ליאור כלפון סבל מפחד במה משתק. מה ששמעתם

במשך שנים חלם ליאור כלפון להופיע לבד, אבל רק אז הוא גילה שיש בעיה. "איזה קומיקאי לא חולם על זה? אדיר מילר מככב על במות כבר שנים ולי לא היה מופע משלי כי עשיתי המון דברים מסביב. ואז הגיע 7 באוקטובר ויום אחריו התחילו לרוץ הודעות בין הסטנדאפיסטים, מי בא לאן – ואין לי שום מופע קומי. התחלתי לנסוע בין בתי מלון, לבקר מפונים, נסעתי לבתי חולים, בכל מקום עשיתי כמה פרצופים ולמרות שהצלחתי להצחיק הרגשתי שדי, מספיק עם התירוצים, אני חייב ליצור לי מופע".

אז למה לא? "כתבתי ומחקתי, משהו לא עבד לי. חיפשתי מה לא עובד ואז המילה 'פחד' קפצה לי לראש. באותה תקופה הפחד היה באוויר ובאווירה, מהמון סיבות, כל אחד התעסק בפחדים שלו, ולקח לי זמן לזהות את הפחד שצף אליי מהתת מודע. שאלתי את עצמי האם זה הגיוני שאחרי כזה קילומטראז' ארוך אני סובל מפחד קהל".

שחקן שסובל מפחד במה? "כבר 40 שנה אני מופיע בארץ ובכל העולם, מגיל עשר, אבל ככל שחפרתי הבנתי שיש משהו שעוצר אותי. והמשהו הזה התגבר כשהוצאתי את עצמי לפגרה ארוכה ממשחק".

שנה שלמה הוא הקדיש לחקר הגלוסופוביה – תחושת פחד, חרדה ודחייה מפני דיבור או הופעה מול קהל. "יש המון שיטות להתמודדות עם הפחד הזה, ולקח לי המון זמן לאסוף את השיטות, לסדר, לצלם בצורה קומית. רק אחרי שהבנתי ותירגלתי והרגשתי שאני משתנה, הייתי מוכן למופע יחיד". בקרוב הוא יעלה לבמה ל"בדיקת חומרים" עבור המופע שאת אופיו הוא מתקשה להסביר. "זה לא סטנד-אפ, זה מופע קומי שמשלב את הנונסנס של שנות ה-90, לוותיקים שכבר לא זוכרים אותו, ולחבר'ה חדשים שלא מכירים אותו בכלל. מדובר ב'בדיחות אבא', מילים של כפל משמעות. אני עולה לבמה עם מזוודה שמכילה את כל ההמצאות שלי, יש לי כל מיני פטנטים שעדיין לא שימושיים כמו מתלה לתיונים. אני שולף את התיון מכוס התה, תולה אותו לייבוש ומחמישה תיונים מיובשים אני יוצר תיון חדש. קראתי למתקן 'עזר מתיון'. הוא חוסך לי איזה 12 שקל בשנה".

אז בעצם הצלחת עם המופעים של ווקה פיפל שהם ללא מילים, כשלמעשה אתה חובב מילים. "בדיוק. אני מכור לשנינות. אבל אולי כדאי לקרוא למופע 'פיזיקל קומדי'. אני זורק דברים על הקהל ועושה המון דברים לא רגילים. אני עושה את כל מה שאי פעם רציתי לעשות. ערב מטורף עם ליאור כלפון".

"חטפתי התקף שיעול מאוד קשה, לחצן המצוקה לא עבד והרגשתי שאני לא מצליח לנשום. קפצו עליי והתחילו להעיר אותי, חמצן ושטויות וזה, אבל זו הייתה שנייה מאוד מפחידה שבה אמרתי לעצמי, 'אני ממש לא רוצה ללכת ככה. יש לי עוד מלא לעשות'"

דקה לפני שהמריא למקסיקו, להקים שם צוות מקומי של ווקה פיפל, הלהקה המוזיקלית שיצר עם המוזיקאי שי פישמן והפכה למופע הישראלי המצליח ביותר בעולם, כלפון (53) התחמש במשקפיים כהים ובכובע ועלה לרכבת מבנימינה לתל-אביב, אבל התחפושת לא עבדה. שוב ושוב שאלו אותו מה שלום איצקו (מ'רמזור') והאם רצון (מ'ריסט') יחזור וגם היו כאלה שביקשו "תעשה לי ניסים בוסקילה", לזכר ימי ה'קומדי סטור'. הוא לא ספר כמה פעמים נשאל "איפה אתה?" "לאן נעלמת?" וכמה פעמים השיב, "לא נעלמתי, אני ממשיך לעשות את הדברים שלי, אבל בצורה אחרת". אבל בינינו, הוא מודה באשמה.

"נכון, נעלמתי. לקחתי הפסקה מאוד ארוכה. קרוב לעשר שנים הייתי מחוץ לתמונה. הוצאתי את עצמי לפגרה כדי לעסוק בדברים שמרגיעים אותי, כמו ציור ופיסול. אחר כך הייתי בהייטק למשך שנתיים, הקמתי סטארט-אפ שלי, נתתי הרצאות. כשרציתי לחזור לבמה איבחנתי את עצמי כלוקה בפחד קהל, וכשלמדתי להתמודד איתו והכל התנקז לנקודה שבה אני מוכן לחזור, נסעתי לבית הקפה שבו אנחנו יושבים עכשיו".

במרחק שני שולחנות מאיתנו ישב אז אדיר מילר, חבר ברמה של אח. "אנחנו מכירים מחולון, מגיל 15. כשנפגשנו כאן, הכי במקרה, אדיר אמר, 'יש לי תפקיד קטן שלא כתבתי בשבילך, אבל הוא בול אתה'. על המקום אמרתי, 'שמע, עוד לא קראתי אות אחת בטקסט, אבל מה שתגיד'. זה היה 'ריסט'. זה נתן את יריית הפתיחה בתהליך החזרה שלי לפרונט".

כעת, במקביל למופע החדש ולקורס 'המיקרופון האדום', שעלה לאמזון לפני כמה חודשים במטרה לעזור לסובלים מפחד קהל, כלפון חוגג 20 לווקה פיפל, בסיבוב הופעות בישראל, שיתחיל ב-14.10 בהיכל התרבות איירפורט סיטי וימשיך לתיאטרון חולון (29.10), היכל התרבות בראשון-לציון (12.11) ועוד. הרעיון למופע מוזיקלי ללא מילים הבזיק בו עוד כשהיה ילד, והושפע מ'מיסטר בין', הדמות של רואן אטקינסון. "חשבתי שזה מדהים שאפשר לדבר אל כל אחד ולרגש אנשים בכל מקום בעולם בלי שפה ובלי צורך בדיבוב או במתורגמן".

במהלך השירות הצבאי, בלהקת חיל החינוך, כלפון פגש את אחד הסמלים למופע ללא מילים – חנוך רוזן. "הוא ביים אותנו וגם ממנו הושפעתי, הוא פנטומימאי גאון. המשיכה שלי לעולם של 'בלי דיבור' התחילה אז".

ב'למצוא את ביצת הזהב', אחת משתי ההרצאות שלו, מביא כלפון את סיפור חייו, "ילד מבית דתי בחולון שחלם על ברודוויי והגיע אליה עם הווקה פיפל. הגשמתי את החלום. כשהייתי בחור צעיר עם שיער שופע, אחרי 'הקומדי סטור', גרתי תקופה בלוס-אנג'לס ולמדתי בסדנת קומדיה שהעבירה מי שהייתה המורה של אדי מרפי וג'ים קארי. בסוף הקורס היא אמרה שיש בחדר רק שחקן אחד שיכול להפוך לסטאר בינלאומי והצביעה עליי. היא אמרה שכדי להצליח בהוליווד, כמו בכל דבר שעושים בחיים, צריך להיות ספיישל, 'יוניק' והדגישה שאני מצליח לרגש גם ללא שפה".

לפני קצת יותר מ-20 שנה הוא הרגיש מוכן להגשים את הפוטנציאל ובנה מופע על חוצונים שנוחתים בכדור הארץ ומתקשרים בעזרת תנועות וקולות מלאכיים, שיוצרים את כל הסאונדים שבקטלוג, כולל חצוצרות ותופים. "העלינו ליוטיוב סרטון של שלוש דקות מהמופע שאפילו לא היה בחיתוליו, הוא עוד היה ברחם. קיווינו שישבצו אותנו באיזו חלטורה של יום העצמאות. רגע אחרי צילצל מפיק ברזילאי שהחליט להביא אותנו ופתאום ראיתי 3,000 ברזילאים צורחים וצוחקים ורוקדים. אושר גדול. השגריר הישראלי בברזיל אמר לי, 'עשיתם פה עבודה שאלף שגרירים לא יוכלו לעשות'. מאז החייזרים שלי הביאו יצירה ישראלית למקומות הכי נידחים בעולם. שלושה מיליון אנשים ראו אותו, שלושה מיליון קנו כרטיסים".

בהמשך הוא גם הקים בפראג את 'וואו', תיאטרון שחור תלת-ממדי שהפך לתחנת חובה במפת התיירות, לא רק הישראלית. באותה תקופה הבין שהנדודים על קו ניו-יורק-פראג-חולון יקשו עליו למצוא זוגיות, אבל אז הגיעה רויטל.

"נפגשנו בטיסה מלונדון לישראל", הוא משחזר. "היא ישבה לפניי, ראיתי שהיא מנסה להירדם, אז שאלתי אותה אם היא רוצה שאשיר לה שיר ערש. היא הגיבה בחיוך קטן, אז אמרתי 'טוב, היא לא מעוניינת'. אחרי הנחיתה נתתי לה את כרטיס הביקור שלי. היו אז כרטיסי ביקור, איזה עתיקים. סיפרתי לה שאני חוזר לפראג, שיש לי שם תיאטרון, ו'אם תרצי נוכל להתכתב במייל', עוד לא היה אז ווטסאפ, 'תרגישי חופשייה לקפוץ לשם, בכיף'. היא הייתה אמיצה מאוד, הגיעה לפראג, ואחרי ארבעה ימים ידענו שאנחנו כנראה צריכים להיות ביחד".

היום הם הורים לארבעה: יסמין, מיקה והתאומים נגה ויאיר. "מהרגע שהתחברנו, רוויטל מפיקה את כל מה שאני עושה. היא טובה בלהזיז דברים ולחבר ולהוציא לפועל. עכשיו התאומים מתלוננים שאין אוכל בבית כי רויטל איתי, כותבת איתי, מארגנת אותי".

הביקורת כלפי ישראל מאז 7 באוקטובר הצליחה להגיע גם למופעים שלך? "הביקורת העולמית על המלחמה גרמה לביטולים, למרות שזאת הפקה בינלאומית עם חייזרים בינלאומיים. עצם הרעיון של יצירה ישראלית הפך לבעייתי, אף אחד לא חיפש בלגנים והפגנות, אז כן, ראינו גם ימים לא נעימים. לכן כל כך שמחתי לשמוע על מפיק בקנקון שהתאהב במופע בלי לחשוב על פוליטיקה. הוא רוצה לחבר אנשים מכל העולם דרך מוזיקה והומור, וזה מאוד מרגש אותי".

"משהו לא עבד לי ואז המילה 'פחד' קפצה לי לראש. באותה תקופה הפחד היה באוויר ובאווירה, מהמון סיבות, ולקח לי זמן לזהות את הפחד שצף אליי מהתת-מודע. אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות, כבר 40 שנה אני מופיע, אבל ככל שחפרתי הבנתי שיש משהו שעוצר אותי"

הרצון לעשייה תמיד היו בו, אבל בשש השנים האחרונות הוא התגבר עוד יותר, אחרי שכלפון היה בין הראשונים בארץ שחלו בקורונה, בעידן טרום-החיסונים. "הייתי מאושפז ב'הלל יפה', בחדר מבודד, במשך 40 יום ו-40 לילה, כמו משה רבנו על ההר, ארוז בחליפה של אסטרונאוט, בסכנת חיים, והיה רגע שבו ראיתי את הסוף".

למרות שלא בא לו להיזכר, הוא נסחף: "חטפתי התקף שיעול מאוד קשה, לחצן המצוקה לא עבד והרגשתי שאני לא מצליח לנשום. אחרי לא-זוכר-כמה-זמן מצאתי את עצמי על הרצפה, זוחל לכיוון הדלפק של האחיות, שגם היה אטום לגמרי. זחלתי לספסל, ישב שם מישהו עם מקל, אז לקחתי אותו, זחלתי לדלפק ודפקתי על הזכוכית כדי שמישהו יראה אותי ואז נמוגתי. ישר קפצו עליי והתחילו להעיר אותי, חמצן ושטויות וזה, אבל זו הייתה שנייה מאוד מפחידה שבה אמרתי לעצמי, 'אני ממש לא רוצה ללכת ככה, אני צעיר מדי ואני אוהב את אשתי וילדיי ויש לי עוד מלא לעשות'".

כמו? "להציג בעולם תערוכות של פסלים וציורים, לצייר על בניינים, כתבתי ספרי ילדים ויש גם פארק מאוד מיוחד שכבר שנים יושב לי בראש. אני קם כל בוקר עם 16 רעיונות לסטארטאפים ופטנטים ומופעים. אני לא היפראקטיבי, אבל אני היפר בראש. אוהב ליצור דברים, להמציא את עצמי מחדש. בשנייה שבה הייתי קרוב לסוף, הבנתי שחיידק היצירה הוא מתנה ומי שמקבל אותו צריך לחלוק אותו עם העולם".

השנייה המפחידה ההיא העניקה לכלפון תחושה של שליחות. "בעולם המאוד-אפור ועצוב שלנו אני רוצה לפזר חלקים שונים מהמתנות שקיבלתי. בכל פעם שאני עולה לבמה ורואה אנשים צוחקים ונהנים זה ממלא אותי אושר. מימיני ומשמאלי היו חולי קורונה צעירים ממני ויותר בכושר שנפטרו. מאז, כשאני מצחיק או מרגש, אני אומר תודה".

אז מה הלאה?

"אחרי ההופעות בארץ עם ווקה פיפל אמשיך עם השאיפה לחבר בין אנשים ולהשכיח מהם לשנייה וחצי את הג'ננה שמסביב. ברמה האישית, עדיין לא עשיתי קולנוע, חוץ מסרט קצר, ממש בקטנה. הפרויקט הבא שלי, אחרי המופע, יהיה סרט קולנוע ללא מילים שאני מכוון אותו לנטפליקס. סגירת מעגל עם 'מיסטר בין'".

תמיד היית כזה אופטימי?

"לפרקים. ביומיום אני עשוי להיות מאוד פסימי כי יש הרבה דברים מדכדכים. כבר שנים אני לא רואה חדשות, מדי פעם קורא כותרות בוויינט, וכואב לי על השפל שאליו צנחנו. לאורך ההיסטוריה הפגנו הומור יהודי, היינו עם שמח, מיוחד".

עם סגולה?

"אנחנו לא צריכים להתהדר במיוחדות שלנו, אלא להתנהל בצנעה ובשקט במקום לצעוק 'אנחנו אור לגויים'. בעיניי, אנחנו לא עם סגולה, אנחנו עם בורדו".