כל מלחמה שנגמרת עם איראן היא רק פרומו לבאה

 כמה התרגלנו לחיות בציפייה למלחמה. אנשים לא סוגרים חופשות בלי לבדוק מה קורה בקבוצות טלגרם של טהרן, לא קונים כרטיסים להופעה בלי לשאול אם יש החזר במקרה של מתקפת טילים ולא מתכננים את הקיץ הבא כי מי יודע אם בכלל נספיק לסיים את החורף הנוכחי

רות אלבז|

תגיות

בסרטים האמריקאיים יש רגע קבוע שבו נשיא ארצות הברית מתפרץ לשידור, מביט לאומה בעיניים ומודיע שהמדינה עומדת בפני מלחמה. לפעמים זו מתקפת חייזרים, לפעמים מדינה מהצד השני של הגלובוס, אבל הנאום תמיד נשמע אותו הדבר: "אזרחי ארצות הברית, בשעות האחרונות הותקפנו בידי אויב אכזר. כוחותינו נערכים לתגובה. שאלוהים יברך את אמריקה". מוזיקה דרמטית, מבט נחוש, ואז כולם רצים להציל את העולם.

עכשיו תדמיינו את התרחיש הביזארי הזה בישראל. בנימין נתניהו, נכון לפעם האחרונה שבדקתי עדיין ראש הממשלה, מתייצב מול הציבור ומסביר למה אנחנו צריכים עוד סבב עם איראן. מה קרה לאיום שהסרנו בסבב הקודם? למה אנחנו שוב בדרך למקלטים? ואיך זה שכל מלחמה שנגמרת אצלנו היא רק הפסקת פרסומות לפני המלחמה הבאה? אני יודעת זה כבר מדע בדיוני. החייזרים נשמעים הרבה יותר סבירים.

אבל הדבר המטורף באמת הוא לא האפשרות שתפרוץ שוב מלחמה. אלא כמה התרגלנו לחיות בציפייה אליה. אנשים לא סוגרים חופשות בלי לבדוק מה קורה בקבוצות טלגרם של טהרן, לא קונים כרטיסים להופעה בלי לשאול אם יש החזר במקרה של מתקפת טילים ולא מתכננים את הקיץ הבא כי מי יודע אם בכלל נספיק לסיים את החורף הנוכחי.

גם שיחות ליד התמי 4 במשרד השתנו. פעם דיברו על המירוץ למיליון או הישרדות. היום מישהי זורקת "ראיתם שאומרים שזה לא עניין של אם זה עניין של מתי" וכולם יודעים בדיוק על מה היא מדברת. זה גם סוד של הישרדות. יש אנשים שנכנסים בבוקר לפולימרקט לבדוק מה הסיכוי לתקיפה. פעם בדקנו אם יירד גשם בשבת, היום אנחנו בודקים אם יירדו טילים. והכי מפחיד? שגם כשאנחנו רואים תחזית גבוהה, שמנבאת מלחמה בסופ"ש הקרוב, אנחנו ממשיכים להכין סנדוויצ'ים לילדים ולריב על חניה. כי מה עוד אפשר לעשות?

גם שיחות ליד התמי 4 במשרד השתנו. פעם דיברו על המירוץ למיליון או הישרדות. היום מישהי זורקת "ראיתם שאומרים שזה לא עניין של אם זה עניין של מתי" וכולם יודעים בדיוק על מה היא מדברת

השבוע קלטתי שאני פוחדת יותר שתיגמר לי הגבינה שקניתי באיטליה מאשר מעוד סבב עם איראן. מדהים איך הממשלה הזאת הרגילה אותנו להכול. מזל שהבלסמי יחזיק לי לעוד כמה סבבים.

בינתיים אנחנו ניזונים מהדלפות, רמזים, פרשנים שמפענחים את מצב הרוח של טראמפ ושכנה שנשבעת שגיסה שמע משהו ממישהו שעובד במוסד.

יוצא שהחיים שלנו תלויים לכאורה בשני אנשים, אחד בירושלים ואחד בוושינגטון. אם אחד קם על צד שמאל, אולי תהיה מלחמה. אם השני קם על צד ימין, אולי דווקא אז. אנחנו אפילו לא יודעים איזה צד במיטה שלהם נחשב חדשות טובות. ואם כבר נגזר עלינו לחיות לפי מצב הרוח שלהם, המינימום הוא שיפרסמו בבוקר עדכון. לא מבקשת הרבה. רק לדעת אם להזמין טיסה או להוציא מזרנים לממ"ד.