רשימת חיסול - חלק תשיעי

ריס האט ונכנס לחניה צדדית ליד הרחוב הראשי בפוינט לומה, ממש מול בסיס האוויר הימי נורת' איילנד, הנדל"ן הרחב של הצי שתפס את רוב האי קורונדו.

הוא תמיד אהב את פוינט לומה. היו פה בתים יפהפיים ונוף נהדר של סן דייגו, המפרץ, קורונדו והאוקיינוס השקט. הוא אהב את ריח הים, ופוינט לומה היתה בירת הים של סן דייגו. הוא חלף על פני השער הקדמי של בסיס הטירונות של הנחתים, אחד משני בסיסי ההכשרה שבהם החלו טירונים צעירים את דרכם בחיל. בדרכו חצה רחובות עם שמות כמו נימיץ, פָראגוּט ורוזוולט ועבר על פני בוני יאכטות, מספנות שבהן תיקנו סירות, מועדון השיט האקסקלוסיבי של סן דייגו ושלל דייגים שהתכוננו לעוד יום בים.

התנועה היתה דלילה בשעה מוקדמת כל כך ביום חול, אבל ריס הכיר בית קפה מקומי שיהיה פתוח. הוא נראה כמו בית ויקטוריאני קטן בן שתי קומות עם מרפסת קדמית מקסימה, כך שהיה אפשר בקלות לחשוב שמדובר בבית היסטורי והוא אכן שימש למגורים לפני שנים רבות ולא לדעת שמדובר בבית קפה שקולה בעצמו את הפולים. מבפנים היה המקום מושך לא פחות מאשר מבחוץ. כורסאות גדולות וספות מפנקות הוצבו בין שולחנות קפה עתיקים בגודל הנכון בדיוק, ובמדפים שעל הקירות היה מבחר ספרים ישנים, שתמיד גרמו לריס להרגיש בבית.

למרות השעה המוקדמת הוא לא היה הלקוח הראשון של היום. בחורה בת עשרים וקצת ישבה ותקתקה במחשב הנייד שלה, כנראה סטודנטית מאוניברסיטת פוינט לומה נזרין, ששכנה ממש מעבר לגבעה. בצד השני של החדר ישב דייג קשיש ואפור שיער, שקוע במחשבות.

ריס הזמין אמריקנו גדול. בדרך כלל הוא היה מוסיף משהו מתוק, אבל היום הוא הזמין את הקפה בדיוק כפי שהזמין אותו חברו, שנהג להתלוות אליו לכאן. הוא חייך כשנזכר איך חברו גדל הגוף תמיד זרק איזו הערה על בחורים ש"משדרגים" את הקפה שלהם ונענע בראשו כשריס הוסיף לקפה שלו דבש או סוכר עם מעט שמנת, או גרוע מכך, לא הוסיף כלום כי הזמין לאטה.

היום, החבר הזה מהצוות לא היה שם כדי לעשות לו פרצופים על הקפה שלו. הוא חיכה לריס בהמשך הדרך.

ריס הניע את הלנד קרוזר ופנה במעלה הגבעה, אל דרך קבּריו ממוריאל. ככל שעלה גבוה יותר, הנוף נעשה יפה יותר. הבתים ובתי העסק התמעטו ופינו את מקומם ליופיו הטבעי של קו החוף של האוקיינוס השקט.

הוא נכנס למגרש עפר קטן שפנה מזרחה והתבונן בנוף. בסיס הצי של פוינט לומה, משכנה של שייטת הצוללות של סן דייגו, התעורר לחיים מתחתיו, ומעבר למפרץ נפרשה בפניו תצפית שולטת על נורת' איילנד, קורונדו, מרכז סן דייגו, אימפריאל ביץ' והלאה אל תוך מקסיקו.

הקפה שלו התקרר מספיק. הוא הניח את זרועו על החלון הפתוח ולגם מהנוזל השחור החזק, שבוודאי זרם פעם בעורקיו של החבר שבא לראות, בהתבסס על כמויות הקפה האדירות שראה אותו צורך על בסיס יומי לאורך השנים. כשצפה בסירת טילים מונחים מדגם טייקונדרוגה חולפת במפרץ סן דייגו אל המים הפתוחים של האוקיינוס השקט, ריס התרשם בעל כורחו. בספינה האחת הזאת היה טמון יותר כוח לחימה מאשר ברוב המדינות הקטנות. נוכחותה המרשימה ייצגה את הדיפלומטיה של ארצות הברית מעבר לים, ששורשיה נטועים עוד בצי הקונטיננטלי מתקופת מלחמת העצמאות. בעיניו, כך נראה חופש.

הוא הרשה לעצמו עוד חיוך קטן כשחשב עד כמה חברו היה מתרשם מכך שהוא יודע מאיזה דגם הספינה שלמטה. בדרך כלל, כשחברו היה מבקש ממנו לזהות ספינה במהלך שיטוטיהם, ריס היה עונה, "זאת כנראה גרוטאה אפורה גדולה." חייו המקצועיים הוקדשו לצד הלא קונבנציונלי של הלוחמה: התקוממויות, טקטיקות גרילה וטרור. בנושאים אלה היה בקיא להפליא.

עם כוס הקפה ביד הוא יצא מהרכב והתחיל ללכת לקראת חברו. עבר זמן רב מדי. מדי פעם, קול עמום מבסיס הצוללות שלמטה הגיע לגבעה וקטע צליל מרוחק של מכסחת דשא או מנגינה קצובה של ממטרות שהשקו את הדשא מעבר לרחוב. ציוצי הציפורים ורוח הבוקר הקלילה היו הליווי המושלם לרוגע ששרר בבית הקברות הלאומי פורט רוזקרנץ.

ריס עלה במדרגות אל מבנה לבן קטן וחסר ייחוד והזין במחשב את שמו של חברו כדי לאתר את מקום מנוחתו האחרון: חלקה ומספר קבר. הוא עשה את המסע הזה יחד עם הנגד הבכיר מרטין האקאתורן לא פעם ולא פעמיים. הם השתתפו יחד בהלוויות רבות מדי במהלך השנים. ככה זה במלחמה. הם תמיד עצרו בבית הקפה הקטן שבבית הוויקטוריאני למרגלות הגבעה, לפני שחלקו כבוד אחרון לאלה שנלקחו בטרם עת.

בעתות מלחמה לוחמים לומדים להכיר היטב את המבנה של בתי עלמין לאומיים. ריס ידע בדיוק לאן ללכת. זה היה מקום טוב.

אף שידע בדיוק לאן הוא הולך, ריס לא מיהר. הוא היה לבוש באופן מכובד: מכנסי בד, הנעליים הקבועות של סלומון וחולצה מכופתרת תחובה במכנסיים. משקפי שמש שחורים גדולים של גייטורז הגנו על עיניו מהבוהק של הבוקר המוקדם. הז'קט הקל שלבש הסתיר את הגלוק 19 שהיה טמון בחגורת מכנסיו, והוא היה בטוח שהוא עובר בכך על הנהלים או על החוק, ואולי גם לא מציית לכללי הנימוס, אבל מרטין לא היה רוצה שיבקר בקברו כשאינו חמוש, ריס היה משוכנע בכך.

המצבות הלבנות בלטו על רקע הדשא הירוק של הגבעות. אין ספק, המדינה טיפלה היטב בתחזוקה של בתי העלמין הלאומיים. ריס חלף על פני שורה אחר שורה וחלק כבוד לחיים שהסתיימו בשנים 1914, 1877, 1966, 1944, 1917, 1898, 2006, 1900 ו 2016. תאריכי המוות תאמו אירועים במדינה שכמעט לא ידעה מנוח ממלחמות: המערכה נגד האינדיאנים, המלחמה עם מקסיקו, מלחמת העולם הראשונה, וייטנאם, מלחמת העולם השנייה, המערכה בהאיטי, קוריאה, מלחמת ארצות הברית ספרד, עיראק ואפגניסטן. נדמה שכל דור מיוצג כאן, וכל דור נענה לקריאה בשעתו. קורבן הדורות האלה היה מאגר הידע המצטבר על מלחמה. לריס לא היתה כל כוונה לתת לידע הזה לרדת לטמיון.

הוא תהה היכן ייקבר כשיגיע זמנו. בהתחשב במה שהוא עמד לעשות, הוא לא היה בטוח. הוא קיווה שיכבדו את הבקשה בצוואתו להיקבר לצד לורן ולוסי. הוא רצה להיות לידן לנצח.

ריס לא קלט שהפסיק ללכת וגם לא זכר כמה זמן עמד שם, כשהקפה עדיין מתקרר בידו ודמעות בעיניו. הוא הביט בקבר של חברו, האיש הגדול עם הזקן, שאת ראשו החזיק בפעם האחרונה כשכבר לא היה מחובר לגופו.

הוא כרע ברך מול המצבה, הרכין את ראשו ולא דיבר. מחשבותיו היו ממוקדות מעבר לקבר. מצטער, חבר. אסור היה לנו לצאת למשימה ההיא. ידעתי את זה ובכל זאת יצאנו אליה. אבל האמת היא שטמנו לנו פח עוד לפני שנשלחנו לשם. אני היחיד שנשאר. הם הרגו את לוסי, את לורן ואת הבן שלנו שטרם נולד, וגם לי לא נשאר הרבה זמן. המניאקים שהרגו אותך בעצם הרגו את כולנו עוד כאן, במהלך ההכנות. אבל אל תדאג. יש לי עוד קצת זמן. אני יודע מי הם עכשיו ואני צד אותם. הם עדיין לא יודעים את זה, אבל הם ידעו בקרוב. אני אגיע לכל אחד ואחת מהם ואני הולך לקבור את כולם באדמה.

הוא קם על רגליו, הביט שוב בקבר וצרב את המילים החקוקות עליו בזיכרונו לפני שחזר על עקבותיו בין הלוחמים של קרבות העבר.

על המצבה, תחת "מרטין פ' האקאתורן, 4.4.1975-14.6.2017, צי ארצות הברית, אפגניסטן", הופיעה מילה אחת ויחידה: פטריוט.

ריס היה בדרכו אליהם.

המוות היה בדרכו אל כולם.

-פרק 46-

טיחואנה, מקסיקו

מרקו עבר עם ריס את הגבול בלי הרבה בעיות הם נסעו דרומה דרך אימפריאל ביץ' ואוטאי מסה ואל מעבר הגבול בסן איזידְרו בריינג' רובר סנטינל. הרכב, תוצרת יחידת כלי הרכב המיוחדים של לנד רובר בבריטניה, היה יכול לעמוד בפני כדורים חודרי שריון ורסיסים של רימוני יד ונהנה מכוח של חמש מאות ועשרה כוחות סוס וממתלים משופרים. החיה הזאת בטח עלתה מחיר מסמר שיער. רכבי שטח ממוגנים מדגם שברולט סוברבן נסעו לפניהם ומאחוריהם, כך שהם נראו קצת כמו שיירה נשיאותית עם טוויסט בריטי. לריס זה נראה קצת מנקר עיניים, אבל הוא סמך על מרקו, שנראה בטוח מאוד ביכולתו להעביר אותו את הגבול הלוך ושוב בלי בעיות.

ריס נלחץ קצת כשחצו את המחסום אל מקסיקו, אבל הם לא עצרו שם אפילו לרגע. השעה היתה חצות, ולא היה שם הפקק הרגיל של פועלים שחצו את הגבול מדי יום בשעות השיא וגרמו לעיכובים משמעותיים, שאליהם נוספו גם המספרים הגדלים והולכים של נוסעים לעבודה ובחזרה מבין תושבי סן דייגו. מרקו חייך כשראה איך חברו נרגע כשהתחילו לדהור דרומה. ריס תהה על כמה מחוקי מקסיקו וארצות הברית הוא עבר זה עתה, בהתחשב בתכולת תיק הציוד שלו שהוסתר מאחורי המושבים.

השיירה נעה בחשיכה בדרכה אל לב טיחואנה. המצב באזור הידרדר בשנים האחרונות באופן ניכר, והצי אסר על חייליו לצאת לחופשות מדרום לגבול. הברים, שפעם המו אנשי צבא מנמל הצי השני בגודלו בארצות הברית, אירחו עכשיו רק סטודנטים צעירים מסן דייגו ומלוס אנג'לס שלא הורשו להיכנס לברים ולמועדונים בדרום קליפורניה.

לאחר פנייה חדה שמאלה לסמטה ללא מוצא, כלי הרכב פנו בפתאומיות לתוך מה שנראה כמוסך לפירוק רכבים. הם נכנסו לחניות שככל הנראה נשמרו לבוס, ודלתות גלילה מפח ירדו מאחוריהם.

"הגענו," אמר מרקו בחיוך.

"לאן הגענו?" שאל ריס ונשען קדימה כדי לבחון טוב יותר את סביבתו.

"למשרדים שלי בטיחואנה."

מרקו צחק כשראה את הבלבול על פניו. "ציפית ליותר, מה?"

"טוב, זה קצת שונה מהמקומות הרגילים שלך."

"כן, זה מזכיר לי מאיפה באתי, וכאן אני יכול להתרכז בלי הסחות הדעת של החיים הטובים. בוא," המשיך מרקו והטה את ראשו לכיוון הדלת. "יש לנו הרבה על מה לדבר."

ריס לקח את תיק הציוד שלו מחלקו האחורי של הריינג' רובר, בזמן שאנשי האבטחה של מרקו תפסו עמדות ופיקחו על מצלמות האבטחה שבאזור. שש מכוניות חסרות ייחוד חנו בצורה מסודרת באחת מפינות המוסך. הן נראו כאילו ישתלבו היטב בכבישי טיחואנה ולא יעוררו שום חשד אם מרקו יצטרך לנוע בעיר באנונימיות. חדר כושר קטן הוקם בפינה אחרת, וריס קלט מערך מרשים של מזרני היאבקות.

"אז ככה אתה מצליח לנצח אותי כל השנים? מתגנב למקסיקו להתאמן בזמן שאני מעבר לים?"

"תראה, כל אחד עושה מה שהוא יכול. אני יודע שקראת את סון דזה. למזלנו, האויב שלנו הלילה לא קרא אותו," אמר מרקו בעודו ממהר במעלה המדרגות, לעבר מה שנראה כמשרד המשקיף אל המוסך. ריס עלה אחריו בזריזות ככל יכולתו, בהתחשב בתיק הגדול שהכביד עליו.

משרדו של מרקו היה נקי ומסודר, אפילו מינימליסטי. לאורך אחד הקירות נמתחה שורה של צגי אבטחה, וחלונות גדולים שהיו ממוקמים מול הדלתות העצומות הציעו תצפית על המוסך כולו.

"איזה עסק אתה מנהל כאן?" שאל ריס.

מרקו הביט לו בעיניים. "יש לי הרבה עסקים, חבר. את רובם אני יכול לנהל מכל מקום, אבל יש לי גם פגישות ומיזמים מסוימים שבהם נחוץ מקום כמו זה." לאחר רגע הוסיף, "תהית פעם איך קיבלתי את האזרחות האמריקאית שלי כל כך מהר?"

"הנחתי שבזכות העסקים שלך בארצות הברית, שמכניסים מסים יפים."

"זה נכון, אבל יש לי גם עניינים אחרים שמעניינים סוכנויות מסוימות בממשל שלך."

"זה גם הממשל שלך עכשיו," הזכיר לו ריס.

"נכון מאוד, אמיגו, נכון מאוד. אני יודע שזה מסובך, אבל מה שנעשה הלילה ישרת גם את האינטרסים העסקיים שלי וגם את שתי המדינות שלנו. אני אספר לך על זה אחר כך. כרגע אתה פשוט צריך לסמוך עלי."

"אני סומך עליך, מרקו. אחרת לא הייתי כאן."

"אני יודע. בוא נעבור שוב על התמונות האלה."

הם כבר עברו על תיק היעד, שנבנה מהמודיעין שקיבלו מבן אדוארדס, לפני שחצו את הגבול, אבל רצו לעבור עליו פעם אחת אחרונה. ריס ידע שמרקו הוא היחיד שיכול לעזור לו להגיע ליעדו, ומרקו הסכים עוד לפני שבכלל ידע מה בדיוק הוא מתכנן. אחרי ששמע את כל הפרטים, הוא הציע את צוות האבטחה שלו ככוח פשיטה, אבל ריס הכריע נגד. הם יוכלו להביא אותו אל היעד ובחזרה ולשמש ככוח חסימה, אבל זה הכול. זה היה הקרב שלו.

"בסדר," אמר מרקו אחרי שעברו שוב על התוכנית. "מתי אנחנו יוצאים?"

"אמרת שיש בערך עשרים דקות נסיעה עד ליעד," אמר ריס והעיף מבט בשעונו. "בוא נצא בעוד חצי שעה, וככה נגיע ליעד בשלוש אפס אפס."

"בייאן. טרְיינְטָה מינוטוס," אמר מרקו. "אני אכין את האנשים ואת המכוניות. הם יהיו, איך אתם קוראים לזה? 'מעטפת התובלה' שלנו?" הוא הוסיף, מרוצה בעליל מהשימוש שעשה בז'רגון הצבאי.

"תודה, מרקו. אני אזכור את זה לנצח."

מרקו הנהן והשאיר אותו לבדו לארגן את הציוד שלו.

שיירת המכוניות שנסעו בה עכשיו בטיחואנה היתה שונה במקצת מהשיירה שבה נכנסו למקסיקו. את מקומם של הריינג' רובר המפואר ורכבי הליווי המשוריינים תפסו מכוניות יומיומיות, לא משוריינות ולא מרשימות, מאובקות ומלאות דפיקות. מושלמות למשימה הלילית. ריס לא היה בטוח שהן יתניעו, אבל הופתע לטובה כששמע את המנועים מתעוררים לחיים. היה ברור שמתחת למכסי המנוע מסתתרים מנועים בלתי רגילים. מרקו חייך שוב, נהנה בבירור להפתיע אותו.

"סון דזה," אמר שוב, וניצוץ שובב נדלק בעיניו. "הונאה."

מעטפת התובלה הנוכחית של ריס כללה שתי מכוניות שכמעט בכל מקום בארצות הברית היו נחשבות גרוטאות, אבל התאימו באופן אידיאלי לרחובות טיחואנה. מרקו והוא ישבו מאחור ברכב המוביל. נהג ואחד משומרי הראש של מרקו ישבו מלפנים.

"דיאז מינוטוס, סניור טורו," אמר שומר הראש.

מרקו הנהן. הוא התחיל לומר משהו כשהטלפון שלו צלצל. "פרדון," אמר, "סי." אחרי שתיקה ארוכה אמר שוב, "סי. גרסיאס," ניתק ופנה אל ריס. "המקור שלי בפנים יצא מהבניין. ארבעה עשר גברים. שש נשים. אין ילדים. הנשים הן זונות ממקסיקלי. הם חייבים לייבא אותן מטעמי ביטחון. יש צופה אחד על הגג עם קלצ'ניקוב ואחד בחדר הקדמי עם רובה ציד."

ריס הנהן. פניו היו רגועות באופן מטריד. מרקו מעולם לא ראה אותו בעבודה קודם לכן, ואף שלא נהג להיבהל בקלות, צמרמורת עברה בו פתאום. הלילה ריס היה ממוקד בעבודה. והעבודה הזאת היתה להרוג אנשים.

"אָקי," אמר שומר הראש שמלפנים כעבור כעשר דקות, כשהמכונית האטה לכדי זחילה.

"אוקיי," אמר מרקו. "זה המקום." הוא הצביע על בניין רעוע בקצה הרחוב. "ריס, אחרי שתהרוג את האנשים האלה, המסע שלך יסתיים?"

ריס ענה כעבור רגע. "המסע שלי רק התחיל. תודה, חבר. אחזור עוד מעט."

-פרק 47-

ריס נע במהירות ובשקט לתוך בניין נטוש, שמרקו זיהה בצילומי הלוויין בגוגל אֵרְת' והיה ממוקם מול בניין המטרה. זה היה פרויקט בנייה שנראה כאילו ננטש לפני שנים. ריס הרגיש טוב במדי השטח שלו עם ציוד לחימה מלא. נדרשו לו יותר מחמש עשרה שנים של קרבות כדי להגיע לרמה הזאת, ובמבצע הלילה הוא עמד להוסיף מדינה נוספת לרשימת המדינות שבהן הוכיח את כישוריו. ההבדל היחיד בציוד בין הפעולה האחרונה שלו באפגניסטן ובין הלילה היה הקסדה: הקסדה הקלה הלא בליסטית שהונפקה לו, במקום קסדת הקוולאר שאבדה במארב בארץ שהיא בית קברות לאימפריות. הוא גם לא נשא את שני מכשירי הקשר שהכבידו עליו בדרך כלל, כך שהיה נייד הרבה יותר מתמיד. האמר"ל שלו העניק לו יתרון מובהק על אויביו, והוא תכנן לנצל אותו עד תום.

אף שהיה בטוח למדי שהבניין נטוש, הוא סרק אותו באופן שיטתי ומסודר. לאט זה מסודר, מסודר זה מהר. כשעלה לגג, הרגיש שהוא חוזר למקום אחר ולזמן עבר, מסייר ברחובות רמאדי עם צוות הצלפים שלו. הם היו מתמקמים בעמדה אסטרטגית ואורבים בחשיכה ליעד שלא ציפה לבואם. הלילה היה דומה, אלא שהוא היה לבד, והאנשים שארב להם היו אלה שרצחו את משפחתו.

הוא סרק את הגג ונע למקום שממנו היתה לו תצפית ברורה על בית המטרה. הוא נראה שקט. בתחילה חשב שהמודיע של מרקו נתן להם מידע שגוי, מאחר שלא ראה את הזקיף על הגג, אך בבדיקה נוספת, קפדנית יותר, גילה את האיש ישן על כיסא, ראשו מוטה לאחור וקלצ'ניקוב שעון על המעקה לידו. ריס לעולם לא היה משתמש בגג בשעות היום, אבל בלילה, הודות ליתרון הטכנולוגי שהעניק לו האמר"ל, היה הגיוני לירות מכאן במטרה הראשונה שלו.

הוא כרע ברך והניח את הרובה שלו על המעקה. ציין הלייזר האינפרה אדום, שהיה בלתי נראה ללא אמצעי ראיית לילה, היה מחובר למסילה העליונה של ה M4, שהוא כיוון אל גשר האף של הזקיף. הוא לחץ על ההדק וירה כדור בלאק הילס 5.56 מילימטרים, 77 גריין, ישירות לפרצופו של האיש. אחר כך מיקם מחדש את הלייזר על חזהו של האיש וירה שני כדורים נוספים למרכז המסה שלו, למען הסדר הטוב, כשמשתיק הקול מעמעם את רעש היריות. לבסוף קם וחזר לרחוב.

הוא חלף על פני הרכב של מרקו כמו צללית מטושטשת, בתנועה חלקה ויציבה, עם הרובה מונף ומכוון אל דלתו של בניין המטרה. נעולה. שיט. המודיע היה אמור להשאיר אותה פתוחה. אילו היה עם צוות הפריצה שלו, היה פורץ את הדלת ומתחיל לטהר את הבית, כפי שעשה פעמים כה רבות במלחמה, אבל הוא לא היה עם צוות הפריצה שלו. הלילה הוא פעל לבדו.

ריס עבר מיד לתוכנית המגירה ונע אל צדו של המבנה. כל כך דומה לרמאדי. הוא איתר את הצינור החיצוני שזיהה בתצלומים של בן, תלה בזריזות את הרובה על הכתף והחל לטפס בזהירות במעלה הקיר. כשהייתי קצין צעיר זה היה קל יותר, חשב.

כשהגיע למעלה, שלף את אקדחו כדי לאבטח את הגג. הוא ראה רק את השומר המת. הוא הניף את עצמו מעל המעקה, הכניס את האקדח לנרתיק והחזיר את ה M4 לכתף בתנועה חלקה אחת, לפני שפנה אל המדרגות היורדות היישר אל גוב האריות. מפני שלא הכיר את התוכנית המדויקת של פנים הבניין, הוא ידע שיהיה עליו לטהר אותו לחלוטין. בדומה לשוטר המשתמש בפנס ובאקדח כדי לסרוק את החללים מעבר לפינה, ריס השתמש בשילוב של האמר"ל וציין הלייזר האינפרה אדום של ה M4 כדי לטהר כל חדר. אם יאבד את יתרון ההפתעה או את היתרון שהעניק לו אמצעי ראיית הלילה, המצב עלול להידרדר במהירות.

בבניין שרר ריח דוחה, שילוב של קנאביס שרוף, שתן וזיעה. ריס התקדם אל המסדרון הראשון בקומה השלישית וזיהה דלת פתוחה למחצה משמאלו ועוד שלוש דלתות סגורות. הוא משך את ה M4 לאחור בזווית, בין שקע מרפקו לגופו, ודחף לאט את הדלת הפתוחה למחצה. אדם יחיד שכב עם הפנים כלפי מטה על המיטה, לבוש במכנסיים קצרים ובגופייה, והשמיכה כיסתה אחת מרגליו. נראה שהוא כבר מת. ריס המשיך לסרוק את החדר, קולט כל פרט ומנסה לעבד את התמונה ולזהות מטרות. נקי. כמעט נקי. הוא כיוון את הלייזר לעורפו של האיש הישן ולחץ על ההדק. כדור אחד חדר למוחו, שהתפוצץ על הכרית ועל מסגרת המיטה. אחד חוסל. ריס עצר את נשימתו. נראה שהחבר'ה האלה חגגו רוב הלילה, אבל אף פעם לא כדאי להמעיט בערכו של היריב.

הוא חזר למסדרון והמשיך לחדר הבא. דבר לא העיד על כך שמישהו שמע את הירייה המושתקת. הדלת הבאה לא היתה נעולה, והוא פתח אותה בשקט ככל האפשר. שני אנשים ישנו במיטה: גבר שמן באופן גרוטסקי שכב עירום, בפניו מעלה, ואחת מרגליו משתלשלת מצד המיטה אל הרצפה, ולצדו אישה צעירה קטנטונת, עירומה גם היא, על גבה. ריס קיווה שהיא חגגה חזק מספיק כדי שלא תתעורר. הוא לא רצה להרוג אותה, אבל אם תפריע לו במשימתו, הוא יחסל אותה בלי שום נקיפות מצפון. הוא העביר את ה M4 ליד שמאל ושחרר בעדינות כבל קוולאר קטן, שאבטח כלי עתיק. מהניסיון שלו ושל ואנשיו, הכלי הזה היה אחת הדרכים היעילות והשקטות ביותר לקטול אדם. הוא הניף את גרזן הטומהוק מתוצרת וינקלר/סאיוק, כיוון בזהירות לצד ראשו של האיש הישן, במרכז הרקה, הוריד אותו בעוצמה כלפי מטה, דרך מוחו, והרג אותו במקום. אחר כך פנה במהירות אל האישה והתכונן להנחית גם עליה את מכת המוות. היא התמתחה, זזה קלות ושבה לתנוחת שינה נוחה, בלי שהיתה מודעת לכך שמלאך המוות פסח עליה הלילה.

בתנועה חלקה החזיר את הגרזן לנדן, העביר את הרובה לידו הדומיננטית וחזר למסדרון. עוד שתי דלתות בקומה הזאת. עוד אחד עשר גברים וחמש נשים, אם המודיעין היה מדויק. הדלת הבאה. נעולה. פאק. הוא הושיט יד לערכת פריצת המנעולים שלו. לא היה טעם לפתוח את הדלת בבעיטה ולהתריע על נוכחותו בפני אויביו, שעלו עליו במספרם. הוא לחץ על נורת לד ירוקה קטנה בצד הקסדה, שהיתה מחוברת לידית גמישה, כך שהיה יכול לכוון אותה כראוי. הוא הטה מעט את הקסדה כלפי מעלה כדי שיוכל לראות מתחת לאמר"ל בזמן העבודה. בדיוק כשהכניס את כלי הפריצה הראשון למנעול, הדלת החלה לזוז.

ידו הימנית חזרה אל ה M4, כשהרים אותו, זיהה מיד את האיום. מולו ניצבה אישה צעירה לבושה בתחתונים בלבד. מאחוריה על המיטה ישב גבר בגיל הלחימה, שנראה כאילו התעורר זה עתה ולא הבין את המתרחש. בידו השמאלית לפת ריס את גרונה של הבחורה ונכנס לחדר. הגבר שמע את הרעש, התרומם כדי לנסות להבין מה העניין וחטף שני כדורים בבטן מהרובה של ריס, שירה ממצב אחיזה קרוב לגוף. ריס הטיח את הצעירה על הרצפה וירה עוד שלושה כדורים במטרה שלפניו. הגבר פלט אנחה רמה וספג את שלושתם בחזה העליון ובצוואר. דם פרץ מהפצע הקטלני בצווארו, והוא אחז בגרונו בחוסר אונים וקרס על הרצפה בחרחורי גסיסה.

ריס סרק בזריזות את שאר החדר כדי לוודא שהוא נקי, ואז משך את הזונה הצעירה בצווארה, העמיד אותה על רגליה והעלה אותה על המיטה. "פּוֹר פָאבוֹר, נוֹ," היא הצליחה לפלוט. "פּוֹר פָאבוֹר, נוֹ." הוא היה שולח אותה לעולם הבא בלי לחשוב פעמיים, אך רק אם הדבר היה הכרחי לחלוטין. הוא משך אותה שוב בצווארה, הוביל אותה אל פתח הדלת והצמיד אותה אל הקיר כדי שיוכל להתבונן במסדרון מבעד לאמר"ל. עדיין שקט. מזל של לוחם קומנדו, חשב.

"פּוֹר פָאבוֹר, נוֹ," היא לחשה שוב, עיניה פעורות באימה.

"סִילֶנטי," לחש ריס, הוריד אותה על ברכיה ואילץ אותה להשתטח על הרצפה עם הפנים כלפי מטה. ביעילות שנרכשה בשנים רבות של תרגול, הוא שלף אזיקוני פלסטיק מהווסט שלו וכפת בזריזות את ידיה ואת רגליה. הוא סקר את החדר ומצא גרב שהיה ליד נעליו של הגבר המת, דחס אותו לפיה ואבטח אותו באזיקון נוסף. לאחר מכן הקים אותה והוביל אותה אל המיטה, שם השתמש באזיקון שלישי כדי לקשור אותה למסגרת המתכת.

"סילנטיֹ," פקד שוב בטון מאופק. עיניה המבועתות אישרו שהבינה.

אחר כך חזר לעמוד לצד הדלת, שחרר את המחסנית הריקה בחלקה והחליף אותה במחסנית מלאה. את המחסנית המשומשת הכניס לפאוץ', למקרה שיזדקק לה בהמשך, ובחן שוב את המסדרון. עדיין שקט.

אילו הצוות שלו היה איתו, הבניין כבר היה מאובטח. אבל הוא היה לבדו, ולכן נותרה לו עוד כברת דרך.

הדלת האחרונה בקומה העליונה. לא נעולה. ריס פתח אותה. המחשבה הראשונה שלו היתה, איך לעזאזל האנשים האלה לא שמעו את המהומה בחדר הסמוך? והמחשבה הבאה שלו היתה, איך לעזאזל אני לא שמעתי אותם דרך הקיר? שני חברי כנופיה עירומים ומקועקעים בכבדות דפקו את אחת הזונות. היא היתה על ארבע, אחד מהם חדר אליה מאחור ולשני היא מצצה. נר קטן דלק על הרצפה בפינה, ובכל זאת אף אחד מהם לא הבחין בדלת שנפתחה לאט או בקנה הרובה שלו, שהתרומם לגובה החזה וירה שני כדורים בגבו העליון של הגבר שדפק אותה מאחור. לא נראה ששותפו הבחין בסיבה שבגללה חברו קרס קדימה והתמוטט על גבה של האישה. הוא הביט בתדהמה כשהחזה שלו התפוצץ פתאום בבלגן לא טבעי של דם ורקמות. לפני שהצליח להבין מה קרה, הכדור הבא עבר דרך ארובת העין השמאלית שלו, קרע את אונת המוח האחראית על חשיבה רציונלית והפיל אותו בתנוחה בלתי טבעית לחלוטין כנגד ראש המיטה המוכתם בדם. ריס הפנה את הלייזר בחזרה אל הגבר הראשון וירה בראשו כדור נוסף, ליתר ביטחון, לפני שנכנס במהירות לחדר ובעט בו מעל האישה. היא נשארה שוכבת עם הפנים למטה, ללא תנועה, ולרגע ריס חשב שירה בה בטעות, אבל אז הבין שהדם והרקמות שמכסים את גופה אינם שלה. היא פשוט היתה המומה לאחר ששני הגברים שקיימה איתם זה עתה יחסי מין מתו מעליה פתאום במקלחת של דם.

ריס הניח לה לחיות, קשר אותה למיטה באזיקונים, החליף שוב מחסנית, שם את המחסנית המשומשת חלקית בפאוץ' וחזר למסדרון. נקי.

שישה חברי כנופיה חוסלו. שלוש זונות מתוך שש בסך הכול בחיים בקומה העליונה. עוד שמונה עוינים ושלוש אזרחיות נוספות לטפל בהם. זוז.

ריס היה מכונה קטלנית. דבר לא היה לו טבעי יותר מאשר לנוע בתוך יעד. הוא עשה זאת בכל הרמות הטקטיות בשדה הקרב, ועכשיו התקדם בתוך יעד חדש, שלא היה לו מושג מה צפוי לו בו.

למטה אל חדר המדרגות. לסרוק, לטהר, לעבד כל פרט. נשק מורם ומוכן.

כשפתח לאט את הדלת לקומה השנייה, הוא חש תחילה במשהו ואז ראה תנועה. במסדרון רץ חבר כנופיה שרירי בתחתונים עם אקדח מפלדת אל חלד בידו. הוא בוודאי שמע משהו או חש שמשהו לא בסדר בקומה העליונה. לפעמים החוש השישי עובד. הוא חטף חמישה כדורי 5.56 מילימטרים בחזה. להרוג אנשים מטווח קצר לא היה קל כמו שנראה בסרטים, או כמו שמתארים זאת בקורסים להגנה עצמית. לפעמים אנשים מתים לחיות. בעולם האמיתי אין נוסחת קסם שמבטיחה שמישהו ייפול ולא יקום. טכניקת מוזמביק "שניים לגוף, אחד לראש" התבדתה במהירות במציאות של הלוחמה המודרנית. ריס ואנשיו ירו במטרות שלהם עד שנפלו, בין שנדרש לשם כך כדור אחד ובין שעשרה. יורים במטרה עד שהיא על הקרקע.

מתג האור שבקצה המסדרון הודלק, והוא הוצף אור זול ומהבהב שביטל את יתרון ראיית הלילה של ריס. הוא ראה את האיש שהדליק את האור: הוא היה לבוש בג'ינס ובטישרט, וקעקועים כיסו את צד צווארו ואת ראשו הקירח. ריס דחף את הקסדה לאחור כדי לראות מתחת לאמר"ל בסביבה המוארת עכשיו, אבל החטיא את המטרה כשירה, והאיש זינק לעבר הדלת הפתוחה.

מפני שרצה להגיע אליו לפני שיצליח להשיג נשק, ריס הסתער במורד המסדרון וירה ב M4 לתוך החדר, שדלתו היתה פתוחה, מטהר אותו תוך תפיסת זווית וירי בעודו נע. לא הדרך הרגילה, אבל בלי צוות של לוחמים מאומנים היטב מאחוריו, היה עליו לאלתר.

כשניסה להשיג זווית טובה יותר על הדלת, זרוע מקועקעת נשלחה מתוך החדר, אחזה בקנה ה M4 והצמידה אותו לקיר בקצה המסדרון. פאק, הבחור הזה חזק. כשהרובה נדחף כנגד חזהו, הוא לא היה יעיל בקרב. ריס תפס את הראש המקועקע שלפניו, הטיח את הקסדה ואת האמר"ל שלו פעמיים בפניו של האיש ואז דחף את שניהם מהקיר, אל הדלת הפתוחה ואל החדר. הוא שמע צרחה בקול נשי וראה מזווית העין אישה עירומה, שנאחזה בייאוש בשמיכה בזמן שצפתה בקרב עד המוות שהתרחש לפניה. הבעיטה של ריס מהקיר שלחה את שניהם אל השידה הקטנה שליד המיטה והפילה אותם בכוח לרצפה. היריב שלו היה שרירי מאוד ושקל כעשרה קילו יותר ממנו. הוא התגלגל מעל ריס והתכונן להנחית מכה שתרסק את פניו, אך כשאגרופו ירד, ריס הוריד את הראש ונתן לקסדה שלו לספוג את עוצמת המכה.

במהלך קרב מבחינים לפעמים בדברים מוזרים. בין צעקותיה של הזונה העירומה, הבהובי האורות והמשקל המוחץ של האויב מעליו, ריס ראה את התחבושת. היא לא היתה מקצועית, והוא ידע מיד מה היא: תחבושת על פצע ירי. זה היה האיש שלורן פצעה כשהגנה על בתם. זעם שמעולם לא ידע כמותו עלה בו. הוא נעל את זרועו הימנית של האיש הגדול יותר לגופו, לכד את רגלו הימנית באמצעות רגלו השמאלית, ביצע תרגיל ג'יו ג'יטסו ששמו "אומה פלאטה" והפיל את יריבו אל הקרקע. בתנועה חלקה, שתרגל פעמים רבות באימונים, הוא שלף פגיון חד מהאפוד הקרמי שלו ונעץ אותו בגרונו של האיש שרצח את אשתו. העיניים בראש המגולח נפקחו לרווחה, אך המאבק לא תם. ריס לחץ את הסכין למטה חזק יותר, משך את הלהב והחדיר אותו שוב בתנועת ניסור לרוחב הגרון של יריבו, עד שהוא חדל לפרפר ושכב מת בשלולית של דם, שהלכה והתפשטה.

לריס לא היה זמן להרהורים. מטח כדורים נורה אל החדר מהצד השני של המסדרון. אש מקלצ'ניקוב. הוא הכיר את הצליל היטב. היריות נורו לתוך החדר ללא סדר, חוררו את הקיר האחורי וחתכו את פלג גופה העליון של הזונה, מדמימות את צרחותיה לנצח. הוא הוציא רימון יד מפאוץ' בחגורתו, שלף את הנצרה וגלגל אותו אל החדר הסמוך. למזלו, בניין הבלוקים היה מסוגל לספוג הדף רציני. כשהרימון התפוצץ, שברי חפצים וקיר ניתזו אל המסדרון ואל החדר שבו עמד כעת. הוא ניצל את הבלבול שגרם הפיצוץ וזינק אל הצד השני של המסדרון. לא היה צורך בווידוא הריגה. אחד מחברי הכנופיה ואישה אחת שכבו מתים, גופיהם מרוסקים מהפיצוץ, מעוותים בתנוחות לא טבעיות שהעידו שאינם בין החיים.

תשעה יעדים חוסלו. שלוש נשים בקומה העליונה בחיים. שתי נשים מתות בקומה השנייה.

כעת היה בצד השני של המסדרון מחדר המדרגות וכיבה את האורות שעדיין הבהבו אחרי פיצוץ הרימון. הוא כוונן את האמר"ל שלו, החליף שוב מחסנית וסרק את המסדרון מאחורי מחסה בתוך החדר שהרימון טיהר.

דלת אחת עדיין היתה סגורה בקומה הזאת. הוא סרק את החדר שממנו ככל הנראה הגיח האיש עם האקדח. אישה גדולה יחסית בחולצה מלוכלכת ישבה מכווצת בפינה, ברכיה צמודות לחזה ועיניה עצומות. נראה שהיא מתפללת. הוא הניח לה והתקדם לדלת הסגורה. הוא סובב את הידית, פתח את הדלת בתנופה ונצמד אל קיר המסדרון, כמעט מצפה למטח כדורים מתוך החדר. אבל לא היה כלום. הוא נע לאט מסביב לדלת כדי שיוכל לראות כמה שיותר מהחדר. עדיין כלום. אחר כך נכנס, סרק אותו במהירות וטיהר את כל הפינות. החדר היה ריק. נשארה קומה אחת.

כשהגיע לדלת חדר המדרגות, הוא נשם עמוק. הגיע הזמן לסיים את העבודה. הוא דחף את הדלת וסרק את המדרגות מעלה ומטה. כשהחל לרדת, נשמעו קולות מלחמה מהקומה הראשונה. הוא התמקם כך שהיו לו שדה ראייה וקו אש נקי לדלת חדר המדרגות בקומה הראשונה והבחין בבירור באש קלצ'ניקוב, M4 ורובי ציד. צעקות בספרדית הלכו והתקרבו לדלת שלמטה. עוד צעקות ועוד יריות. פתאום הדלת ששמר עליה נפתחה בתנופה, ולחדר המדרגות מעדו שני אנשים שבבירור היו עוינים. הם החלו להסתער במעלה המדרגות, אבל ריס קרע אותם לגזרים. הדלת נסגרה לאט מאחוריהם, והוא התמקד בה שוב וראה אותה מתחילה להיפתח. הוא החל להפעיל לחץ על ההדק.

"ריס! ריס! זה אני," עלה קולו של מרקו במעלה המדרגות. ריס נעצר כשראה את חברו מציץ פנימה.

"בסדר, אני רואה אותך, אחי!" קרא. "נקי למטה?"

"סי, אמיגו!"

"יורד!" צעק ריס בחזרה.

הוא ירד במדרגות עם הנשק בהיכון, כל חושיו דרוכים ומחודדים, ופסע מעל שתי הגופות שלמטה בדיוק כשמרקו פתח לו את הדלת למסדרון, שבו הוא המתין עם שלושה מהמאבטחים שלו. על הרצפה היו שרועים עוד שני חברי כנופיה ואישה, שלושתם מתים. אחד מאנשיו של מרקו החזיק גבר אחר כשהוא כורע על ברכיו וראשו מוצמד לקיר.

ריס פנה אל מרקו. "טוב, זה לא עבר חלק כמו שקיוויתי. כמה זמן יש לנו עד שהמשטרה תגיע?"

"אין משטרה הלילה, אמיגו." מרקו נשמע בטוח בעצמו. "אותו שמרנו בשבילך," הוסיף והחווה בראשו על האיש שכרע על ברכיו. "אתה רוצה לשאול אותו משהו?"

ריס הביט במרקו ושוב בשבוי. עיניו היו קרות כקרח. "לא," אמר וצעד אל השבוי. הוא הנמיך את ה M4 שלו והוציא אותו להורג במקום, כשהאיש עדיין על ברכיו. "קדימה, בואו נזוז."

מרקו הביט במאבטחים שלו, משך בכתפיו ופנה אל הדלת.

-פרק 48-

בירד רוק, קליפורניה

השמש החלה לעלות מעל קו הרקיע של סן דייגו כשריס חזר מהגיחה שלו מדרום לגבול. הוא הודה למרקו מקרב לב על נדיבותו ועל נאמנותו, ונענה, "זה שום דבר, אמיגו." אירועי השבועות האחרונים גרמו לו לבחון מחדש את קשרי החברות שלו. מה שלמד על נאמנות הפתיע אותו. היו חברים שנרתמו בכל כוחם לסייע לו בשעתו הקשה, בעוד אחרים התרחקו. הוא חשב שחבריו מהסילס יתגייסו לעזרתו, אך למעט בן אדוארדס, זה לא קרה. רוב חבריו הקרובים ביותר מהיחידה נהרגו במארב, ואחרים כנראה פחדו מנקמתו של פילזנר. ריס התאכזב, אך לא האשים אותם שכך נהגו. חברים ותיקים כמו מרקו וליז, וגם חברים חדשים כמו קייטי, היו שם בשבילו באופן שהוא לעולם לא ישכח. נוסף על כך, האמת היתה שרוב לוחמי הסילס שהכיר היו צריכים להישאר ממוקדים בהכנות למלחמה. זה היה תפקידם, וכל הסחת דעת ממנו פגעה בהצלחת המשימה. זה היה מצב העניינים.

אדם אחר אולי היה חושב שמה שעשה רק כמה שעות קודם לכן יוביל אותו להתבוננות פנימית ויעורר בו חרטה ואולי אפילו בלבול. בסרטים ובספרים מוצגים לא פעם חיילים המתקשים ליטול חיים בקרב ולאחר מכן מתמודדים עם ההשלכות הפסיכולוגיות הקשות של מעשיהם.

עבור ריס, הריגה היתה אחד הדברים הטבעיים ביותר שאדם יכול לעשות. היא היתה טבועה בדנ"א שלו. אילו היה מהרהר בכך, הוא היה מגיע למסקנה שהסיבה היחידה שהוא חי היא שלאורך כל ההיסטוריה, אנשים בשושלת שלו הצטיינו בלחימה, וכך הגנו על השבט ודאגו למזון למשפחתם. לב העניין בהריגה אינו נטילת חיים, אלא החיים עצמם: החיים של בני ארצך, של חבריך ליחידה, של משפחתך, שלך עצמך. העובדה שהיה טוב במיוחד בהריגה לא הטרידה אותו. הריגה היתה הדבר שעשה טוב יותר מכל דבר אחר.

הוא זכר שהופתע מהתחושה שחווה בפעם הראשונה שהרג אדם בקרב. לדברי המומחים, הוא היה אמור לחוש מיד חרטה, צער, בלבול ואפילו כעס. החברה כאילו ציפתה מאלה שנטלו חיים כדי להגן על האומה להזדקק מיד לטיפול שיסייע להם להתמודד עם האבל. אולי הנרטיב הנוח הזה אפשר לחברה להתמודד טוב יותר עם הניתוק שלה ממציאות המלחמה, בעודה שולחת צעירים למות בהרים, בג'ונגלים, במדבריות ובערים של ארצות שקשה אפילו למצוא על המפה.

האמת היתה מורכבת פחות. האמת היתה קדמונית.

ריס לא חש שום חרטה. בפעם הראשונה שהרג, ובכל פעם לאחר מכן, הרגש שפקד אותו היה הקלה. אולי נראה שמדובר בתגובה מוזרה, בייחוד בעיני מי שלא התנסה בהריגה. ההקלה לא היתה לגלות שהוא מסוגל להרוג, זה מעולם לא הטריד אותו. ההקלה היתה במובן שהאימונים שעבר, כישוריו, האינסטינקטים והאינטלקט שלו, מסירותו להבין את האויב ואת הסכסוך - כל אלה לא אכזבו. הוא חש הקלה שהוא חי. נוסף על היכולת הטבעית להילחם, היתה טבועה בו גם יכולת טבעית להנהיג, ולכן אנשיו נמשכו אליו ונבנה ביניהם אמון שאין כמותו במקומות אחרים. זה היה מה שריס נולד לעשות.

הוא לא הרג כי אהב את זה. הוא הרג כי זה מה שנדרש ממנו כדי להגן על אנשיו, על ארצו ועל משפחתו. וריס לא היה נטול רגש בכל שנותיו כלוחם. הוא לא היה סוציופת. ביחידות קרביות, סוציופתים גרמו לאנשים טובים להיהרג, וניפו אותם מהן בהקדם האפשרי.

כשהנושא עלה בהכנות לסבבי לחימה, ריס נהג לחלוק עם אנשיו סיפור על הירייה החשובה ביותר שירה בקרב. הוא תיאר אותה בתור הירייה החשובה ביותר שלא ירה. בקרב יריות אכזרי במיוחד ברחובות פלוג'ה, כשכדורים שרקו סביב ופצמ"רים של האויב התפוצצו מכל עבר, הוא סרק פינה של רחוב מאובק והרים את הרובה שלו. גבר לבוש במדי האויב השחורים נכנס לכוונת הטלסקופית שלו. בשלב ההוא כל מי שנמצא ברחובות פלוג'ה נחשב מטרה לגיטימית לפי פרשנות המפקד את הוראות הפתיחה באש, אבל ריס הרגיש שמשהו שם אינו כשורה. האיש רכב על אופניים והתרחק לאטו מהקרב. האם הוא מנסה לאגף או לתקוף כוחות מהעורף? אולי, אבל משהו בשפת הגוף שלו ובצורה שבה רכב על האופניים רמז אחרת. ריס לא הצליח להבין בדיוק למה, אבל תחושת הבטן והמוסר שלו גרמו לו להסיר את האצבע מההדק ולהתבונן באיש עד שנעלם מטווח הראייה. הוא הושיט יד, החליף תדר במכשיר הקשר ושידר תיאור של האיש ושל כיוון התקדמותו לכוחות הסיוע בעורף. בדיוק כשהתכוון לזנק מעבר לרחוב ולהמשיך בהסתערות, שנועדה לכיבוש העיר מחדש, פצצת מרגמה התפוצצה בפינה הנגדית. הוא נהדף בחזרה אל הקיר וכוסה בהריסות ובאבק. אילו לא היה עוצר וצופה באיש בשחור מתרחק מהזירה, או אילו היה הורג אותו וממשיך הלאה, הוא היה עומד בדיוק במקום שבו נחתה פצצת המרגמה. האיש על האופניים, שהתרחק משדה הקרב, כנראה הציל את חייו. בלחימה נדרש גם שיקול דעת, וריס מעולם לא התחרט על שלא ירה את הירייה ההיא. לפעמים היריות החשובות ביותר בקרב הן אלה שלא יורים.

ריס הבין שהריגה היא הכרח. זאת היתה חובתו, זה היה ייעודו, והוא לא התכוון לעמוד מנגד ולתת למישהו אחר להסתכן כשהמדינה שלו מצויה במלחמה והוא עצמו כשיר בגופו ובנפשו. זה מה שהוא עשה. לא היה דבר שהוא רצה יותר מאשר שהדורות הבאים לעולם לא ידעו מלחמה, אבל הוא ידע שאם אפשר ללמוד משהו מההיסטוריה, הרי שנצטרך תמיד להתכונן למלחמה.

הוא פשט את בגדיו ספוגי הדם והזיעה והשליך אותם על רצפת החניה המקורה. את ה M4 שלו פירק לניקוי חלקיו הפנימיים היו מכוסים בשכבת פיח סמיכה מהשימוש במשתיק הקול. כחלק מהטקס הקבוע שלו אחרי מבצע, הוא החליף סוללות באמר"ל, בציין הלייזר ובפנס. את הקסדה והרובה לקח איתו לחדר השינה. היֵה מוכן, רִיס. הוא השעין את הרובה על השידה ובדק בטלפון את סיגנל ואת ספיידראוק. לא היתה פעילות באף אחד מהחשבונות, ולכן הוא כיבה את הטלפון לפני שנכנס למקלחת כדי להסיר מעליו את הדם, את הלכלוך ואת הזוהמה של השעות האחרונות. לבסוף משך את השמיכה מעל ראשו ונרדם לכמה שעות של מנוחה נחוצה.

בום! בום! בום! ריס התגלגל מהמיטה, חטף את ה M4 וכיוון את הקנה המושתק אל דלת חדר השינה. קול עמום בקע מראש גרם המדרגות שבחוץ. "זה אני, אחי! תן לי להיכנס!" בום. בום. בום. ריס הוריד את הקנה והניד בראשו. בן המזדיין. כשהוא אוחז ב M4 לצד גופו ברפיון, בידית האחיזה, הוא יצא מחדר השינה לבוש בטישרט ובבוקסר ופתח את דלת הדירה לחברו.

"ויוה מקסיקו! הבאתי לך טאקו. לא הייתי בטוח אם הספקת לאכול כשהיית שם בדרום." בן היה עליז כתמיד. הוא סקר את ריס מכף רגל ועד ראש והזעיף פנים. "מה, אתה מסתובב כל היום בתחתונים עכשיו?"

"רק מנסה לישון קצת," ענה ריס בתשישות.

"עדיין לא התגלחת? אתה לא נהיה לי היפסטר או משהו? אם כי זה בהחלט הולך טוב עם התחתונים האלה. אתה חושב שתחזור לאפגניסטן או משהו?"

"או משהו," מלמל ריס, שעדיין לא התעורר לגמרי.

"אחי, הצלחת לשגע כמה סוכנויות ממשלתיות," המשיך בן ודחף לפיו מנה גדושה של טבק לח. "הגיחה הקטנה שלך למרגריטוויל הקפיצה את מנהל הסמים ואת האנשים שלי. אין להם מושג מה הסיפור. במנהל הסמים חושבים שקרטל סינלואה עושה מהלך גדול על הדור החדש, ובסי איי איי משוכנעים שהלוס זטאס ביצעו את החיסול ומנסים להיכנס לבאחה. הם בכלל לא חושבים שזה היה איזה גרינגו מסן דייגו שמסתובב כל היום בתחתונים."

"הלך שם טוב, בן. תפסתי את החבר'ה ש... שהרגו את לורן ולוסי." ריס התקשה לומר את המילים. "וגיליתי עוד כמה דברים שיפוצצו לך את המוח." הוא נגס בטאקו שלו ובלע לפני שהמשיך. "כל הסיפור הזה היה איזה ניסוי קליני מפוקפק. קפסטון קפיטל הבטיחו למעורבים מיליארדים והם מכרו את נשמתם לשטן תמורת כסף."

"אתה בטוח?" שאל בן.

"לגמרי. החרא הזה מגיע ממש עד למעלה. אפילו פילזנר היה מעורב. הוא זה שנתן את החומר לאנשים שלי, ובסופו של דבר, זה שמכר אותנו באפגניסטן. יש להם ניסויים חדשים שמתנהלים ממש עכשיו עם קבוצה חדשה של לוחמי סילס. אני רק לא מצליח להבין את המנגנון, איך הם הצליחו לארגן שיציבו לנו מארב שם."

"אני יכול," ענה בן ברצינות לא אופיינית. "אנחנו עוקבים אחרי הרבה מהקבוצות האסלאמיות הגדולות בארצות הברית וברור למה. מסגדים גדולים, ארגוני צדקה, דברים כאלה. אנחנו לא אמורים לעבוד על אדמת ארצות הברית, אבל אנחנו עושים את זה בסגנון בין סוכנותי כדי שהכול יהיה 'חוקי'. כמובן, המון אנשים חפים מפשע חברים בקהילות האלה, אבל מדי פעם יש משהו שלא מסתדר. לפני כמה חודשים זיהיתי קפטן מהצי שמבקר באופן קבוע במשרדים של ארגון צדקה אסלאמי בסן דייגו. מילא אם איזה חוגר מחליט ללכת בעקבות אללה, אבל קצין בכיר שמתחיל להיפגש עם קבוצות מוסלמיות מפוקפקות הוא חריג. אתה רוצה לדעת מי היה הקצין הזה?"

"אתה יודע שכן."

"קפטן לנארד הווארד, הפרקליט הצבאי של האדמירל."

"בן זונה."

"בהחלט בן זונה. הביקורים שלו אצל האימאם נפסקו בדיוק לפני המארב באפגניסטן. הם לא נפגשו מאז."

לריס היה עוד שם להוסיף לרשימה.

"זה נראה כמו תיק יעד," אמר ריס, כשלקח מבן את התיקייה העבה והחל לדפדף בה.

"וזה בדיוק מה שזה, אחי. כל מה שאתה צריך נמצא שם. האימאם שהווארד נפגש איתו הוא חמאדי איסמעיל מסעוד. הוא גר במסגד. זה יותר מין מתחם קטן, בעצם, אם כי פתוח באופן מפתיע. היית חושב שהם יהיו קצת יותר מודעים לאבטחה. הם קוראים לעצמם 'המרכז האסלאמי לשלום ולשגשוג של דרום קליפורניה'. המסגד אמור להתרוקן ביום רביעי אחרי תפילת העשאא. אתה יודע מה זה?"

"כן, תפילת הערב. באיזו שעה היא בעונה הזאת?"

"תשע וחצי. יהיה די מפוצץ שם, אבל המקום יתרוקן מהר. כבר סידרתי לך שם בדוי וסיפור כיסוי. יש לך אפילו פגישה עם מסעוד אחרי התפילה, אז יש לך יומיים להתארגן."

ריס הביט בבן בתמיהה. "זה לא בדיוק הסגנון שלי."

"תסמוך עלי. זה יעבוד. זה מה שאני עושה עכשיו, זוכר?"

"מה? מארגן חיסולים של אנשי דת מוסלמים על אדמת ארצות הברית?"

"ריס, פספסנו אותו. הבחור הזה היה לנו על הכוונת במשך יותר משנה ופספסנו. אם לא היינו מפספסים, אולי החבר'ה שלך עוד היו בחיים. הממשלה שלך הפקירה אותך. ידענו שהטיפוס הזה הוא הכי גרוע שיש. כלפי חוץ הוא נגד טרור, הפנים של האסלאם המתון בדרום קליפורניה, מפרסם ביוטיוב סרטונים שמגנים מוסלמים קיצוניים וקוראים לסיום האלימות. במציאות, הקבוצה שלו היא צינור להעברת כספים לדאעש. אני מדבר על מיליוני דולרים. בזמן שהוא מטיף לשלום, הכסף שלו עוזר לדאעש לערוף ראשים של אמריקאים מול המצלמות כדי שכל העולם יראה."

"דאעש מתמקדים בעיראק, בסוריה ובלבנט, לא? למה שהווארד יעבור דרך איש של דאעש כדי לארגן פיגוע באפגניסטן?"

"אל תתבלבל, אחי. אל קאעידה ודאעש לא כל כך רחוקים אידיאולוגית אחד מהשני כמו שנראה. הכול סובב סביב הח'ליפוּת, גבר. זה חרא של המאה השתים עשרה. דאעש היו פעם אל קאעידה בעיראק, זוכר?"

"בהחלט זוכר," אמר ריס וחשב על הדם ועל האנרגיה שהוא ואנשיו השקיעו במלחמה בארגון לאורך השנים, "אבל חשבתי שהיה להם פיצול מאוד פומבי לא מזמן."

"נכון. דאעש הם הילד החדש בשכונה. מאוד פופולריים ועוקפים בהרבה את אל קאעידה בגיוס כספים. וההתקפות האכזריות שלהם על שיעים ואפילו על סונים מתונים עומדות בניגוד להצהרות האחרונות של אל קאעידה על אחדות אסלאמית. הם פונים לדור הבא של הג'יהאדיסטים והם הרבה יותר מיומנים בגיוס ממה שאל קאעידה היו אי פעם, בעיקר באמצעות המדיה החברתית. אל קאעידה קראו לאנשים להצטרף אליהם כי אדמות האסלאם מותקפות על ידי המערב. דאעש הפכו את זה. המסרים שלהם התקפיים, והכיוון הזה תופס חזק. עוד לא התחלנו אפילו לתת לזה מענה."

"זה לא עונה על השאלה למה הווארד ופילזנר השתמשו דווקא בהם ולא באל קאעידה או בטליבאן."

"בדיוק בגלל זה הם הלכו על דאעש: כדי להטעות. ההיגיון אומר שהם היו צריכים להשתמש ברשת שקשורה לאל קאעידה או לטליבאן, אבל אם רוצים לבלבל, הגיוני להשתמש בדאעש."

"לא ייאמן," אמר ריס והניד בראשו.

"בזמן האחרון ההנהגות של דאעש ואל קאעידה מכירות בכוח שיש לשיתוף פעולה. הארגונים יהיו כוח הרבה יותר יעיל אם הן יתמקדו בהשמדה שלנו ולא אחד של השני. לפילזנר ולהווארד יש גישה לאותם ערוצי מודיעין כמוני, והם יודעים מן הסתם את אותו הדבר. דאעש ואל קאעידה יכולים לתעל משאבים ולהרוג אותנו היום, וליישב את חילוקי הדעות ביניהם מחר."

"אז הממשלה רוצה שמסעוד ימות, ואתה חשבת שאני האיש המתאים למשימה?"

"לא בדיוק, אחי, אם כי הוא בהחלט צריך למות. הבחור הזה מימן יותר טרור ממה שהשייח' העיוור היה יכול אי פעם לקוות לממן, אבל הוא מציג את עצמו כמוסלמי מתון, שמגנה אלימות וטרור מכול וכול. הוא היה איש הקשר לטליבאן הפקיסטני שתכנן וביצע את המארב לכוח שלך באפגניסטן. אני יודע שאתה הולך להוריד אותו. אני יכול לפחות לעזור. הבוסים שלי לא יודעים שום דבר מזה. זה לגמרי אוף רקורד."

"אז איך בדיוק עובד העניין של השם הבדוי וסיפור הכיסוי?" ריס חזר לעניין שעל הפרק.

"אתה סטודנט לתואר שני במנהל עסקים בינלאומי ויש לך קורס בחירה בדת השוואתית. אתה רוצה לראיין את מסעוד לעבודה שאתה כותב על דתות בעולם ועל פוליטיקה. חלק מהקטע של המרכז האסלאמי הוא להגיע לקהל רחב, אז זאת לא בקשה מוזרה. הם מאוד פתוחים ומזמינים. אני מאזין לטלפון הסלולרי של מסעוד ולטלפונים של המרכז. אם הוא יתקשר לבדוק את הפרטים שלך באוניברסיטה, אני אטה את השיחה ואאשר שאתה סטודנט לתואר שני." בן חייך, בבירור גאה בעצמו.

"ותעשה לי טובה," הוסיף בן והושיט לריס חבילה קטנה, "תשאיר את זה אצל הבן זונה כשתהרוג אותו. הלוואי שיכולתי לבוא איתך למבצע הזה, אחי. אני שונא צביעות."

ריס בדק את הציוד שהכין לקראת השלב הבא במסע הנקמה שלו ואז שב ובדק אותו. כעת נותר לו רק לחכות אחרי שיבקר בעוד מקום אחד.

הוא נהג בקרוזר דרך שכונה שקטה, חנה ליד כנסייה קטנה ומשם המשיך ברגל. הרחובות היו שוממים בשעה מאוחרת כל כך, והוא יגלה מיד כל מי שינסה לעקוב אחריו ברכב. ובכל זאת, הוא בחר במסלול עוקף, שהתפתל בין רחובות מגורים, ורק נביחה של כלב פה ושם הפרה את הדממה. דרכו הובילה אותו לסמטה, שם עצר והעמיד פנים שהוא קושר את השרוכים. משנוכח שאין איש מאחוריו, חמק בין שני בתים ועצר למרגלות איקליפטוס גדול. הוא אחז בענף הנמוך ביותר, טיפס בזריזות במעלה הגזע ורכב על התפצלות ענפים איתנה. הוא הוריד את התרמיל מגבו, הוציא את קסדת המגן, שאמר"ל צמוד אליה, והידק אותה לראשו. התמונה הפרברית החשוכה נצבעה פתאום בירוק זרחני מבעד למשקפת שלו, הודות לאור של חצי הסהר ושל הכוכבים שהוגבר. הוא זחל על הענף עד שרגליו התנדנדו מעל גדר עץ גבוהה. כשהוא מנצל את ראיית הלילה ואת מיקומו המוגבה, סרק את השטח בקפידה אחר כל סימן לתנועה. לאחר שלא זיהה שום דבר חריג, העביר רגל מעל הענף ונחת על הדשא הרך בחצר האחורית שלו. הוא שלף את הגלוק מחגורת המכנסיים, כרע על ברך אחת וספג את המראה בדממה במשך שתי דקות תמימות.

הבית היה חשוך, ומבחוץ נראה שאיש לא היה שם מאז שיצא ממנו בפעם האחרונה. הוא חצה את החצר והציץ מעל שער הצד לכיוון חזית הבית, שם ראה את הצ'ירוקי של לורן בחניה ואת סרט המשטרה שעדיין היה כרוך סביב האיקליפטוס הענקי שבמרכז המדשאה. בסיס העץ נהפך למקדש מאולתר שהקימו השכנים כרטיסי השתתפות בצער, פתקים בכתב יד, נרות ובובות פרווה כיסו חלק ניכר מהחצר הקדמית.

הוא החזיר את הגלוק לנרתיק והפעיל את תאורת האינפרה אדום שבצד הקסדה, לפני ששלף סכין מתקפלת סטריידר SMF מכיס מכנסיו. לא היה שום סימן למלכודת, וריס החדיר את הלהב בין החלק העליון לתחתון של חלון חדר האורחים הקטן ושחרר את הנעילה. על החיים ועל המוות. הוא הניע את החלק התחתון של החלון כלפי מעלה, החלון נפתח בקלות, שום דבר לא התפוצץ. הוא נשם לרווחה, הסיר את התרמיל מגבו והוריד אותו דרך החלון. כעשרים שנים של אימונים ויותר מעשור של לחימה בשטח בנוי לימדו אותו שאין לגבר בוגר דרך לטפס באלגנטיות דרך חלון. הוא הניף את עצמו למעלה והתגלגל פנימה דרך הפתח. הגלוק נשלף שוב, וריס טיהר את ביתו באטיות ובקפדנות, חדר אחר חדר, ארון אחר ארון.

כשנכנס לחדרה של לוסי, הסיר את הקסדה והתיישב על המיטה הקטנטנה, מוקף בשרידים מימיה הקצרים עלי אדמות. עיניו הסתגלו לחשיכה, והוא קלט את המראות והריחות של מקום המבטחים הקטן של בתו. חדרה נותר ללא פגע, כאילו כוח נסתר הגן עליו ממאות הקליעים שנורו ללא הבחנה וריטשו את שאר הבית. כשישב שם, בין חפציה, הרגיש כאילו שום דבר רע לא קרה.

טביעת רגל זעירה מקרמיקה היתה מונחת על מדף ליד תצלום ממוסגר של משפחתם הצעירה, שצולם בטקס ההטבלה של לוסי. הוא עמד שם, מחייך, בחליפתו היחידה, ואחז בבתו, הלבושה בשמלת ההטבלה שעברה בירושה. לורן עמדה לצדו, קורנת מאושר, בשמלה שחורה שהחמיאה לגזרתה, ידה כרוכה סביב גבו. לעזאזל, היא היתה כל כך יפה.

התמונה החזירה אותו אל אותם שבועיים של חופשה לאחר סבב מבצעי, שבהם זכה לבלות כמעט כל יום עם שתי האהבות של חייו. במבט לאחור זאת היתה התקופה המאושרת ביותר שחווה אי פעם. ריס ידע שלעולם לא יחוש שוב אושר, גאווה או שלווה כאלה.

על מיטתה של לוסי היתה מונחת שמיכת הסוואה של צוות שבע, ששמה, תאריך לידתה ומשקלה בלידה היו רקומים עליה בוורוד מתנה מהצוות שלו. הוא העביר את ידו על הבד החלק ועל החוטים במקום שבו נרקם שמה, כאילו נגע בתלתליה הבלונדיניים. הוא ישב שם שעות, סופג את המראות ואת הריחות של עברו בריכוז שקט. הוא לא נתן למחשבות חיצוניות לפלוש לשלוותו זה היה הזמן שלו עם משפחתו.

למחרת עצר ריס בכמה חנויות בסן דייגו: חנות חליפות, שתי חנויות אלקטרוניקה, חנות בדים וחנות לחומרי בניין. הוא שילם במזומן על הכול, רק כדי להאט כל חקירה שאולי מתנהלת. הוא רכש וסט חליפה לבן, כמטר של אריג ניילון לבן, חוט תפירה עבה וחזק, קופסת מסמרי מסגור באורך שבעה סנטימטרים וחצי, חוט נחושת מבודד, נורה קטנה עם חיווט, מיישר זרם מבוקר מסיליקון, מפסק דריכה בטוח, סוללת תשעה וולט ושלושה טלפונים סלולריים פריפייד.

הוא פרש את הפריטים ממסע הקניות שלו על שולחן המטבח בדירת המסתור, לצד מכונת התפירה של לורן, שאותה הוציא מהארון של לוסי אחרי שהתאבל בחדרה. המכונה, מתוצרת ברנינה, היתה מתנה מאמו. לורן, אלוהים יברך אותה, לא היתה בדיוק תופרת מוכשרת, והוא היה בטוח שמעולם אפילו לא חיברה אותה לחשמל. הוא הניח את הווסט הלבן על השולחן בפניו מטה, ליד שתי לבֵנים של חומר נפץ פלסטי C-4 מסוג M112, שמשקל כל אחת מהן כחמש מאות ושישים גרם. באמצעות סכין בעלת להב קבוע חתך את העטיפה משתי הלבנים וחשף את התכולה דמוית החמר. אחר כך איחד את שתיהן לגוש אחד ורידד אותו באמצעות מערוך. C-4 הוא חומר נפץ יציב במיוחד, ונחוץ הרבה יותר ממערוך כדי לגרום לו להתפוצץ. ואף על פי כן, שינוי בחומרי נפץ צבאיים היה הפרה של לא מעט תקנות, ולאחר שראה את הגופות המרוטשות של מורדים שהתערובות הביתיות שלהם התפוצצו בטרם עת, ריס נקט משנה זהירות. הוא הדחיק את המחשבות האלה והמשיך לעצב את הגוש עד שהיה מרוצה מגודלו ומעוביו.

המסמרים הגיעו ברצועות של עשרים וחמישה, שנועדו להזנה לאקדח מסמרים של נגרים. הוא הניח אותן על גבי חומר הנפץ ולחץ אותן אל פני השטח עד שכל החזית כוסתה בפלדה. לאחר מכן העביר את יריעת חומר הנפץ אל הווסט וכיסה אותה באריג הניילון הלבן. הוא גזר אותו במספריים כך שכיסה את הרדיד הקטלני והצמיד אותו למקום בסיכות. עכשיו הגיע החלק הקשה. ריס לא השתמש במכונת תפירה מאז שיעור כלכלת בית בכיתה ט' ולא בדיוק הצטיין בזה גם אז.

כמעט בכל יחידה צבאית היו אנשים מוכשרים בתפירה. לפני שהמלחמה יצרה תעשייה שלמה של חברות לציוד טקטי מניילון בהתאמה אישית, מקפלי מצנחים בסילס, שהוכשרו בתפירה כדי לתקן את המצנחים, עשו כסף מהצד מהתאמת ציוד לחבריהם לצוות. לרוע מזלו, ריס מעולם לא בילה זמן רב בסדנה שלהם ולא למד את המיומנות הספציפית הזאת. החדשות הטובות היו שהוא לא היה צריך לתפור יפה, אלא רק לתפור את האריג כך שיחזיק הכול יחד. אחרי שצפה ביוטיוב בכמה סרטונים על יסודות התפירה, הוא הכניס את הבד למכונה.

אמנם הקריירה הבאה שלו לא תהיה קשורה לחייטות, אבל הוא צלח את המשימה. הוא השאיר פתח קטן בפינה הימנית התחתונה של הניילון וקשר את החוט העבה כדי לאבטח את התפרים. לאחר מכן החזיק את הווסט ישר כדי לבחון את פרי עמלו, ולרווחתו, הכול נשאר במקום. אחר כך הוציא שניים משלושת הטלפונים פריפייד מהקופסאות שלהם וחיבר את שניהם למטענים שבקיר. הוא התקשר מכל טלפון לשני כדי לוודא שהם פועלים ושהמספרים נכונים ובדק שכל הודעות הפתיחה או העדכונים מרחוק של חברת הסלולר כבר התקבלו. הוא ראה בעבר בוני פצצות מנוסים ששכחו לעשות זאת וסיימו מרוחים על הקיר, כשהודעת טקסט בלתי צפויה השלימה את המעגל החשמלי. באמצעות טוש לבן הוא צייר איקס גדול על טלפון אחד וכתב את המספר שלו על גב הטלפון השני. הוא גם הכניס את מספר הטלפון כאיש קשר בטלפון השני.

כאן העניינים היו עלולים להסתבך. ריס הצטער שאין לו חבלן מהיחידה לסילוק פצצות שיעזור לו, אבל למרבה המזל, מידע שהיה שמור היטב כשהוא התגייס ליחידה היה זמין כעת לכל העולם באינטרנט. הוא פתח בכוח את גב הטלפון המסומן באיקס וחיטט בפנים עד שהצליח לקבוע איזה חוט עושה מה. הוא זיהה את החוטים שהובילו למנגנון הרטט, גזר אותם מהחיבור, ליפף סביבם את החוטים מהנורה וחייג את המספר שהכניס לרשימת אנשי הקשר בטלפון השני. הטלפון שעל השולחן החל לצלצל, והנורה נדלקה. מרוצה מכך שדי זרם חשמלי עובר דרך החוטים המנותקים, הוא הוסיף את מתג הנצירה, ששלט בזרימת החשמל מהטלפון אל הקצה הקטלני יותר של ההתקן, ובדק אותו במצב מופעל ובמצב כבוי כדי לוודא שינתק את המעגל החשמלי אל הנַפָּץ. לאחר מכן חיבר את מיישר הזרם מסיליקון, שנועד לעצור את האנרגיה עד שזרם חשמלי קטן יגיע אליו ויאפשר למטען המלא לעבור לנפץ.

ריס תמיד התקשה להאמין שההתקנים הפשוטים האלה יכולים לזרוע כל כך הרבה אימה והרס, שכמה שעות של קניות יכולות להסתיים במנגנון לחימה. הוא ניתק את הנורה והוציא את הסוללה מהטלפון, ליתר ביטחון. אחר כך, בזהירות, הוא הוציא נפּץ ממארז הפלסטיק וליפף את שני החוטים שלו סביב החוטים של הטלפון והסוללה של תשעת הוולט, עטף את החוטים המחוברים בסרט בידוד והשחיל את ההתקן לכיס הווסט. הוא דחף את הנפץ דרך החור שהשאיר באריג הניילון וטמן אותו בתוך ה C-4 שבפנים, בדק הכול פעמיים כדי לוודא שלא עשה שום טעות והחביא את הווסט מתחת למיטה בחדר השינה השני. הוא התכוון להשתמש בטלפון שבטעינה כדי להטעין את שתי הסוללות, ואחר כך להכניס סוללה לטלפון שבווסט רגע לפני שיהיה מוכן לשימוש. יתקשרו אליו רק פעם אחת.