בייבי בלוז - חלק שלישי

רק באביב הגיעו אבא ואמא לסן פרנסיסקו, חמושים בפואד ובבֵּקָה. הם הלכו לכל מקום ברביעייה. אם זה לחוף בת גלים או לאוקיינוס השקט. יכולתי לדמיין בקלות את כל מה שהתרחש אחרי שיחת הטלפון שלי. אבא התחיל לחפש בבוידם מזוודות ודולרים. אמא התקשרה לבקה. בקה באה עם פואד. פואד ניגש לאבא. לא יודעת מה הוא אמר לו אבל אחר כך הוא חזר למטבח. אמא ובקה הסתכלו עליו. ופואד אמר לבקה, "נוסעים."

הם יתרוצצו עוד איזה חודשיים או שלושה סביב הניירות והוויזות, אבל מוטל'ה, אח של אבא, שגר בלוס אנג'לס, יעזור וישלח מכתבים. אמא תאשים את מוטל'ה ואת הגויה הפולנייה בכל מה שקרה, כאילו הם היו צריכים להיות הגלולה שלי למניעת היריון. ויכולתי גם לדמיין איך בסוף, אחרי שלושה חודשים שלמים, עלו כולם על טיסה לניו יורק. ושם הם החליפו מטוס לסן פרנסיסקו. ואז יום אחד בשעות אחר הצהריים נעצרה ביואיק ענקית ליד המדרגות וסיימון הסיט את וילונות המטבח ואמר, "אני חושב שזה הם."

ואלה היו הם, מאה אחוז הם. פתחנו את הדלת. לא היו להם מזוודות, הם כבר הספיקו לעבור במלון. המלון היה בדאון טאון. אבא אמר "דָאן טָאן". הוא צחק. הוא שמח. הוא אהב מסעות. הוא אהב תינוקות. הוא אהב אותי. אמא היטלטלה בין המשיכה אל התינוקת לבין הסקרנות כלפי סיימון לבין הרתיעה מקשר עין איתי. היא נתנה לי חצי חיבוק בקושי, אולי רבע, שהסתיים בטפיחה על הכתף. זה היה תמיד הסימן שלי להתרחק ממנה, הסימן שמנת החמימות הסתיימה. אבא כבר החזיק את רובין על הידיים.

"ג'ינג'ית!" אמר בפליאה.

אמא תקעה מבט צד בסיימון. חיפשה קווי דמיון.

פואד ובקה התיישבו וחיכו בסבלנות.

כולם שמרו על הפה שלהם עד שאמא שברה את ההסכם הלא כתוב וניגשה לעריסה של רובין, שהיתה בעצם גיבוב של שמיכות בתוך סלסילת קש גדולה.

"זאת המיטה שלה?" היא שאלה.

"כן," עניתי.

"אוי, געוואלד," היא אמרה ביידיש יד שנייה שלה. אמא נולדה בארץ ובביתה דיברו עברית. את היידיש היא העתיקה מאבא.

"הוא האבא?" היא אמרה בלי מילים ורק רמזה בעיניה לכיוון סיימון.

"לפחות הוא יהודי," ענה אבא בלי מילים.

"לא הייתי בברית מילה שלו." גם את זה אמא אמרה בלי קול אבל אני שמעתי את זה מצטלצל בחדר כאילו זה נאמר ממש. זה מה שהיא תמיד היתה אומרת במקרים שהיא לא ידעה כמעט שום דבר על מישהו אבל היתה לה התנגדות פנימית. אליו ולעצם קיומו.

בקול רם הם רק אמרו שהם מחכים למוטל'ה, שעוד כמה ימים יגיע לכאן מלוס אנג'לס, ושאותו אבא לא ראה עשרים וארבע שנים בדיוק. ואחר כך כולנו שתינו תה.

את הסיפור על אבא ועל מוטל'ה שאני כותבת פה בהמשך שמעתי מפואד כשהייתי בתיכון והוא היה כתוב בסוף של מחברת אחת שאחר כך המשכתי לכתוב בה והיא היתה ההתחלה של כל המחברות. הסיפור שלהם היה חשוב גם כי הם היו המשפחה שלי וגם כי הם היו יתומים. אז אני מעתיקה אותו לכאן.

ב-1949, השנה הרשמית שבה מתחילה ההיסטוריה של אבא שלי, הוא ומוטל'ה הגיעו לרומא מצ'ליאבינסק שבהרי אורל. אני לא יודעת איך הם הגיעו לרומא, באונייה או ברכבת. מי שסיפר לי את זה היה פואד. גם הוא לא ידע. הוא רק ידע מתי זה היה, ושזה היה ברומא, אחרי המלחמה. בעצם אחרי שתי המלחמות. אחרי מלחמת העולם השנייה, שבה הם איבדו את כל בני משפחתם, שהם גם המשפחה שהיתה יכולה להיות לי, אבל אָבְדָה. אני לא יודעת למה כתבתי את המילה הזאת, אבדה. תמיד שנאתי שאמרו אותה בקשר למשפחה. אבדה. המשפחה נרצחה. אני חושבת שצריך לדייק בדברים האלה, זה לא שסתם שמו את המשפחה של אבא במקום נשכח, בפיזור דעת, כמו איזה תיק או צרור מפתחות.

וזה גם היה אחרי מלחמת העצמאות, שבזמן שהיא קרתה אבא ומוטל'ה עוד אחזו בתעודות הפליט שקיבלו מסטלין. אבא תמיד דיבר על סטלין כאילו היה מכר אישי שלו. הוא קיבל את תעודת הפליט מסטלין. הוא עבד בשביל סטלין. הוא פחד מסטלין והוא גם אמר שהוא חייב את החיים שלו לסטלין. אבא ומוטל'ה התעכבו אצל סטלין עד 1949, כאילו חיכו לראות איך המלחמה הזאת, בארץ ישראל, תיגמר, כי הם, באופן משפחתי שכזה, כבר נרצחו פעם אחת. אבל כשהם שמעו שמדינת ישראל מחזיקה מעמד הם החליטו לעלות. זאת היתה מדינת ישראל שאפילו סטלין הצביע בעדה. איזה עוד נס היה צריך לקרות.

ברומא אבא לקח כמעט את כל הכסף שהיה לו והשקיע אותו בשני כרטיסי טיסה בחברת אל על. זאת היתה אחת הטיסות הראשונות של החברה הישראלית ובוודאי הטיסה הראשונה בחייהם של האחים מיטלמן, ואבא חשב שזה ישמח את מוטל'ה, לעלות לישראל דרך האוויר.

אבל מוטל'ה לא נראה שמח במיוחד. שבועות אחדים הם התגוררו במלון משפחתי קטן בוִויה נַציוֹנָלֶה. למלון קראו פֶּנסיוֹנֶה אידיאָלֶה ואבא היה מזמר למוטל'ה באיזה לחן עממי איטלקי, "פנסיונה אידיאלה בּוִויה נציונלה" כדי לשנן לו את הכתובת. אף על פי שמוטל'ה כבר היה בחור גדול, אבא לא היה מסוגל להפסיק לדאוג לו. זאת היתה הבקשה האחרונה של ההורים שלהם, כשליוו אותם לתחנת הרכבת ברובנו. "תשמור על מוטל'ה," הם אמרו לו אולי מאה פעמים. "תשמור עליו, הוא רק ילד."

ברומא הם קיבלו מכתב מצ'ליאבינסק. את המכתב שלח חבר שהתגורר איתם באותה דירה. מוטל'ה הביא את המכתב לחדר הקטן בפנסיון ופתח אותו בידיים רועדות מהתרגשות, אבל המכתב היה כתוב בפולנית ומוטל'ה לא ידע לקרוא פולנית כמו שצריך, כי הוא בקושי הספיק ללמוד בבית הספר באוקראינה לפני שהם היו צריכים לברוח לרוסיה. אז הוא הושיט לאבא את המכתב ואבא קרא, ומיד היו לו דמעות בעיניים. ומוטל'ה שאל בחרדה, מה, מה. אבא אמר לו שהחבר כתב שהכלבה שלהם, של אבא ושל מוטל'ה, שקראו לה לייקה ושאותה נאלצו להשאיר מאחור, ייללה במשך ימים אחרי שהם נסעו ולבסוף קפצה דרך החלון, ניפצה את הזגוגיות הכפולות ונעלמה. מוטל'ה חטף את הכובע שלו ויצא בסערה מהפנסיון. כשפואד סיפר לי את זה היה לו מין פרצוף. הוא היה עושה את הפרצוף הזה כשהיתה לו ביקורת על משהו אבל הוא לא רצה להגיד אותה בקול רם. לא ידעתי לְמה היתה מכוונת הביקורת. היה לי נדמה שפואד חושב שבמכתב היה כתוב משהו אחר, משהו שאבא לא רצה לספר למוטל'ה, אז הוא המציא את הסיפור על לייקה. אני חשבתי שפואד טועה ושזאת האמת. הייתי עוצמת את העיניים ורואה את לייקה קופצת, רסיסי זכוכיות עפים לצדדים בהילוך אטי והיא נוחתת על השלג. לרגע נדמה שהיא מתה אבל אז היא קמה, מתנערת ופותחת בריצה. אבל אחרי כמה חודשים קראתי בפעם הראשונה את "לאסי חוזרת הביתה" וחשבתי שזה סיפור די דומה. ואז חשבתי שאולי הפרצוף של פואד היה נכון. ושאבא קרא את הספר או שהוא ראה את הסרט. ושהוא רצה שיהיה מישהו בעולם שישבור זכוכיות בשבילו.

תהיה האמת אשר תהיה, אבא נאלץ לשבת כל אותו יום בפנסיון ולמות מדאגה שמוטל'ה, למרות כל השירה והשינון, ילך לאיבוד בעיר הגדולה. אבל זה לא קרה ומוטל'ה לא הלך לאיבוד ברומא ובערב הוא חזר, אם כי מיום ליום נפלו פניו והוא התחיל להיעלם בכל פעם לכמה שעות, ולבסוף, כשכבר ממש ארזו את שתי המזוודות הקטנות שלהם, ומוטל'ה התבקש לשבת על המזוודה שלו (הוָוליזקה) כדי לעזור לאבא לסגור אותה כמו שצריך, הוא התחיל לדבר. בעצם הוא לא התחיל לדבר לפני שהוא שלף מהכיס פיסת נייר שהתגלתה ככרטיס לאוניית נוסעים לניו יורק.

"לאמריקה?" שאל אבא. "מי ייתן לך להיכנס לשם?"

התברר שנתנו. בצעד ראשון ונדיר של עצמאות, מוטל'ה איתר בבוסטון בני דודים רחוקים שברחוקים, שהיגרו לארצות הברית בערך עם המייפלאואר של היהודים. בני הדודים התנדבו לשגר מכתב הזמנה. מוטל'ה ידע שאבא לעולם לא יסכים לעבור מברית המועצות לארצות הברית אלא רק לישראל, ולכן ערך את כל ההכנות בחשאי. וככה, על המזוודה המתפקעת, נודע לאבא שאחיו הקטן והיחיד ייסע לאמריקה וייהפך לאמריקאי וכי הוא יעלה לישראל לבד, ואת כל התוכניות שהיו לו איך ישמור על מוטל'ה ואיך ידאג לו ואיך ימשיך לגונן עליו כפי שעשה בשמונה השנים האחרונות הוא יכול להשליך לפח האשפה יחד עם כרטיס הטיסה של אל על.

את כל זה אבא לא סיפר אף פעם לאיש מלבד פואד. אולי הוא פחד שתעלה מהסיפור תחושת אכזבה, או החמצה, או צער על הפרידה ממוטל'ה. ואולי הוא פחד שאם הוא יתחיל לדבר על דברים עצובים הוא יהיה עצוב בעצמו. עצב היה רגש שאבא לא הרשה לעצמו. מותרות. את העצוב של העולם הוא דחה מעליו בשתי ידיים. הוא לא שיתף פעולה אפילו עם העצוב הנוסטלגי (חוץ ממקהלת הצבא האדום, וודקה וריקוד קזצ'וק). ואולי אבא חשב שמערכת החיסון הטבעית של המשפחה שלו לא תעמוד בכל הסיפורים האלה, אז הוא הנחיל אותם רק לפואד. אחרי הכול גם פואד היה קומוניסט בעיראק. אולי אבא חשב שזה חיסון שיש רק לעמלי היקום.

מוטל'ה הגיע לסן פרנסיסקו במכונית הענקית שלו, ביום שנקבע, לבד, בלי הגויה הפולנייה. כולם הגיעו לבית של סיימון במכונית של מוטל'ה, אולי זאת היתה קאדילק, ואבא דיבר על המכונית בלי הפסקה. מוטל'ה לא בא בידיים ריקות. הוא בא עם כרטיסים להופעה של פרנק סינטרה בלייק טאהו שבנבדה. מוטל'ה ידע שאבא אוהב את פרנק סינטרה והיו לו שישה כרטיסים. זה בטח עלה לו המון כסף אבל למוטל'ה יש המון כסף. הוא נהפך לפורץ מנעולים מבוקש. הוא היה כזה טוב בפריצות עד שכל עשירי לוס אנג'לס עמדו אצלו בתור כדי שהוא יפרוץ להם את הבית כשהם איבדו את המפתחות.

"תיסעי," סיימון אמר, "אני אסתדר עם הקטנה. זה רק שלושה ימים."

היא כבר אכלה פורמולה כמה חודשים, אז הוא היה יכול להסתדר. אבל אמא עשתה פרצופים. היא חשבה שאני אקלקל לה את הסינטרה.

"תיסעי," אמר סיימון. "נבדה יפה. ועוד בטח נשאר שם קצת שלג על ההרים."

לראות שלג. זה היה משהו שהקפיץ לי את הדמיון. ונסענו. במכונית נהג מוטל'ה ואבא ופואד ישבו לצדו. זאת היתה מכונית עם הילוכים ליד ההגה. היה מקום לשלושה מלפנים. אמא, בקה ואני ישבנו מאחור. מלפנים ישבו הגברים ודיברו באיזה מין רסק של עברית, אנגלית ויידיש. אבא ומוטל'ה סיפרו לפואד על צ'ליאבינסק. הוא סיפר להם על הבריחה מבצרה. אחר כך פואד ואבא שרו למוטל'ה את "קרה זה רק הפעם". אבא היה יפה ירקוני ופואד היה אריק איינשטיין ומוטל'ה לא הבין אף מילה אבל הוא נורא צחק מהדואט. הלב שלי התכווץ פתאום. אבא היה מטייל איתי כשהייתי תינוקת. הוא היה מרכיב אותי על הכתפיים. הייתי סוגרת לו את העיניים עם הידיים. היינו צוחקים. כשהייתי גדולה יותר היינו מטיילים ברגל, הולכים עד לים. היינו שרים יחד: "בים הרוגע. השמש שוקע. למי מתגעגע. לי ולָךְ, לי ולָךְ, לי ולָךְ." אבא אהב את המילה "נוֹעַד". "בַּשְׁבִיל שנועַד," היה חוזר ואומר ומפסיק לשיר. "נועד." המילה מצאה חן בעיניו.

מאחור לא הוחלפה מילה. אמא לא דיברה איתי ובקה לא דיברה איתי כדי לא לבגוד בחזית המאוחדת שלה עם אמא. אני גלגלתי סיגריה. ועוד אחת. השקט מאחור נשמר לאורך כל הנסיעה.

כעבור שש שעות ושתי עצירות הגענו. המלון שלנו היה לודג' קטן אבל בערב נלך ללודג' הגדול, שבו תהיה ההופעה, וזה כלל ארוחת ערב. לא היה לי שום דבר יפה ללבוש ואבא נסע איתי ללובי של איזה מלון גדול יותר וקנה לי שם שמלת מיני בצבע תכלת.

"את כל כך יפה," הוא אמר.

"תודה, אַבּוֹן," עניתי.

"אף אחד כבר לא קורא לי אבון," הוא אמר.

טוב. מי יקרא.

כשפרנק סינטרה התחיל לשיר נפל על האולם שקט מתוח של התרגשות. בשולחן שלנו אפילו לא נשמו. מוטל'ה הסתכל על אבא, אולי קיווה לראות עד כמה אבא מתרגש. הוא עשה את כל הדבר הזה רק בשביל אבא. מוטל'ה ידע שהוא אכזב את אבא. גם אני יודעת שאכזבתי את אבא. אבל אבא לא סיפר לאף אחד על האכזבות שלו. אז אולי רק המצאנו אותן. אבא הניח את ידו על הכתף של מוטל'ה ולחץ עליה. ואז אבא הסתכל על פואד וסימן לו בראש שיסתכל על הנשים. אמא ובקה התהפנטו על סינטרה ועל אלומת האור שנפלה עליו והאירה אותו כמו את אלוהים. על הבמה היתה תזמורת שלמה, כמעט כל הכלים, אולי חוץ ממשולש. היה אפילו נבל. כולם לבשו חליפות ערב קצת מצחיקות, הם נראו כמו מלצרים. אבל סינטרה היה לבוש הכי יפה. בחליפה שחורה ובחולצה לבנה ובעניבת פרפר שחורה גם כן. אחרי שניים או שלושה שירים אנשים קמו והתחילו לרקוד על הרחבה הגדולה שבין שולחנות האוכל והבמה. אצלנו בשולחן שמרו על שתיקה מתוחה עד שלבסוף אבא קם ואז גם פואד קם. אבא לקח את אמא ביד ופואד לקח את בקה ביד והם הלכו לרחבה ורקדו לחי אל לחי "סטריינג'רס אין דה נייט".

לא הסכמתי לחזור איתם לארץ. אמרתי שרובין קטנה מדי. אני חושבת שסיימון חשב שזה סימן טוב, שזה אומר שאני רוצה להישאר איתו. שמותר לו עכשיו להתאהב בי כמה שהוא רוצה. אבל זה לא מה שהתכוונתי שיקרה. היו לי מחשבות אחרות. נזכרתי שפעם הגיעו לווניס כמה חבר'ה מהארץ וסיפרו על הרחוב העליון בראש פינה, שזה המקום הכי נכון להיות בו עכשיו. וידעתי שלשם אני רוצה ללכת. לשם אנחנו הולכות. רובין ואני.

כשסיימון הבין שאני באמת הולכת הוא נסע לדאון טאון וחזר עם תרמיל גדול ועם עגלת תינוקות מתקפלת.

"את לא תוכלי לנצח ללכת איתה קשורה על החזה."

"אני לא רוצה שתבזבז את כל הכסף שלך עלי."

"זה לא הכסף שלי, זה הכסף שלך," הוא אמר ושלח יד לארון המטבח העליון, הוציא משם פחית קוואקר ופתח אותה. היו שם המון שטרות מגולגלים בגומיות.

"אבא שלך השאיר כסף בשבילך, למקרה שתצטרכי."

זה המקרה.

3.

אמא יקרה, מה שלומך, אצלי הכול בסדר. אתמול ערן ואני היינו במיון כי היה לי גירוי יתר שחלתי. אולי את לא יודעת מה זה, אבל זה לא חשוב עכשיו. בגדול הרגשתי שאני לא יכולה לנשום, הבטן שלי תפחה ותפחה כמו בסרט מדע בדיוני גרוע וחשבתי שאני עומדת למות. אבל אני לא מתה, אמא, אני עוד כאן בינתיים, רק שאני לא בטוחה בכלל שאני רוצה תינוק ואני לא בטוחה בכלל שאני יכולה לדאוג לתינוק ואני לא בטוחה בכלל שאני רוצה להיות נשואה לערן, ואני חושבת, אמא יקרה, שאם לא היית נוטשת אותי כשהייתי בת שמונה, אולי הייתי מצליחה להיות בן אדם נורמלי, כמו כולם. שלך, רובין.

(לא נשלח)

"נא להימנע מביקורי תנחומים" נכתב בשולי מודעת האבל שבישרה על מות מיכל, שגם אותה ערן צילם בשבילי. רק לפני תשעה חודשים סבתא לנה מתה ונראה שסבא מיצה את חוויית הניחומים. ואולי זה היה רעיון של פואד להוסיף את השורה הזאת בשולי המודעה. פואד הוא החבר הכי טוב של סבא מאז שהם שירתו יחד בצבא. הוא גם הגיס של סבא, מאז שהוא התחתן עם דודה בקה, אחותה הצעירה של סבתא לנה. בגלל המהירות שבה נעשו סידורי הקבורה, הגיוני שזה היה רעיון של פואד. אני כבר מכירה את הדלתא של המחשבה שלו. אם יכתוב "נא להימנע מביקורי תנחומים" יחסום ביקורים של מנחמים סדרתיים וגם יחסוך מסבא את ההתמודדות עם היעדרם של מבקרים רצויים, קרובים של ממש, שאולי כלל לא העלו בדעתם להגיע כי שיבוצה המחודש של מיכל במצבת כוח האדם המשפחתית, מחיה נפקדת למתה נוכחת, הצליח לבלבל אותם. עומס קוגניטיבי מיותר בהחלט לאנשים בני שמונים פלוס.

לרגע אני חושבת שהיה אפשר להוסיף בשולי מודעת האבל עוד שורה קצרה המבשרת על הולדת התינוקת ולנצל את הבקשה להימנע מביקורי תנחומים לשני האירועים. אולי כך הייתי מצליחה לבלום את בועז ותמרה מינץ, ההורים של ערן, השועטים ברגעים אלה ממש אל מחלקת היולדות. לא אכפת להם שאני מתאוששת מניתוח שחתך אותי לשניים ולא אכפת להם שאני הולכת כפופה ונראית בת מאה וגם לא שאמא שלי מתה ושאני בדיכאון איום ונורא. כל מה שמעניין אותם בתוך ים מעגלי הלידה והמוות של היקום הוא הנכדה הממשיכה החדשה. מתחשק לי לפתוח את תיק היולדת שלי ולבלוע את כל הכדורים שיש שם ולישון איזה שלושה ימים ושכל המבקרים יבקרו מעל גופתי המונחת דוממת במיטה.

המחשבות האלה עולות רק לרגע. לא באמת חציתי את הגבול שבין נוירוטית לפסיכוטית. אני רק מטיילת לאורכו, כמו אחת שרק רוצה לגנוב את הגבול ובוחנת את כל האפשרויות העומדות לפניה. האם יש מגדלי שמירה? האם יורים בכל מי שחוצה את הקווים או שרק משליכים אותו למעצר? האם מחתרת החירות מחכה לי ויהיה מישהו שיבוא לאסוף אותי בצד השני?

דני היה פה קודם. כתבתי לו אתמול בלילה בווטסאפ שאני חושבת שמשהו השתבש אצלי. דני היקר. תכף ומיד הוא הגיע לחיפה. כבר חמש עשרה שנים הוא מחכה לראות אם גם אני אפתח את מה שהוא מכנה "הבורדר ליין של מיכל" (זה די כמו "משוגעת על כל הראש" בפוליטיקלי קורקט של הפסיכולוגים).

אבל אחרי שדיברנו קצת, דני אמר שזה בסך הכול בייבי בלוז.

בייבי בלוז, הוא הסביר, זה מין דיכאונצ'יק קטנצ'יק שאחרי הלידה, וקוראים לו ככה כדי להבדיל אותו מהדיכאון הגדול שכותבים עליו ספרים עבים, כזה שאנשים תולים את עצמם בגללו. זה היה לפני ששיתפתי אותו במחשבות שלי על השינה בת שלושת הימים, ואחרי זה הוא חשב עוד רגע ואמר, "רגל על הברקס, רובין."

ומיד גיבשנו תוכנית שבתמה המרכזית שלה רואים אותי מניחה את הרגל על הברקס. דני לא אמר לבלום ממש, הוא לא חשב על טלטלה גדולה של כל המכונית. אני דווקא כן חשבתי, ראיתי את כל התאונה, את חריקת הבלמים, את הוויפלאש, אולי אפילו את כרית האוויר פורצת מההגה. תמיד חלמתי לבלום בפתאומיות ולשחרר את כריות האוויר לחופשי כי אני לא באמת מאמינה שהן שם. אבל דני רק אמר להניח רגל על הברקס. זה כשלעצמו, הוא אמר, מדליק את אורות הבלימה האדומים מאחור ומאותת לנהגים האחרים שאני עוצרת. טוב. אולי אפשר לחיות ככה.

דני גם עזר לי לקום מהמיטה. הלכתי למקלחת ואחר כך התלבשתי, זאת אומרת השתחלתי במאמצים לתוך סוודר, שאותו לבשתי מעל חלוק האשפוז המזוויע, ואפילו התאפרתי קצת לכבוד המינצים שבדרך, אם כי לא נראה לי שהם יבחינו בהבדל. המינצים מוכרחים להכיר את נכדתם החדשה ואם גם אני צריכה להיות שם, אז בסדר. הם התמודדו עם ביצות, עם כולרה ועם גדודים של ערבים עוינים מסג'רה ועד ג'למה. הם יתגברו בקלות גם על הבייבי בלוז שלי, מאופרת או לא.

ערן הוא בן הזקונים של בועז ותמרה מינץ, דור שני למייסדי כפר יהושע, צאצאים עקיפים של חנקין או משהו כזה. סוסים גזעיים בעלי דם קר.

"כל המושבים האלה, זה גילוי עריות אחד גדול," אמרתי פעם לערן אחרי אחד הביקורים שלנו בבית הוריו. הוא הזדעזע.

"את גם שומעת לפעמים אֶת מה שאַת אומרת?"

"אני לא מתכוונת שאבא שלך שוכב עם אחותך. אני מתכוונת לזה שאחותך נשואה לבן של השכנים והם גרים בחצר של ההורים."

"אז מה הבעיה שלך עם סידור הנדל"ן הזה?" שאל ערן, עדיין נעלב, מנסה לתמרן בין השלטים ומחסומי הדרך הרבים שסימנו את תוכניות העבודה הגדולות של רכבת העמק המתחדשת.

"אני לא מדברת פה על סידורי נדל"ן אלא על סידורי לינה."

"החום האנושי של המושבניקים, זה מה שמפריע לך." כשערן מתווכח אין אצלו סימני שאלה.

"חום אנושי? אתה לא שם לב שכל מי שאנחנו חולפים על פניו בכפר מסתכל עלינו, מציץ לנו לתוך המכונית? אתה יודע מה הם בודקים? זה כמו בכפר ערבי. הם בודקים מאיזו חמולה אתה. זה לא מבט, זה מיפוי של הגנום. בודקים מי אתה. לא, לא מי אתה. הלוואי שהיה אכפת להם מי אתה. הם בודקים של מי אתה. של ההוא מהפרות או של ההוא מהביצים. ואיזה זכויות אתה נושא בגֶנים שלך. של חנקין או של יָפֶה."

"את," אמר ערן, שכעת, מששמע את מכלול הטיעונים שלי, עשה הערכת מצב ונרגע, "פשוט לא מבינה מה זה משפחה."

לאמא של ערן יש קיבעון של משפחתיות, וזה, יחד עם עיניה הכחולות, עבר בירושה לכל אחד מילדיה. אם בארוחת שבת יושבים סביב השולחן שלה פחות מעשרים איש היא רואה בזה פשיטת רגל ערכית של כל העמק. צריך לקום ולצאת ולייבש את הביצות מחדש, לגאול אדמות ולהילחם בערבים.

שנים רבות של עישון סיגריות ברודווי 100 עיבו את קולה של תמרה מינץ לכלל געייה עמוקה וצרודה. חמושה בקול הנורא הזה היא מסוגלת להגיד כמעט כל דבר, אבל להמתיק אותו בסיומת "ממל'ה שלי", המופנית לזכר ולנקבה כאחד. הממל'ה הזה לא ממתיק לי כלום. היא מפחידה אותי. אני יכולה לדמיין איך בעוד רגע היא תיכנס ובמבט אחד תקלוט שעוד לא החזקתי את התינוקת שלי בידיים פעם אחת כמו שצריך, תשלוף את הטורייה ותיקח מפה את הילדה שלי, שעוד אין לה שם אפילו.

עכשיו אני ממהרת, זאת אומרת נעה כמו זלדה עיקשת וכבדה אל התינוקייה השמחה תמיד. שתי זאבות מקבלות את פני.

"הנה היא!"

כמו חיות טרף, גם הן יודעות מי הגור של מי, מזהות אותנו לפי הריח או אולי לפי נימת הקול. הן מגלגלות לעברי את עריסת הפרספקס.

"הנה היא!"

רזה וארוכה. כמו מיכל. יש לה שפתיים אדומות ושיער שחור והיא פוקחת עיניים אפורות אגוזיות.

שלגייה. הבת שלי היא שלגייה.

אני לא מרימה אותה ולא נוגעת בה. אני מגלגלת את העריסה השקופה בזהירות רבה, כאילו היא באמת ארון הזכוכית של שלגייה, שבתנועה אחת לא זהירה עלול להיסדק. במסדרון אני רואה כמה אנשים ועוקפת אותם בזהירות מנומסת, ממלמלת "סליחה."

"רובין," אומר ערן. "רובין, מה סליחה, זה אנחנו."

וזה באמת הם. האנשים במסדרון שאליהם דיברתי בנימוס רב כאל זרים גמורים הם ערן והוריו.

רגל על הברקס, רובין. רגל על הברקס.

ערן פותח את הדלת של החדר שלי וכולם נכנסים. תמרה אוחזת בתינוקת בהתפעלות כנה. יש לה אחד עשר נכדים נכון לרגע זה אבל ההתפעלות שלה כנה.

"איך תקראו לה?" היא שואלת ואני לא עונה. אין לי ספק שיש לה רשימה מוכנה. אני משערת שלקראת חמש בבוקר, כשבועז הלך לרפת עם חתנו, זה שמתגורר בחצר ונשוי לבתו הבכורה, באותה הליכה שתוקה שלהם, שבה הם לא מחליפים מילה ולבושים באותם מכנסי ג'ינס דהויים, ולמרות פער של שלושים שנה ביניהם הם נראים מרחוק כאותו אדם, ישבה תמרה עם כוס הקפה בוץ הדלוח שהיא שותה, הרעילה בסיגריה שלה את הטל שעוד נצץ בעמק באותה שעה וערכה בראש רשימה.

"את בוודאי תרצי לקרוא לה על שם אמא שלך?"

"אני לא יודעת. אני צריכה לחשוב על זה," אני עונה.

"אנחנו עוד צריכים לחשוב," מתקן ערן.

"כן, אנחנו," אני נענית. אני קמה לאט ולוקחת את בקבוק ההאכלה הקטנטן. ערן לוקח את שלגייה מתמרה ומניח אותה בחיקי. אני רואה איך תמרה עוקבת אחרי בעיניה. היא לא תתאפק, אני חושבת.

היא לא מתאפקת.

"למה את לא מיניקה?"

"כי אני לא רוצה," אני עונה. קול פצפוץ קטן נשמע בירכתי מוחי, כמו הפצפצים באריזות הניילון של החפצים השבירים. הפצפוץ מסמן שתוכנית הרגל על הברקס קורסת. טוב, לעזאזל איתה.

"כי היא לא יכולה," הקול המתון של ערן מחפה עלי. "התינוקת קטנה מדי. היא צריכה האכלה מדודה."

"אז אפשר גם וגם, ממל'ה שלי," מזדעקת תמרה.

אני מסתכלת על שלגייה הקטנה שיונקת מהבקבוק ואפילו עוקפת את העזרה האמהית שלי. היא זוקרת אצבע קטנה בניסיון להשתתף במאמצי ייצוב הבקבוק בזווית המתאימה ביותר בשבילה. היא פוקחת את העיניים ונותנת בי מבט אפור אגוזי חודר. הילדה הזאת רואה אותי. איפה הערפול של השבועיים הראשונים שדיברו עליו בספר של ההיריון. אצל שלגייה הערפל התפוגג. היא נועצת בי מבט חודר וסקרן. שימי רגל על הברקס, אמא, ותני חיוך, הכול לטובה.

אני מזיעה מרוב בהלה.

"חם לי," אני אומרת לערן. "תכבה את החימום."

"אבל לתינוקת קר, ממל'ה שלי," מתערבת תמרה. "תשאיר."

אני קמה כדי להחזיר את העריסה לתינוקייה. כולם קמים איתי אבל אני מבקשת מהם בתנועת יד קצרת רוח להישאר בחדר. אני יוצאת שוב למסדרון עם העריסה השקופה שלי, אבל הפעם תנועת הזלדה קצת יותר ממוקדת. אנחנו מתגלגלות לנו במסדרון לכיוון התינוקייה, ורגע לפני שאני משאירה אותה במאורת האחווה אני מתכופפת אליה ולוחשת לה, "אל תדאגי, תינוקת, אני לא האמא החורגת הרעה. אני האמא האמיתית שלך."

איך שהתחילו הדיונים על פרויקט התינוק אמרתי לערן שאני עוד לא מוכנה להיות אמא. אפילו לא היססתי להשתמש בטיעון שחוק שקראתי באיזה פורום ואמרתי לו שאני חושבת שאני עדיין ילדה בעצמי.

הפורום עסק בבעיות שאופייניות לילדים שגדלו במשפחות חד הוריות. היה אפשר להזין שאלות ולקבל תשובות כלליות שמתאימות לעוד מיליארד אנשים אחרים על פני הגלובוס. אבל איזו ברירה היתה לי. הרי לא יכולתי לצפות שייפתח פורום שמיועד לילדים שאין להם אבא ואף פעם לא היה, שאמא שלהם נטשה אותם בגיל שמונה, שסבתא וסבא שלהם גידלו אותם ושהם דור שלישי לשואה נפשית. לקחתי מה שיש.

"את בת שלושים ושבע," אמר ערן.

"אז מה," אמרתי. "מי מחליט מתי נגמרת הילדוּת? אמא שלך?"

"בטח שלא אמא שלך," הוא אמר.

כשאת מתחתנת עם מישהו את לא חושבת שזה בכלל אפשרי שיגיע רגע שבו הוא ייקח את כל הדברים שסיפרת לו על אמא שלך וישתמש בהם כדי לנצח אותך בוויכוח. את לא חושבת שיגיע רגע שבו לא תצליחי בשום אופן להסביר לו מה את מרגישה, או שיהיו לך חלומות שתתעוררי איתם בבוקר ולא תוכלי לספר לו עליהם. את לא חושבת שלילה אחד הנחירות שלו יבריחו אותך לספה בסלון והבדיחות שלו יפסיקו להצחיק אותך. אבל דברים כאלה קורים.

היה צריך כוח גדול הרבה יותר מציטוטים מתוך הפורום שלי כדי לעצור את פרויקט התינוק, וכוח כזה לא היה בנמצא, אם כי החיים מזמנים עיכובים. חיי הנישואים אפשרו גם לי להשיג כמות מכובדת של מידע פנימי. וכך קרה שליום הולדתו קניתי לערן שובר מתנה לקורס צלילה באילת. הוא לא עבר את המיונים לשייטת ומאז היו לו יחסים מתוחים עם הים. הוא התבייש להירשם בעצמו לקורסים של שיט או צלילה אבל ידעתי שאם אני ארשום אותו הוא יהיה חייב ללכת. בעמק יודעים להעריך כסף וכל מה שעולה כסף.

ערן ניסה לשכנע אותי להצטרף אליו, אבל אני אמרתי שבדיוק יש לנו תערוכה חדשה של אנדי וורהול לילדים ושאני שונאת מעמקים. החלק השני של התירוץ היה אמיתי. לפני שהכרתי את ערן עשיתי קורס צלילה ואחרי יומיים פרשתי בתואנת ורטיגו. האמת היתה שהמעמקים החרידו אותי. בכל פעם שהתרחקתי מפני המים וצללתי עמוק יותר, אור השמש נשאר למעלה ולא התקדם איתי. כל מה שליווה אותי היה כחול וקר ומפחיד ונראה כמו ממלכת המתים של האדס. זה היה סיפור שהכרתי בעל פה מאז שהייתי קטנה. כשבוב הנוצרי בא לבקר אותי אחרי התאונה הוא הביא לי ספר על המיתולוגיה היוונית. הספר היה באנגלית אבל היו בו ציורים צבעוניים וגדולים. אני הייתי בוחרת ציור ובוב היה מספר לי את הסיפור שלו. יום אחד הצבעתי על ציור שבו ראו בחורה צעירה ויפה שהיה לה שיער ארוך כמו של אמא, והיא לבשה שמלה שקופה כמו של אמא והיה לה זר של פרחים על הראש, וגם אמא לפעמים היתה שמה זר על הראש, על הראש שלי ועל הראש שלה.

"תספר לי את זה," ביקשתי ודקרתי את הציור באצבע שלי.

ורק אחרי שבוב הנוצרי התחיל לספר לי את הסיפור על פֶּרְסֵפוֹנֶה והאדס ראיתי שבצד של הציור, ממש בפינה, יש מרכבה עם סוסים שחורים שדוהרת לקראת האישה הצעירה ובתוך המרכבה יושבת דמות שחורה, ועל העשב בשדה כבר מונחים כמה תפוחים שנשמטו מידיה מרוב בהלה ובעיניים שלה יש מבט רדוף, ואז שמתי את הידיים על האוזניים וצעקתי: "די!"

לא, המעמקים לא היו המקום בשבילי. אותי כבר חטפו פעם אחת מאמא שלי. טוב, אולי יהיה מדויק יותר להגיד שהיא חטפה את עצמה ממני, אבל זה שידעתי בדיוק את מי להאשים לא עזר לי בבואי להתייצב אל מול הכחול מוות. רציתי רק לברוח למעלה, לחזור אל השמש.

ערן נסע לארבעה ימים, חזר מעוטר בכוכב צלילה אחד ואמר שהוא התמכר. קניתי לו גם את הקורס למתקדמים. ערן לא פוחד מהחושך, לא זה שמתחת לפני המים ולא זה שמעליו. הוא לא מכיר בקיומו.

אחרי שני קורסי צלילה וקורס שיט אחד כבר לא היה לי לאן לברוח והתחלנו לנסות ברצינות. הסקס נותב ליומיים מרוכזים בכל חודש שערן קרא להם "סדרת גיבוש שאף אחד לא מודח ממנה". אני לא בטוחה שזה ממש גיבש אותנו, אם כי זה לא היה כל כך גרוע כמו שזה נשמע. אבל גם אחרי כל הפעילות המאומצת הזאת לא נולד לנו תינוק, ועם ההישגים העלובים האלה הגענו ליחידה להפריה חוץ גופית. שם העברנו להילוך סרק, כמו במנהרה לשטיפת רכב. עלינו על פסי הסעה אוטומטיים והנחנו למקצוענים לנהל את העניינים במקומנו.

אני חושבת שזה דווקא מצא חן בעיני ערן, צאצא למשפחת איכרים, לולנים ורפתנים. היה משהו מאוד חקלאי בכל ההתנהלות של היחידה. לשאוב ביציות, לתת זרע, להפרות את הביציות במעבדה ולהחזיר אותן ברוב טקס לרחם כעבור שלושה ימים. כמעט כמו חגיגת הביכורים במושב, אבל כאן הם קראו לזה בפשטות החזרת ביציות.

מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק הרביעי של הספר.

מרים קוץ / בייבי בלוז

עורך אחראי: דב איכנולד

עורכת ספרות המקור: סלין אסייג

עורכת הספר: תמר אגמון

עורכת הלשון: סיגל גפן

סדר: טפר בע"מ

עיצוב הכריכה: נועה שניר

התצלום שבכריכה: מתוך סרטה של ליהי חנוך, "ראש פינה – החלומות האבודים של הרחוב העליון", באדיבות היוצרת ובאדיבות שירות הסרטים הישראלי. (התצלום הוא אילוסטרציה בלבד ונבחר מטעמים אמנותיים, אין כל קשר בין הדמות המצולמת לסיפור.)