שתיקה פרסית - חלק עשירי

את אילנה מצאה עצומת עיניים ופשוטת איברים על שני כיסאות שהוצמדו זה לזה, ועל פניה טבועים שבילים ארוכים של דמעות. פרי ישבה לידה, העבירה כף יד נרעדת מעל גבעולי שערה הדקיקים, לחשה, "'בֶּמִירָם בָּרָט', אמות בשבילך," ורפרפה נשיקה זעירה על ראשה. אילנה פקחה עיניים ובכייה התחדש בנקל. שתי ידיים זעירות, מבקשות, נשלחו לעברה, והיא אספה אותן אליה, ערסלה אותה בחיקה וניקדה בנשיקות את לחייה, את אפה, את מצחה. "הכול בסדר," לחשה לבתה הסמוקה, "אל תבכי. הנה אמא פה. אמא לא תעזוב אותך."

התינוקת כבשה את פניה בחזה של אמה וידיה השתרגו סביב צווארה. מבוע הדמע נסכר וברא סדרה של השתנקויות.

פרי הביטה לצדדים. איש לא עמד במקום. היא שלחה את ידה אל החיתול. החיתול היה מלא בצרכים, אבל גם האוצר עדיין היה חבוי במקומו. הם לא נגעו בחיתול, נשמה לרווחה. הרתיעה מה"נֵגֵ'ס", מהטומאה, פעלה את פעולתה.

"'חהאר'," פנתה אל אישה בשחורים שעברה בסמוך אליהן. "איפה המשפחה שלי?"

"הם בחקירה."

"עוד לא סיימו? מעשר בבוקר אנחנו כאן."

"לא."

"איפה הם?"

"הם בקומה הראשונה, בשני חדרים נפרדים, אסור לך ללכת לשם."

"והבן שלי?"

"הוא עם אבא שלו בחדר."

"תודה, 'חהאר'," הודתה לה ולא הרהיבה עוז לבקש את התיק כדי להחליף לתינוקת חיתול ולהביא לה דבר מה לאכול ואת בקבוק התה לשתות. עליה לנהוג באיפוק ולהמשיך ולנקוט בכל אמצעי הזהירות עד אשר יֵצאו מהמקום הארור הזה.

בשעה אחת בצהריים, ביושבה מהורהרת על הכיסא ואילנה מתרפקת על ברכיה המתנמנמות, נשלפה לפתע מהרהוריה לקול מצהלותיו של אֶבִּי. "ממאן, הולכים הביתה לטהרן."

פרי חיבקה את בנה. היא שלחה מבט שואל במורד. הוא הנהן בלי לומר דבר. פניו נראו כמו עברו תחת מסחטה. לבה נצבט. "איפה בֶּהְנָם וג'משיד?" שאלה.

"הם עדיין בחקירה," השיב והתיישב לצדה. הוא נשק לאילנה, ואמר לאֶבִּי: "אני גאה בך, 'חוּבּ פֶּסָרִי', אתה ילד טוב."

"אנחנו חוזרים הביתה," אמר לפרי. "נלך לגראז' ונקנה כרטיסים לטַבְּרִיז. משם תהיה לנו נסיעה ישירה לטהרן."

"'בָּלֶה', בסדר," השיבה, והמילה הקצרה שנפלטה מפיה בהיסח הדעת הדליקה בה הבהובים זעירים.

מורד הבחין באור הנרמז על פניה. "את בסדר?" שאל.

"'בָּלֶה'," השיבה וכבר חישבה לחלץ חיוך קטן, אך החיוך קמל בעודו באבו למראה שני הבחורים הקרבים אליהם ופניהם זועקות תשישות. היא לחצה את ידיהם של בֶּהְנָם וג'משיד וליטפה אותם במבטה. "יש לנו שלושה סיפורים להשלים זה לזה," הכריזה.

הם אספו את התיקים, וקודם ששמו פעמיהם אל הגראז' נחפזה פרי לחדר ריק והחליפה לאילנה את החיתול, ושלישיית הגברים ניצבה כחומת ביטחון. התה מן הבקבוק נוצק אל הגרון הזעיר ונגמע בשקיקה.

את הדרך הקצרה לגראז' עשו ברגל, והשפה הקשאנית היהודית ליוותה את דרכם. מורד סיפר על התעקשותו הנחושה של אֶבִּי שלא הניח להם להרחיק ממנו את אביו, עד כי נכנעו לרצון הילד. הוא תיאר את החקירה הצולבת.

"למה באתם לפה?" הוא נשאל בחדר מספר ארבע עשרה.

"אני סובל מכאבי גב ובאתי עם המשפחה למעיינות המים החמים."

"אתה משקר. באתם לעזור לכורדים."

"לא באנו בשביל הכורדים, באנו בגלל הגב שלי."

"אז לאיזה צורך הבאתם כל כך הרבה תרופות אם לא כדי לתת אותם לכורדים?"

"הילדים חולים, אשתי דואגת להם והיא החליטה שצריך להצטייד בכל התרופות."

"לא מאמין לך."

"אני נשבע לך שאין לנו שום קשר עם הכורדים. אנחנו פה בשביל עצמנו."

"בשביל עצמכם? התכוונתם לברוח?"

"מה פתאום לברוח עם ילדים קטנים. באנו למעיינות."

"אז למה הבאתם למעיינות סרט חתונה?"

"אפשר להעביר עם הילדים את הזמן ולהראות להם את סרט החתונה של ההורים שלהם."

את החקירה הצולבת ניהלו שני "אחונדים", כוהני דת, כשהם מטיחים בו חִצי שאלות מכל עבר, ואינם מניחים לו להירגע משאלה אחת וכבר משליכים לעברו את הבאה. בשלב מסוים חש מורד כי אחד מהם נוטה להאמין לו ואילו השני נותר בקשיחותו.

לפתע הִטה מורד את כיוון החקירה. "אין לי מקרר בבית," אמר בקול בוכים. "כולם אומרים לי לגשת ל'קומיטה' ולבקש מקרר. עכשיו שאני פה, תסדרו לי מקרר, בבקשה. קשה לי."

ה"אחונדים" התבוננו בתדהמה ביהודי הצנום והמרופט היושב מולם ומבקש בקשה מוזרה, והחליפו ביניהם מבטים של מה עושה פה האיש המסכן והמוזר הזה ועוד מבטים של עצרנו את הבן אדם הלא נכון.

מורד, מחוזק מהבלבול שיצר, נאחז בטקט החדש והוא שב והתחנן: "אנא, אני כבר כאן, סדרו לי מקרר לבית."

ה"אחונד" שנתפס בעיני מורד כמי שנוטה להאמין לו, הסביר לו לאט כפי שמסבירים לאדם מוגבל בשכלו. "פה זה 'קומיטה' שחוקר אנשים, זה לא מקום שמחלקים בו דברים. אתה מבין?"

מורד היה נחוש להמשיך במשחק. "אתה בן אדם מכובד," השיב לו. "אתה יכול לעזור לי."

"'אַגְלֶשׁ קָמֶה', הוא רפה שכל," קרא ה"אחונד" בנימת ייאוש וציווה על השומרים: "קחו אותו מכאן."

מורד נשלח לחופשי, ולראשונה בחייו הבין שאפשר לא לסבול מאי שפיות אלא ליהנות ממנה.

שני הבחורים, בֶּהְנָם וג'משיד, נחשדו בניסיון בריחה. להגנתם טענו השניים, כי הם סוחרים שניצלו את היציאה של המשפחה למעיינות המרפא, והצטרפו אליה כדי לבדוק אפשרויות של קנייה ומכירה של מוצרים. באורח נס, הכסף הזר שהיה ברשותם לא נמצא, ולאחר חקירה מייגעת ובוטה הם שוחררו.

חדר ההמתנה בתחנה המרכזית היה מוקף בקירות זכוכית. גם דלת הכניסה היתה עשויה זכוכית.

"צריך לקנות 'בֶּלִיטְהָא' לאוטובוס הראשון שיוצא לדרך, ובכל מחיר," הציעה פרי וזכתה להנהוני הסכמה. מורד רכש כרטיסים לאוטובוס הראשון שאמור היה לצאת כעבור שעה של המתנה. הם התמקמו על כיסאות הפלסטיק הכחולים, והשלימו בלחישה את קורותיהם. החשש שב ועלה ומבטיהם חרוכי הדאגה התמקדו בקירות השקופים.

לפתע עצרה פרי את נשימתה. מול עיניה נראתה האישה בשחורים, כשהיא נעה בפסיעות מהירות לעבר התחנה. "זאת היא," הצליחה ללחוש בשפתם והורתה בסנטרה לעבר האישה, ומורד קלט את דמותה של האישה ההולכת וקרבה ומִרפק את בֶּהְנָם, ובֶּהְנָם את ג'משיד.

"מה לעשות?" מלמלה פרי בעודה מכסה את פיה וחונקת יבבה.

"שבי בשקט ואל תסתכלי. נעקוב בזווית העין ונראה מה יקרה," הורה מורד בקול מהוסה.

היא הידקה את ידיה זו לזו ועיניה אבדו בתוך הרצפה המגובבת תלי תלים של תיקים ושל רגליים.

"היא מתקרבת," דיווח בֶּהְנָם. "היא במרחק כמה צעדים ממך, מסתכלת בך."

"'סָלַאם, חָהָאר, הָלֶה שׁוֹמָה חוּבֶּה?' שלום אחות, מה שלומך?"

פרי נשאה אט אט את עיניה אל הדוברת. מולה עמדה האישה שחזרה ללבוש את דמותה של אשת השטן. היא רפרפה במבט סביבה. אנשים רבים הצטופפו בתחנה. אין לדעת אילו מהם מתכוננים לצוד את טרפם.

"אני לא מכירה אותך," הפטירה בהפגנת אדישות והסבה ממנה את ראשה.

"חהאר, את השבעת אותי בשבועה מחייבת בעולם הזה ובעולם הבא, ועכשיו את מתכחשת אלי? באתי למלא את הבטחתי. הנה, קחי את הכסף." יד שחורה הושטה לעברה ובקצותיה שקית הבד המוכרת.

קרוסלת מחשבות נעה במוחה במהירות מופרזת. לרגע חישבה להודות שאכן היא מכירה אותה. אלא שמורד ובֶּהְנָם לחששו בשפתם: "אל תיקחי." היא נצרה את לשונה.

"קחי, זה הכסף שלך," הפצירה בה האישה.

פרי דימתה לראות כיצד היא מושיטה את ידה ולוקחת את שקית הכסף ובריונים מגיחים מתוך הערבוביה האנושית ושועטים לעברה ברובים שלופים.

היא גייסה כוחות, הישירה מבט אל הלבוש השחור ואמרה באופן ברור: "אני לא רוצה את הכסף."

האישה בשחורים עמדה עוד רגע עם היד המושטת אליה, ולפתע רכנה לעברה וטמנה בכוח את השקית בכף ידה, פנתה לאחור ויצאה החוצה בצעדים מהירים.

כמי שאוחזת כדור אש בידה, השליכה פרי כהרף עין את השקית אל מתחת לכיסא שעליו ישב מורד, כשהצ'אדור משמש הסוואה לפעולתה. היא שפשפה את מקום הכווייה.

מה אעשה? חשבה. מעבר לקירות צופים בנעשה, ובכל רגע עלולים להגיע אלינו. "הם בדרך אלי," לחשה, אחוזת אימה.

"אל תעשי שום תנועה," השיב מורד וראשו רכון אל הרצפה.

"אני מתפוצצת."

"בינתיים לא קורה שום דבר. זה מעודד."

"צא החוצה עם הילדים, בדוק אם רואים מבחוץ מה יש מתחת לכיסא שלך."

הילדים הגיבו בקולות צהלה לקריאתו של אביהם לצאת. נראה כי מיצו את כל אפשרויות המשחק בחדר ההמתנה הדחוס.

כשם ששמחו בצאתם, כך התעגמו פניהם משנדרשו לשוב פנימה לאחר המשחק הקצר.

"רואים את השקית," הליט מורד את פיו בידיו בשעה שהתיישב ליד אשתו.

"מה נעשה?" מילטה מפיה משפט חסר אונים.

"פשוט לא נעשה שום דבר. נניח לשקית ונניח לעניין."

היא צייתה בשיתוק חושים וישבה ללא ניע, עיניה קבועות בנקודה עלומה.

אנחת רווחה נמלטה מפיה למראה האוטובוס שעצר בתחנה. "עלו," פקד מורד, והיא נחפזה למדרגת האוטובוס עם אילנה בידיה והותירה מאחוריה את שקית הכסף, בעוד מורד גורף את התיקים ודוחק באֶבִּי לעלות לפניו.

41.

הנסיעה לטַבְּרִיז לא היתה כה ארוכה כמו ההמתנה המתמשכת ורוויית המתח והחרדה שציפתה להם בתחנת טַבְּרִיז לאוטובוס המוביל לטהרן.

לאחר התנסות עגומה בשתי עיירות קטנות, רזאיה וסלמס, העיר הגדולה טַבְּרִיז יכולה היתה לרפד את נפשם בשינוי מרענן והם יכלו לטייל בה ולמלא את ריאותיהם באוויר הקר והצח, אלמלא המורא שהטילו עליהם אנשי המקום השמרנים שהקפדתם היתרה על לבושם הצנוע זעקה בכל רחוב וסמטה.

"אני רעב," רטן אֶבִּי, ואחותו רטנה כהד.

"ילדים מסכנים שלי," אמרה פרי בכאב וליטפה את ראשיהם מבעד לכובע הסריג. גם הנהמה בבטנה העידה על רעב עז, וזיכרון נעים סחף אותה אל הקדירה המפויחת והשחורה, שדווקא בה רבץ התבשיל האהוב ביותר שנהגה אמה לרקוח, אשר טעמו הוגדר בפי בני המשפחה כטעם גן עדן. "כולנו רעבים, אבל לא נתעכב כאן. נאכל תפוחים ופירות יבשים, ובעזרת השם כשנגיע לטהרן נקבל אוכל טוב."

הם נמנעו משיטוט ברחובות המאיימים והתמודדו בגבורה מול הפיתוי שעוררה המחשבה על ריחו וטעמו של הלחם הטרי. נתחי הפירות כורסמו לאט לאט, בניסיון לשמר את טעמם לאורך זמן.

בֶּהְנָם הצר על החמצה אחרת. "חבל שאנחנו לא מבקרים בבאזאר," העיר. "הבאזאר של טַבְּרִיז הוא אחד הבאזארים המקוּרים הגדולים בעולם."

"באזאר," ניצת באֶבִּי שביב של סקרנות.

"אין זמן, חמוד," אמר מורד. "אני הולך לקנות 'בֶּלִיטהָא' לאוטובוס."

"'מָנָם מִיָם', גם אני בא," נאחז אֶבִּי בתחליף ובכנף מעילו של אביו.

בֶּהְנָם חפן את ידו של הילד בכפו. "אתה יודע, אֶבִּי ג'ון," אמר בעודו מסיר את כובע הילד ופורע את שערו. "טַבְּרִיז היתה פעם עיר הבירה של פרס."

"עִיבִּירה?" נתפס אֶבִּי למלכודת.

"עיר בירה זאת העיר הכי חשובה."

"למה?"

"כי המלך יושב בה."

"למה?"

"יש לו ארמון בעיר הזאת."

"אַמוֹן."

"פעם טַבְּרִיז היתה עיר הבירה והיום טהרן."

"למה?"

"כי בכל פעם בא מלך חדש ומחליט איזו עיר תהיה עיר הבירה. פעם זאת היתה טַבְּרִיז..."

"טַבִּיז," קרא הילד בשמחה. "טַבִּיז, טַבִּיז."

"ולפני הרבה שנים עיר הבירה היתה שושן. שושן, חג פורים."

אֶבִּי סובב את ידו כמי שמסובב ברעשן. "רש...." קרא והסתחרר סביב עצמו שוב ושוב עד שנתקל באביו.

מורד ליטף את בנו. "אזלו הכרטיסים לאוטובוס הקרוב," עדכן את המבוגרים. "קניתי מספסרים במחיר מטורף, העיקר שנעוף מכאן כמה שיותר מהר."

פרי נעצה מבט בשקית שהחזיק, ובה השקדים ודברי המתיקה, ונתנה דעתה על כך שלא נפרד ממנה במשך כל הנסיעה מסלמס לטַבְּרִיז. "למה אתה לא מכניס את השקית לתיק?" תמהה.

חיוך קטן הבליח על שפתיו. "לקחתי."

"מה?" נמלטה זעקה מפיה, והיא מיהרה להניח יד על פיה. "איך? מתי?" שאלה בלי קול.

"כשעלינו לאוטובוס, התכופפתי כדי לקחת את התיקים מהרצפה, ובאותה הזדמנות צירפתי את שקית הכסף והזהב והכנסתי אותה לתוך שקית השקדים."

"אני לא מאמינה, איך העזת? ואם היית נתפס?"

"כל הימים אנחנו מוצפים בסיכונים, אז לקחתי עוד סיכון אחד."

"ההצלחה שלך ב'קומיטה' העבירה אותך על דעתך," אמרה, ובקולה נמהלו חיבה והערצה.

לאחר המתנה ממושכת הם השתחלו לתוך האוטובוס, והמסע הארוך - שכלל בעסקה אחת נסיעה, חניות ביניים, בכי הילדים, ופחד שנשף ללא הרף בעורפם - הגיע לקִצו בשעה שש בבוקר בתחנה בטהרן. מקץ חצי שעה נוספת הם הובלו במונית אל בית ההורים.

בבושת פנים, שותתי עייפות, רעב ומפח נפש, התקבצו מאחורי הדלת בעיניים מזוגגות ואדומות. אֶבִּי לחץ על הפעמון. מהרי הקיצה משנתה והתנדנדה לעבר הדלת, לטשה עיניים אל הניצבים מולה ונאחזה מיד בקורה כשאֶבִּי זינק לעברה בקריאה, "סבתא," וסגר את זרועותיו הקטנות סביב רגלה.

"'דוֹבָּרֶה בַּר גַשְׁטִיד? אַי, חוֹדָה, צִ'י שׁוֹד דִיגֶה?' שוב חזרתם? אלוהים, מה הפעם?"

במענה לשאלתה פתחה פרי בהתייפחות. "לא היו סוסים," הסבירה כשדחקה בה אמה לספק הסברים, ומיד הוסיפה: "ממאן... אנחנו כאן... חזרנו בשלום הביתה." תרגום לא לגמרי מדויק למחשבה שחבצה בלבה: הוטחנו בחזרה לנקודת האפס.

מהרי הצטרפה לדמעות תוך שהיא מרעיפה חיבוקים ונשיקות לכל מבקשי חסותה שחגו סביבה כגוזלים אבודים.

הם רחצו ואכלו "קוּקוּ סַבְּזִי", חביתת ירק שגובתה בלחם טרי. נראה כי נצח חלף מאז בא אל פיהם אוכל ביתי. התחושה המעיקה של הכישלון הצורב התעמעמה תחת מעטה החמימות ששרה עליהם.

פרי ליטפה בעיניה את אמה. "כמה טוב לראות אותך, אמא," בקעו המילים ממעמקי לבה. "אני רוצה לראות את אבא חוזר מהעבודה," אמרה בקול נרגש.

"אמא, את לא מרגישה טוב?" שאל לפתע בֶּהְנָם.

"למה אתה אומר את זה?" השיבה מהרי בתמיהה מעושה. "ברוך השם, אצלי הכול בסדר. רק שאתם תהיו בריאים."

"מה קרה, אמא?" תבעה פרי לדעת ושמטה את הירק מידה.

"שום דבר, פרי ג'ון. אתה רואה, בֶּהְנָם, מה עשית? בשביל מה היית צריך להדאיג את כולם? אני הולכת להביא לכם תה מתוק." מהרי קמה ממקומה וכבר פנתה להמתיק את המציאות, אבל פרי הבחינה כי הליכתה כושלת וידיה תומכות בגבה.

היא עצרה את אמה בדרכה. "ממאן, שבי. ספרי מה שלומך." היא הוליכה אותה בזהירות אל הכיסא. "את לא יכולה להסתיר מאיתנו."

"גם אתם לא יכולים להסתיר ממני. זה לא הסוסים הפעם. מה הסיפור שלכם?"

פרי נזכרה בתחושה האימהית שגאתה בה במפגש עם האישה בשחורים. אמהות מרגישות, אמהות יודעות. "ממאן, את תספרי לנו ואנחנו נספר לך, בסדר הזה," הציעה עסקת חליפין.

מהרי פצחה בווידוי על מחלת הכליות שנתגלתה אצלה, על סדרת הבדיקות והטיפולים שעברה ועל אלו שהיא עתידה לעבור.

פרי השלימה את חלקה בעסקה וגוללה את מסכת התלאות בסלמס, בחקירה ב"קומיטה" ובפרשת שקית הכסף. היא סיפרה לה על הפחד שליווה אותם באדיקות, ועל המשפחה היהודית המסכנה שנעצרה והוצאה מהאוטובוס.

"בִּיצָ'רֶהָא', מסכנים," אמרה מהרי במלוא הכוונה, ופרי לא ידעה אם המילה מכוונת אליהם או אל המשפחה שגורלה בגד בה, או לשניהם גם יחד.

"כמה טוב שסופו של הניסיון שלנו הוא פה, בבית, עם המשפחה שלי. הסוף עלול היה להיות במקום אחר," אמרה חרש, וכבשה את עיניה בידיה השלובות בחיקה.

42.

את מרב זמנה ומרצה הקדישה פרי לטיפול באמה, ובכלל זה לנסיעות לרופאים, למכונים ולבתי מרקחת, ולעבודה במטבח. בשעות הערב נהגה לנוח ולרקום פרחים על ציפיות הכריות, ובתוך כך לשוחח עם אחיה בֶּהְנָם או עם אחותה ריטה, ולעתים עם אחת מחברותיה, מִינוּ או שָׁהנָאז, בשעה שקפצו לביקור קצר.

ערב אחד נותרה לבדה בחדר המגורים. היא הניחה מידה את כלי הרקמה ונטלה את האלבום המשפחתי שהיה מונח דרך קבע על המזנון. מורד נכנס ברגע שחייכה למראה תצלומיהם של אֶבִּי ואילנה, תינוקות בני יומם.

"תראה איך הם נראו. אי אפשר להכיר אותם," אמרה והחליקה ביד רכה על התמונות.

"איזה מתוקים, משאללה," התלהב מורד ודפדף באלבום.

"את יודעת מי אלה?" הורה לעבר תמונת גבר בעל זקן לבן לצד אישה קשישה דלת גוף.

"ברור, סבא מולָה דָווּד גַמְסָרִי וסבתא חנה."

"יפה," החמיא לה כמו עברה ברגע זה מבחן קבלה.

"ואת יודעת למה קראו לסבא מולָה דָווּד גַמְסָרִי?"

"כי הוא עבד בעיר גַמְסָר."

"ביקרתי פעם בגמסר. היא במרחק של ארבעים קילומטר מקשאן. 'גוֹלַבֶּה גמסר', מי הוורדים של גמסר, נחשבים למשובחים ביותר. אני זוכר את סבא מולה דווד גמסרי לובש את הגלימה הארוכה, חוגר את השָל הרחב ונוסע לגמסר לתקופה של כמה חודשים. הוא היה מוכר שם חוטי משי ומקבל בתמורה בקבוקים גדולים של מי ורדים או פירות יבשים. כשרצה לחזור הביתה היה מעמיס על החמור ששכר גם ביצים משובחות, שהטילו תרנגולות שגדלו בחצרות הבתים ואכלו גרעינים טריים."

"איך הוא מת?"

"בעקבות חלום. באחד הלילות בגמסר הופיעו אצלו בחלום שלוש דמויות לבושות לבן. 'בוא איתנו,' הם אמרו לו. 'אני לא יכול עכשיו,' הוא ענה להם, 'אני צריך להתארגן.' 'נחזור בעוד ארבעים יום,' הם קבעו ונעלמו.

"כשהתעורר מהחלום חשב: בעוד ארבעים יום יגיעו המלאכים לקחת את נשמתי. הוא קם ויצא חזרה לקשאן. סבתא חנה התפלאה לראות אותו. 'כבר חזרת?' היא שאלה. 'אסור לי להתעכב,' אמר לה. 'בואי איתי לגמסר.'

"סבתא הכינה בזריזות צידה לדרך והצטרפה אליו. בגמסר ערך לה דווד היכרות עם כל הנושים שלו. 'את תדאגי לשלם להם את כל החובות שלי,' אמר לה. רק כשהסתיים סבב ההיכרויות היא שאלה, 'למה, דווּד?'

"הוא סיפר לה את החלום והיא כרעה ברך ונשקה לרגליו. 'חוֹדָה דוּסֵט דָרֶה', 'אלוהים אוהב אותך ורוצה אותך לצדו,' היא אמרה בכאב.

"ארבעים יום אחרי החלום החזיר מולה דווד גמסרי את נשמתו לבורא. בן שמונים ושתיים היה הצדיק."

"מפליא איך החלום התגשם במציאות ואיך שסבתא חנה קיבלה את הדין," אמרה פרי בשקט, כמו חששה להפריע למנוחת המתים.

"גם סבתא חנה היתה צדקת. היא האריכה ימים אחרי סבא," השיב מורד. "היא היתה רזה מאוד, אבל חזקה כמו אריה וזריזה כמו צבי. היא דאגה למלא את צוואתו ופרעה את כל החובות ולא החסירה פרוטה. וגם המוות שלה היה מוות של צדיקות. יום אחד היא התכוננה לארח את האחות של כלתה, שהיתה בדרך אליה מישראל כדי למצוא שידוך לבן שלה. היא ניקתה את הבית ביסודיות, הכינה 'שַׁרְבַּתֶ גוֹלָבּ', משקה ורדים, ושכבה לנוח במרתף הקריר. 'תעירו אותי כשיגיעו,' אמרה לבני המשפחה.

"כשהגיעו להעיר אותה מצאו אותה שוכבת בלי תנועה, והרופא שהוזמן למקום קבע את מותה. רוב היהודים עזבו כבר את קשאן ולא נמצאו נשים שיטפלו בטהרת המת. צריך היה להסיע את הגופה לקבורה בטהרן. השכן המוסלמי הציע להסיע אותה תמורת אלף וחמש מאות טומן. שבועיים לפני מותה אמרה לי סבתא: 'בתוך הכרית שלי יש אלף ומאתיים טומן. כשאלך לעולמי - הכסף הזה ישמש להוצאות הקבורה.' הסכום שהוצאנו מתוך הכרית, בתוספת שלוש מאות טומן שאבי נתן, פתר את עניין התשלום.

"אבל אבא פחד שאולי הם ייתפסו בדרך ויתגלה שהנוסעת מתה. בעצת המוסלמי הניחו את סבתא חנה המתה כשהיא יושבת במושב האחורי, עטופה בצ'אדור, ומשני הצדדים תמכו בגופה אבי ואחי סולימן. בגיל תשעים ושש נטמנה סבתא חנה בבית הקברות היהודי 'בֶּהָשְׁתִיֶה' בטהרן וזכתה למנוחת עולמים."

"יש עוד תמונה של סבתא חנה," אמרה פתאום מהרי שנכנסה לחדר והקשיבה לסיפור. "פרי, תוציאי מהמגירה התחתונה של המזנון."

פרי הוציאה את התצלום מהמגירה, והשלושה רכנו אליו. אישה כחושה ויחפה יושבת על השרפרף, ידיה מונחות על נול האריגה ופניה הנעימות שולחות חיוך קורן למצלמה.

"החיוך הזה היה סימן ההיכר שלה," ציין מורד. "ככה אני זוכר אותה."

"החיוך הזה היה הפתרון לכל הכאבים והדאגות," הסכימה איתו מהרי.

כעבור שישה שבועות, משהוטב מצבה של מהרי, ניאותה פרי ללחציו של חסן, איש הסוכנות, להיפגש עם האשם, ומורד קבע את הפגישה בבית המשותף עם משפחת זָאדֶה בשכונת יוּסֵף אַבָּאד, בנוכחותן של שתי המשפחות.

ההתכנסות בסלון הבית עמדה בסימן של התרככות. הם האזינו לדברי האשם, שנשמע כמי שהתכונן היטב למפגש, והגיע ובפיו הוראות ברורות וחד משמעיות.

"ההפרדה בין המשפחות תהיה הפעם מוחלטת," קבע. "קבוצה אחת - משפחת לוי, כולל בֶּהְנָם, מונה חמש נפשות. קבוצה שנייה - משפחת זָאדֶה, מונה חמש נפשות. אסור לנו להסתכן ולהוסיף עוד בן אדם לאף אחת משתי הקבוצות."

"מה יהיה עם ג'משיד?" שאלה פרי. "אמו דואגת ומצפה שיֵצא איתנו."

"הרבה קבוצות מבקשות לצאת איתי. אני אצרף אותו לקבוצה שמונה פחות מחמש נפשות. אנחנו לא הולכים לכישלון נוסף, נכון?"

"בשום פנים ואופן לא נסבול עוד כישלון," קרא מורד.

"דעו לכם," הסביר האשם, "שמיום ליום המצב נעשה קשה יותר. חשבנו שהמלחמה עם עיראק תסתיים מהר, אבל לא רואים את האור בקצה המנהרה. וכל עוד יש מלחמה, השלטון בלחץ, והמעקב אחרי הבורחים, העריקים והבוגדים נעשה מפוקח וערני ומקשה על התנועה. בכל זאת יש לנו השיטות שלנו והאנשים שלנו עם הקשרים המתאימים, ואנחנו נגיע למטרה. מי הקבוצה הראשונה שיוצאת לדרך?"

בריאותו הרופפת של מוּסָא חאן הכריעה את הכף. הפור נפל על משפחת לוי.

"ביום שני, בעוד ארבעה ימים, נצא לדרך. קנו כרטיסים לרזאיה. לא נעבור דרך סלמס."

"אחרי שהעגלה נשברה הוא יודע להגיד לנו מאיפה לא צריך לעבור," העירה פרי בדרכם לשוב אל הוריה.

מורד לא השיב. הוא היה נתון בשיג ושיח עם עצמו, ראשו רכון מטה. היא לא קטעה את מחשבותיו שנאפו בתוך הקמט שבמצחו בטרם הבשילו ועובדו למילים.

"'אָרְזוּ דַשְׁטָם', כולי תקווה," אמר לבסוף במצח חלק, "לעלות לקברו של הצדיק משה הלוי בקשאן, לקבל את ברכת הדרך."

"מתי?" שאלה מופתעת.

"ביום ראשון. יום לפני היציאה. אסע בבוקר ואחזור בערב. נסיעה של ארבע שעות לכל כיוון, ועוד שעה על קבר הצדיק."

"זה מוצא חן בעיני," זרחה פרי. "אציע לאמא להצטרף אליך. שתשתטח על קברו של הצדיק הגדול ותבקש ברכת החלמה."

משאת נפשו של מורד מצאה הד בלב מהרי. "אני אבקש בשביל המשפחה כולה, בשבילכם, שתצאו בשלום ותגיעו בשלום, וגם בשבילי," אמרה במהירות. כל כך אופייני לאמא להציב עצמה אחרונה, חשבה פרי. המושג חמלה נברא בהשראתה.

במוצאי השבת, במהלך ביקורם של פרי ומורד אצל משפחת זָאדֶה, הביאה שָׁהְלָה לידיעתם כי ג'משיד ביקר אצלם. "הוא שאל פרטים בנוגע ליציאה והופתע שהוא לא נכלל הפעם ברשימת היוצאים. הסברתי לו את מה שהאשם אמר לנו, וגם ציינתי שאת בדקת אפשרות שיצטרף ונענית בשלילה. הוא כועס," אמרה שָׁהְלָה ובקולה דוק של תוגה.

"הוא התרגל אלינו," יצאה פרי להגנתו. "יהיה לו קשה להתחבר לאנשים חדשים. אולי האשם לא היה חייב להתעקש שהוא לא יצטרף אלינו."

"אין ברירה, קשה להשיג הרבה סוסים בבת אחת," מצא לנכון מוּסָא חאן ללמד עליו סנגוריה. פרי הבחינה בדיבורו האטי, ואת דרכם חזרה ליוותה תחושה של חמלה כלפיו, על שטרם נמצא מזור למחלתו, וכלפי ג'משיד שהשיבו פניו ריקם. ועוד חמלה אחת הותירה לאמו של ג'משיד, שיותר משהוא כמֵה לצאת, היא דוחקת בו לעשות זאת בטרם יגויס לצבא האִיוּם על חיי אדם.

ביום ראשון נפרדה פרי ממורד ומאמה. אֶבִּי ביקש להצטרף אליהם, "'מָנָם מִיחָם', גם אני רוצה," תבע, ואילנה מתחה את ידיה הזערוריות לעבר אביה וצייצה, "'מָנָם, מָנָם'."

"זאת נסיעה של גדולים, לא של ילדים," הסביר מורד.

אֶבִּי ניסה לשחזר את הצלחתו עם ה"קומיטה" והוא בכה והתחנן, "'מָנָם מִיחָם'," ואילנה צייצה אחריו: "'מָנָם, מָנָם'," מבלי שיֵצא לה הבכי, וישבה כמוהו על הרצפה וכמוהו הכתה בעקבי רגליה. במהרה הכאיב מגע עקביה היחפים ברצפה, ועל נקלה פרץ מתוכה בכי שדרש הרגעה.

"ואני רוצה אתכם כאן איתי," פסקה אמא פרי והניחה לפניהם דפים חלקים וצבעים. "נראה מי יכין ציור לאבא וציור לסבתא," הוסיפה, ובכך שמה קץ לבכיות ולתחנונים. אֶבִּי לקח את הצבע וצייר שמים כחולים, שמש חורכת נייר ואדמה חומה וכועסת. אילנה לקחה כל צבע שסיים, אחזה בו באגרופה הזעיר ושרבטה קסם של קשקוש. יצירות האמנות נתלו צמודות זו לזו על הקיר, המקורי והחיקוי, ללא מסגרת.

היום עבר ברגיעה. פרי האכילה את הילדים, הכינה את התיקים, העמידה אותם בצמוד לתיקו המאורגן של בֶּהְנָם, ומחשבות על המסע המתחדש ליוו את פעולותיה. מזג האוויר של חודש מאי 1983 השתפר לאין ערוך. ימי הגשם הגיעו לקצם והשמש המהססת, ספק חמה ספק פושרת, עשויה להקל על דרכם, הגם שהלילות באזורים הקרובים לגבול צפויים להיות עדיין קרים. לקראת הערב ישובו מורד ואמה מהביקור בקשאן, ונכון להם מפגש משפחתי בארוחת פרידה אצל אחותה ריטה. אל לה להצטער על העיכוב ביציאתם עד כה. "מָהִי הָר וַכְט אַז אַבּ בְּגִירִי - טָזֶה הַסְט" (פתגם: בכל עת שתחליט למשות את הדג מהמים - תמצא אותו טרי), גמרה בינה לבינה.

השעה היתה ארבע ושלושים. הטלפון צלצל. מעברו השני עלה קולה של שָׁהְלָה חאנום: "פרי ג'ון?"

"'בָּלֶה'," השיבה והתכוננה לשמוע דברי פרידה לקראת הנסיעה.

"חסן התקשר ואמר שהוא בדרך אלינו. הוא יבוא לראות אתכם."

"חסן?"

"כן, חסן."

מה פתאום יבוא אלינו מישראל, חשבה פרי. "ומה אמרת לו?" שאלה.

"ניתקתי את הטלפון."

"טוב עשית."

פרי ניתקה והמחשבות חגו במוחה. חסן מתגורר בישראל. לא ייתכן בשום פנים שהוא יבוא אליהם. מה הוא רצה לומר? ואולי זה אינו חסן?

בֶּהְנָם יצא לפני שעה קלה לאחיהם פָּרְוִיז. היא חייגה בקוצר רוח. בֶּהְנָם השיב: "הלו."

"בֶּהְנָם," אמרה בבהילות. "שָׁהְלָה חאנום קיבלה שיחת טלפון מוזרה. התקשר חסן ואמר שהוא יבוא אלינו."

"מה?" צווח בֶּהְנָם ופרי הרחיקה את האפרכסת מאוזנה, "ומה היא ענתה לו?"

"לא ענתה. ניתקה."

"טוב מאוד. זה מריח כמו תרגיל." בֶּהְנָם קרא לפָּרְוִיז ושיתף אותו בהתפתחויות.

"את שומעת? זה טלפון מה'קומיטה'," פסק פָּרְוִיז. "הם בודקים אתכם. יש להם שם אחד - חסן, וממנו הם מתחילים. תזהירי את שָׁהְלָה חאנום."

פרי חייגה. "שָׁהְלָה חאנום."

את האפרכסת מילאו קולות השתנקות. "'אִינְהָא רִיחְטַן טוּ חוּנֶה', הם כאן, השתלטו על הבית," נשפה שָׁהְלָה חאנום. "הם לוקחים את מוּסָא ואָמִיר לחקירה," הוסיפה בקול דועך וניתקה.

פרי ניסתה לנתח את המצב ולחשוב על דרך פעולה. בעלה ובנה של שָׁהְלָה חאנום עצורים. בכל רגע זרועות ה"קומיטה" עלולות להגיע לכאן. עליה לצאת מיד. בדרך תחשוב לאן.

היא דחקה את רגלי הילדים לנעליהם, הושיבה את אילנה בטיולון, נמלטה איתם מן הבית והסיעה את העגלה הקטנה לפניה, כשאֶבִּי אוחז בידית. אובדת עצות שוטטה בסמטאות. בכל פינה יכול לארוב לה השטן. לאחותי, לריטה, הבזיקה בה המחשבה. היא החליטה לקצר את הדרך, אבל רגליה הוליכו אותה בדרכים עקלקלות, והיא תיקנה וחזרה והלכה ושוב טעתה ושוב תיקנה. אֶבִּי, שבתחילה שיתף פעולה עם המשחק המשעשע "הולכים חוזרים הולכים", מאס בו וגילה אותות עייפות.

"עוד מעט מגיעים, ילד גדול שלי," עודדה אותו אמא וביקשה להפיק קורטוב עידוד גם עבור עצמה.

"מה קרה, אחותי? לא נשאר לך צבע על הפנים."

פרי נשאה עיניה. רק כעת הבחינה כי הגיעה לקצה המסלול המייגע, וכי היא עומדת על סף ביתה של אחותה ריטה.

פרי נכנסה וצנחה על הספה. ריטה הורתה לבִתה הבכורה לארח את אחייניה הקטנים בחדרה. "תני להם ממתקים, שחקי איתם וקראי להם סיפור," הטילה שרשרת הוראות חפוזות וחשה אל אחותה עם כוס מים בידה.

"ריטה, אנחנו בצרות," הפטירה פרי וכבשה את פניה בידיה.

"אני מבינה, אבל רצוי שתיתני לי קצת יותר פרטים," השיבה ריטה והגישה לה את הכוס.

ריטה שמעה את ההתפתחויות האחרונות. "אלוהים אדירים, צרות צרורות," קראה, ומיד הוסיפה בתכליתיות: "במה אני יכולה לעזור? חבל על כל רגע. דברי."

"הבעיה הקריטית היא התיקים שהכנתי לדרך. כשיגיעו להורים יגלו אותם ויבדקו. הם יודעים לעשות את זה מצוין, תאמיני לי."

"מה יש בתיקים?"

"נעליים גבוהות לי ולמורד ושתי שקיות של הכסף והזהב שהכנסתי לתיקים בינתיים, כדי שמחר אעביר אותן לחגורת הבטן."

"מה את מציעה שאעשה?"

"צריך לטשטש את העובדות. לכי לשם, הפרידי בין התיקים, הוציאי את הנעליים והניחי אותן בארון. הביאי את הדולרים והמרקים והזהב. הנה המפתח של הבית."

ריטה לא השחיתה רגע נוסף על דיבור. היא נטלה את המפתח, חטפה מהמתלה שבמבואה את הצ'אדור ונעלמה.

חלפה שעה, חלפו שעתיים - וריטה טרם שבה. פרי קמה מהספה והחלה מהלכת בסלון. ככל שנקפו השעות, גבר החשש שהם נקלעו לעסק ביש. היא ניגשה לטלפון ואצבעה נשלחה אל החוגה.

מעבר לקו הדהדה דאגתה של הוֹמָא, בתה הבכורה של שָׁהְלָה חאנום. היא נתלתה בקולה של פרי והחלה להתיר מפיה את ההשתלשלויות.

"התקשרתי ארבע פעמים ל'קומיטה'. התחננתי שיניחו לאבא. הוא חולה. הם שאלו אותי מי זה חסן. אמרתי שאני לא מכירה בן אדם כזה. אמרו שכל עוד אבא לא משתף איתם פעולה ולא מוסר להם את כל המידע על הבריחה, הם לא משחררים אותו. אמרתי להם: 'דמכם בראשכם, אם יקרה לו משהו אתם תישאו בתוצאות. הוא חולה, אין לו שום תוכניות בריחה. עובדה שאנחנו כאן.'"

פרי חשבה בכאב כי האיום של הוֹמָא אינו מרשים את ה"קומיטה". הם עורפים ראשים מדי יום מבלי להניד עפעף, מדוע אכפת יהיה להם מיהודי חולה החשוד בבריחה?

אלברט, בעלה של ריטה, שב מהעבודה. הוא הופתע לגלות את פרי בשעה כה מוקדמת. "ברוכה הבאה," הצהיל קולו לקראת האורחת, ופרי עמדה בפנים מאובנות ומהטלפון שנשמט מידיה בקע קולה של הוֹמָא: "הלו, פרי ג'ון, את שומעת? הלו, הלו," עד שנשמע צליל ניתוק.

היא רכנה והניחה את השפופרת על התושבת ותלתה עיניים עגולות בבעל הבית שהגיע אל ביתו, כמו רואה לפניה פורץ המאיים מולה עם נשק שלוף בידו.

אלברט קרא את אותות המצוקה על פניה. "מה קרה?" השתומם.

היא לקחה נשימה עמוקה והחלה לגולל את המצב לאשורו.

הוא לא איבד זמן. "אני הולך ל'קומיטה', חייבים להציל את ריטה," הפטיר ונחפז אל הדלת. בפתח הדלת פגש בפָּרְוִיז.

43.

ריטה ביצעה את המשימה כפי שהורתה לה פרי. ממוקדת מטרה ריחפה בין חדרי הבית, הפרידה בין התיקים, העתיקה את מיקומן של הנעליים הגבוהות אל תוך הארון, הטמינה את שקיות הכסף והזהב בכיסיה, וכאשר נחתה מול הדלת ובידה המפתח המתבהל אל חור המנעול, הקיפו אותה לפתע שלושה בריונים מזוקנים במדים צבאיים, ידיהם אוחזות ברובה, ושאגו: "את עצורה!"

ידיה נטו לסגת ולכסות מיד על הכיסים, אבל מוחה התרה בהן לעצור.

"מה שמך?"

"ריטה נַבָּטִי."

"את גרה כאן?"

"כאן גרים הורי. בבית של אחי."

"פתחי את הדלת," הורו לה, וכמנהג הכנסת אורחים מנומסת היא מיהרה לפתוח בפניהם את הדלת לרווחה.

המסתער שכיוון את הרובה כנגדה הדף אותה בגסות. היא עמדה נתמכת בקיר המבואה, והוא ניצב להשגיח על הפושעת בשעה ששני חבריו ערכו סיור ברחבי הבית.

אם תעבור בשלום את האירוע הזה, מה שמוטל כעת בספק רב, אזי לעמידה הפעם תהיינה השלכות עתידיות, פסקה בלבה, בעודה נרעדת שמא מתוך איבוד שליטה ייפלט כדור מהלוע שלא מש ממנה, וכל ההשלכות העתידיות יֵרדו עמה אלי קבר.

"יוצאים," הרעים אחד מהבודקים, כאילו מצא תגליות מרחיקות לכת. היא הובלה אל הג'יפ בלי הסברים ובלי נימוסים. חמורי מבע ישבו השלושה, כשהמבוגר מביניהם אוחז בהגה, מכווץ את שפתיו ומקמט מצחו במחשבה של בלש המעבד את הנתונים כבדי המשקל לקראת פענוח התעלומה.

ריטה ישבה מכווצת מול שלושת הבחורים המזוינים באחד מחדרי ה"קומיטה", כשהיא עטופה בצ'אדור ובמטפחת הראש שליפפה את פניה ואת צווארה. בסמוך לדלת ישבה אישה בשחורים שלא גרעה עיניה ממנה.

"את גנבת, את נכנסת לבית שהוא לא שלך."

"את רצית לברוח. יש בבית תיקים מוכנים ליציאה."

סביב שתי האשמות אלה נסבה החקירה, וריטה טענה כי הגיעה לבית הוריה כדי להפקיד בידיהם את הזהב שלה ולהסתירו מפני בעלה שנוהג להמיר את הזהב באלכוהול. בה בעת ייגעה את מוחה במציאת דרך להשתחרר מהעדויות המפלילות שבכיסה.

לפתע כבה האור, והאפלה שחלשה על החדר שלחה הבזק רעיון למוחה. "אני מבקשת, ברשותך, ללכת לשירותים," פנתה בלחישה רפה אל החוקר המבוגר.

"אין אפשרות," השיב. "חשוך שם."

"אין לי ברירה, אני חייבת, בבקשה."

רגע קל נפלה שתיקה ביניהם. פתאום קרא: "'חהאר', תלווי אותה לשירותים."

המשגיחה הובילה אותה לאורך המסדרון. ריטה נכנסה לחדר השירותים וסגרה את הדלת, כשהמשגיחה אורבת לה מעברה השני. לבה דהר מתחת לצ'אדור. היא נחפזה ושלפה מכיסה את השקית המפלילה, שלחה אליה מבט עגום של פרידה, החדירה יד ארוכה לתוך בור הספיגה והטילה לתוכו את השקית ונפרדה מאלפי, ושמא עשרות אלפי הדולרים והמרקים שאחותה אמורה היתה להעביר לישראל. בכיסה השני נותרה שקית הזהב.

היא הדיחה את המים, רחצה היטב את ידיה, שטפה את פניה ואת עצבנותה, ונטוּלת המשקל העודף שרבץ על כיסה ועל נפשה, יצאה אל המשגיחה ולא התקשתה להדביק את צעדיה החפוזים אל חדר החקירות.

לתדהמתה נראו בפתח החדר פניהם של אלברט בעלה ופָּרְוִיז אחיה. לאחר שעברה בדיקה קפדנית על ידי אשת השחורים, קרא אלברט: "למה גררתם אותה לפה? אתם לא רואים שהיא לא עשתה שום דבר רע?"

חמתו של החוקר בערה בו. "אם תמשיך לצעוק פה ולנבל את הפה המלוכלך שלך, אני אעצור אותך על שתיית אלכוהול ובעבור ניבול פה," שאג לעברו.

פָּרְוִיז אחז בידו של אלברט ודיבר רכות. "אדוני החוקר, אחי עצבני כי אשתו בהיריון. הוא דואג לה. היה לה דימום אתמול והיא צריכה לשכב במיטה. אנא ממך, שחרר אותה."

אלברט קפץ את פיו ואפשר לפָּרְוִיז להציג את הצד הרך. "יֶקִי מִיבּוֹרֶה יֶקִי מִידוּזֶה" (מילולית: אחד גוזר ואחד תופר. משמעות: האחד מקשה והשני מרכך), חשב בלבו.

החוקר דיבר אל פָּרְוִיז. "אני צריך לחקור את מורד לוי. הלילה האישה הזאת נשארת במעצר. מחר בבוקר תביא את חוזה הבית, ותשאיר לי אותו כעירבון עד שמורד יתייצב כאן מולי. האישה תחתום על התחייבות שמורד יגיע לחקירה ונשחרר אותה."

בשעה שלוש לפנות בוקר הונח החוזה על שולחנו של החוקר, וריטה חתמה על ההתחייבות ושוחררה.

בצהריים התייצב מורד בפני החוקר.

"אני מורד לוי," הציג את עצמו. "חיפשתם אותי?"

החוקר מדד את הופעתו של האיש. ניכר שהופתע לגלות לפניו ברנש מדולדל ורפה כוח. אולי ציפה למין בריון עז מצח. בבגדיו המרופטים, בעיניים המפהקות שנתן בחוקר ובחיוורון שהצטייר על פניו, נראה האיש כמו גופה שנגררה מתחת לגלגלי אוטובוס. היה זה מעמד מוזר, שבו החוקר והנחקר גם יחד סלדו ממנו. לאחר חקירה קצרה השתחרר החוקר מהאיש ומהסוגיה הבלתי פתורה, ומורד שב הביתה, ועמו שב הצבע ללחייו.

באותה השעה שוחרר גם מוּסָא חאן. בנו אמיר השתחרר עוד קודם לכן.

השחרור מהמעצר העניק תחושה של הקלה, אך הציב את כולם על משמר הזהירות. וכאשר האשם החל להתקשר שוב ושוב במטרה לקדם את תוכנית המסע, הוא נתקל בתשובה אחת ויחידה: "טעות." לאחר עשרות ניסיונות עקרים מצד האשם, התקשר חסן מישראל. שָׁהְלָה חאנום השיבה לו: "למה אתם ממשיכים להציק לנו? בגלל ההצקות הטלפוניות שלכם עצרו את בעלי והוא נחקר ב'קומיטה'. תעזבו אותנו!"

האסימון נפל, וערוץ התקשורת התחדש.

מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-11 של הספר.

שרה אהרוני / שתיקה פרסית

עורך אחראי: דב איכנולד

עורכת ספרי המקור: נוית בראל

עורכת הספר: דפנה שחורי

עורכת הלשון: ורד זינגר

מעצבת הכריכה: דנה ציביאק

הדימוי שעל הכריכה: Trevillion Images / Agnieszka Kielak

הפקה והבאה לדפוס: בתיה בודנר

לוחות: צביקה שרויטמן

סדר: טפר בע"מ

תודה לכותבי הספרים הבאים: 1. רוח אללה - ח'ומייני והמהפכה האסלאמית, אמיר טהירי. ספריית אפקים/עם עובד, 1985. 2. איראן במהפכה, דוד מנשרי. הקיבוץ המאוחד, 1988. 3. שטן גדול שטן קטן - מהפכה ומילוט באיראן, אליעזר (גייזי) צפריר. ספריית מעריב, 2002.