העם אמר את דברו. הוא רק לא בחר

במקום להתעסק בשאלה "מי עשוי לנהל את המדינה טוב יותר", עסקנו בעיקר בשאלה "למי אסור בשום אופן לנהל אותה?"

פרופסור גיא הוכמן|

מערכת הבחירות מאחורינו. העם אמר את דברו, כמו שאומרים. עדיין לא ברור מה נאמר או מי ירכיב את הממשלה, אבל דבר אחד כבר ברור: גם אחרי שנים של משברים, פילוג, מלחמות ואסון לאומי שקשה לתאר את ממדיו, אנחנו עדיין מתקשים להסכים אפילו על השאלה מה צריך להשתנות.

וזה לא עניין של "פוליטיקה". מבחינתי, המדינה יכולה להיות מנוהלת בידי ממשלת ימין, שמאל, מרכז, חרדים או ערבים. לא אכפת לי מקטגוריות. אני רוצה ממשלה שמשרתת את כלל האזרחים, לוקחת אחריות על מעשיה, ופועלת לשפר את חייהם. אני יודע. דרישות מוגזמות.

אלא שבמקום להתעסק בשאלה "מי עשוי לנהל את המדינה טוב יותר", עסקנו בעיקר בשאלה "למי אסור בשום אופן לנהל אותה?"

רבים ממצביעי הימין טוענים שאינם מרוצים מהמצב, אבל משוכנעים שאין חלופה טובה יותר. רבים ממצביעי מחנה השינוי אינם מרוצים מהמועמדים שלהם, אבל משוכנעים שכל חלופה תהיה טובה יותר מהשלטון הקיים. שתי עמדות מנוגדות, אשר מונעות מאיתנו לממש את הזכות הדמוקרטית הבסיסית: לבחור.

במחקר קלאסי מ-1988, סמואלסון וזקהאוזר מצאו שאנשים נוטים להעדיף את המצב הקיים, גם כאשר מוצגות להם חלופות שעשויות להיות טובות יותר. הם כינו זאת הטיית הסטטוס קוו. המצב הקיים מעניק לנו תחושת ביטחון. השינוי, לעומת זאת, כרוך באי-ודאות. ומכיוון שאיננו אוהבים אי-ודאות, אנחנו מעדיפים להישאר עם מה שאנחנו מכירים. גם כשאנחנו לא לגמרי מרוצים.

במחקר התזה של חלי אשד, 1,317 ישראלים ענו על השאלה הזאת. הממצאים שלנו הראו שכאשר המצב הקיים נתפס כלא רצוי, ההעדפה המוכרת לשמר אותו מתהפכת. במקום להעדיף את המוכר, אנשים נוטים להתרחק ממנו. לא משום שהחלופה בהכרח טובה יותר, אלא בגלל שיש בה פוטנציאל לצאת ממציאות שהם אינם מוכנים לקבל.

אנחנו מכנים זאת הטיית סטטוס קוו הפוכה. כשהמצב נסבל, אנחנו מעדיפים את המוכר, וכשהוא בלתי נסבל, אנחנו מעדיפים כל דבר מלבדו. שתי הנטיות מובנות. שתיהן אפילו יכולות להיות מועילות בנסיבות מסוימות. הבעיה מתחילה כשהיחס שלנו למצב הקיים מחליף את ההערכה של האפשרויות עצמן.

זה מה שקורה בפוליטיקה. מי שמאמין שאין חלופה לשלטון הנוכחי ממשיך לתמוך בו גם כשהוא מאוכזב מביצועיו. מי שמשוכנע שכל חלופה עדיפה יתמוך בכל מועמד שמבטיח שינוי, גם ללא ביטחון שהוא יביא שיפור. הראשון מסתכן בהנצחת מה שלא עובד. השני מסתכן בהחלפתו במשהו שלא יעבוד טוב יותר. ובשני המקרים אנחנו מרגישים ש"בחרנו".

כמובן שאפשר, אחרי בחינה רצינית של החלופות, להעדיף את הקיים או להחליט שהגיע הזמן לשינוי. הבעיה אינה עצם החלטה להישאר עם הקיים או לשנות, אלא ההנחה שאין באמת אפשרויות. תמיד יש אפשרויות אחרות. והן לא בהכרח טובות או גרועות יותר.

כי להנחה הזאת יש תופעת לוואי. מי שמצביע לממשלה שהוא אינו מרוצה ממנה רק משום שהוא חושש מהחלופה, משוכנע שהוא בוחר ברע במיעוטו. אבל המועמד שקיבל את קולו משוכנע שקיבל גושפנקא. הבוחר חושב שהוא מעניק הזדמנות אחרונה, והפוליטיקאי רואה בכך אישור להמשיך בדרך שהבוחר לא תומך בה.

זו בעיה של ניהול תמריצים. כשאין ברירה אחרת, ממשלה יכולה להמשיך להיבחר גם אחרי כישלונות חמורים, בלי שום תמריץ לשנות את התנהלותה. איזה מנהל ייתן את הדין, אם אחרי כל כישלון ימשיכו לתת בו אמון?

בדומה, גם הרצון להחליף את השלטון בכל מחיר אינו ערובה לשיפור. החלפת מנהיגות היא אמצעי, לא המטרה. כי אם כל מה שנדרש הוא לא להיות המנהיג הנוכחי, אז גם לאלטרנטיבות אין תמריץ להשתפר.

בחירות מאפשרות לנו לא רק לבחור את השלטון הכי טוב, אלא גם להעניש שלטון פחות טוב. מי שבוחר ברע במיעוטו מוותר על הזכות להעניש. מי שמצביע "רק לא" מוותר על הזכות לבחור נכון. וכל מחנה בטוח שהוא מציל את המדינה, בעודו מקריב חצי ממה שהבחירות נועדו לעשות.

כך הבחירות הופכות בהדרגה ממנגנון שמאפשר לציבור לבחון את תפקוד השלטון ולהחליפו, לתחרות בין פחדים. האחד מפחד לאבד את הקיים, האחר מפחד "להיתקע" איתו. ושניהם משוכנעים שהאחר אינו מבין כלום

והכי גרוע, כולם מוותרים על זכות הבחירה.

ב-2015, עוד היו כמה שהזדעזעו מהאמירה ש"הערבים נוהרים לקלפיות". לפני שבועיים זה שימש כסלוגן בחירות, והיום מתווכחים אם עדיף לתמוך בערבים או חרדים. מותר להתנגד למצע של כל מפלגה. אבל כאשר עצם האפשרות שאזרחים ערבים יהיו שותפים לשלטון מוצגת כמשהו אסור, ריקנו מתוכן חלק משמעותי מהזכות החוקית שלהם להיבחר. זה לא אומר שלא צריך להציב תנאים לשותפות פוליטית. הבעיה היא פסילות גורפות, שנשמעו מצד גורמים מכל הגושים.

ואז מתרחש דבר אבסורדי. אנחנו פוסלים מראש המון אפשרויות, ואחר כך מסבירים שאין אופציה אחרת. וחוסר ההכרעה הזה, שאנחנו חווים שוב ושוב, אינו תקלה טכנית. הוא תוצאה צפויה של מחנות שמוגדרים בעיקר לפי מי שהם מסרבים לשבת איתו. משני הצדדים.

כך הבחירות הופכות בהדרגה ממנגנון שמאפשר לציבור לבחון את תפקוד השלטון ולהחליפו, לתחרות בין פחדים. האחד מפחד לאבד את הקיים, האחר מפחד "להיתקע" איתו. ושניהם משוכנעים שהאחר אינו מבין כלום.

אבל אף אחד לא יודע מה הייתה עושה ממשלה אחרת או מה הקיימת תעשה בעתיד. אנחנו יודעים מה הממשלה הקיימת עשתה. אפשר לייחס לה הצלחות וכישלונות, להתווכח על האחריות שלה לכל אחד מהם, ולהעריך את הסיכוי שמשהו ישתנה. בדומה, ראוי להתייחס ליכולות ולהישגים של החלופות.

אלא שבמקום זאת, מחנה אחד מעדיף לקבל כישלונות שהתרחשו מחשש לכישלונות שאולי יתרחשו, ומחנה שני לברוח מכישלונות שהתרחשו אל כישלונות שאולי יתרחשו.

אפילו האבולוציה תומכת בזה. בניגוד לאמונה הרווחת, האבולוציה אינה אומרת שהחזק שורד. מדובר בתהליך שבו שונות, ברירה טבעית והסתגלות לסביבה משתנה ממלאות תפקיד מרכזי. בלי לחץ מהסביבה, אין צורך להסתגל. וכשהישרדות אינה תלויה בהתאמה לסביבה, הלחץ להשתנות נחלש.

שיפור יכול לבוא גם ללא החלפת שלטון, והחלפה לא מבטיח שיפור. אבל כאשר כל אחד מתעסק בצד השני במקום לדרוש דין וחשבון מהנציגים שלהם, אין למפלגות בשביל מה להסתגל.

העם אמר את דברו. וחשוב לכבד זאת, גם כשזה לא מוצא חן בעינינו. או כשדבר העם לא מובן. אבל זה לא אומר שהעם בחר. כי השאלה אינה איזה צד קיבל יותר קולות. השאלה היא האם בחרנו באפשרות שתהיה הכי טובה למדינה, לדעתנו, או שנתנו לזהות למנוע מאיתנו מלכתחילה את זכות הבחירה.

הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן