה פעמים ביום הם מתקשרים ושואלים 'אמא, איך את מרגישה?'. אבל בלילה הם הולכים לבית שלהם, ואני נשארת לבד".

הלילות, היא אומרת, אינם פשוטים. "תמיד המחשבות רודפות אותי. בכל לילה כשאני עולה לישון אני מבקשת מבורא עולם: 'תן לי לחשוב רק על הניסים'. זה מה שאני רוצה. אני לא רוצה לחשוב על כלום, רק על הניסים שהיו. והיו הרבה ניסים".

אולי זאת הדרך שלה להתמודד גם עם הפער שבין רחל שהמדינה מכירה לבין מה שעבר עליה באמת. במשך שלוש שנים הסיפור שלה עטוף גם בהומור, אבל כששואלים אותה אם בתוך כל הצחוק נשאר בכלל מקום לטרגדיה, היא עונה בפשטות: "אני מנסה להדחיק את זה. באמת, להדחיק. אני מדחיקה את זה".

החגים קשים במיוחד. יום הולדתו של דוד חל בשמחת תורה, ובסמוך לריאיון איתה חל גם יום הנישואים שלהם. "הילדים לא רצו להזכיר לי את זה", היא אומרת, "אבל אני זכרתי שהיה לי יום נישואים. לא פשוט, אבל נתגבר. אני מנסה תמיד לחשוב רק טוב".

כשהיא חוזרת לספר על השעות ההן, הפרטים נשמעים כמעט בלתי אפשריים. שניים מ-3 בניה של רחל, אביתר וטל, הם שוטרים; אביתר היה בין הכוחות שפעלו מחוץ לבית במהלך אירוע בני הערובה. באחד הרגעים היא שמעה אותו, והמחבלים לא ידעו שהשוטר שנמצא מולם הוא בנה. כדי להגיע אליו, היא אמרה למפקד המחבלים, אבו עמאר, שהיא צריכה לרדת כדי להזריק אינסולין. הוא הסכים - בתנאי שיבוא איתה, תוך שהוא מצמיד אליה רימון שנצרתו משוחררת. "אני אמרתי: תמות נפשי עם פלשתים. אני חייבת לראות את הבן שלי". היא ראתה את אביתר, ואחרי כן חזרה למעלה. "אמרתי לדוד: 'שב צמוד אליי, תחבק אותי ותחייך. נסתכל על המזוזה ונגיד שיר למעלות ושמע ישראל'".

עד הרגע האחרון, היא אומרת, לא האמינה שתצא משם בחיים. "החדרתי למוח שלי שהם באו לטבוח. אבל התפללתי לבורא עולם: אני רוצה להיות עם הילדים שלי, תרחם עליי".

בשעות הלילה פרצו לוחמי הימ"מ לבית וחילצו אותם. עם תחילת הפריצה, היא מספרת, "דוד בעלי עטף אותי. זו תמונה שלא יורדת לי מהעיניים - שהכדור יפגע בו ולא בי".

רחל מדברת בהתרגשות גדולה ובדמעות על אנשי הימ"מ. "כשאת רואה את זה בלייב, הם באים למות בשביל לחלץ. ביקשתי מבורא עולם: אני מעדיפה למות במקומם, אל תפגע בהם. גיבורים, איזה מבצע הם עשו. חיסלו אותם בארבע שניות". לדבריה, "בכל בוקר אני אומרת תודה לבורא עולם שהוא כיוון שהמחבלים ייכנסו אליי הביתה ולא לבתים של השכנים שלי, שיש להם ילדים ותינוקות. הוא כיוון שהילדים שלי לא יהיו בבית, וגם לא הנכדים".

ימים ספורים לאחר החילוץ, היא מספרת, הציע לה ראש עיריית אופקים להפוך את הבית למוזיאון ולספק לה בית אחר. היא סירבה, גם כשהציע לה לדבריה סכום כפול משווי הבית. "אני לא אתן למחבלים לנצח אותי. זה החוסן של הילדים שלי. אני לא שוכחת שהבית מבורך. 20 שעות בורא עולם היה איתי".

למרות ההצהרה הזאת, לקח לה זמן רב לשוב לשם. במשך שנה ותשעה חודשים, לדבריה, היא כלל לא ראתה את הבית - שנהרס כליל בעקבות הקרב ההירואי שהתנהל בתוכו. הילדים טיפלו בשיפוץ ובהכנות לחזרתה.

כשנכנסה לבסוף, "קיבלתי הלם", היא אומרת, אבל מבחינתה, החזרה הייתה החלטה עקרונית: "דוד והילדים אמרו לי 'אימא, בואי נעזוב את הבית, למה לך?'. אמרתי להם לא. אני חוזרת הביתה. זה החוסן שלכם, אתם גדלתם פה, ואני לא אתן למחבלים לנצח אותנו".

היום היא גם נעזרת בטיפול פסיכולוגי. "יש לי פסיכולוגית שאני מאוד מאוד אוהבת", היא אומרת. "באמת מאוד התחברתי אליה. אני מחכה שהיום הזה יגיע מהר כדי שאלך אליה, מרוב שכיף לי איתה".

לאורך רוב השיחה רחל חוזרת שוב ושוב לאמונה, לניסים, לילדים ולנכדים. היא מבקשת אחדות ומתרחקת מכעס. היא מרעיפה שבחים על השוטרים שהגיעו להילחם באופקים גם כשהיו בחופשה, "עם הפיג'מות והכפכפים שלהם". על המחדל ועל צה"ל היא מעדיפה שלא לדבר, אך אחרי שתיקה קצרה היא אומרת: "ריבון העולמים. היה מחדל. אני לא אוהבת להיכנס לפוליטיקה, אבל זה שורף לי את הלב".

"בוודאי שיש לי כעס", היא מודה, "אבל מי יעזור לי? הכעס הוא אצלי פנימי. אם תשאלי כל אזרח במדינה, הוא יאמר לך שיש לו כעס, כי זה לא פשוט מה שעברנו".

לדבריה, "הילדים והנכדים זה מה שמחזיק אותי. אני באמת מנסה לא לחשוב על כל מה שעברתי, למרות שזה לא פשוט". ושוב היא חוזרת ואומרת: "אני חושבת תמיד-תמיד על הניסים שהיו".

ויש לה גם חלום לאומי. "שנהיה מאוחדים", היא אומרת. "די עם הפילוג הזה. זה לא עוזר לנו. אנחנו חייבים להיות ביחד".