הודו שפכה 213 מיליון דולר על מפלצת הקולנוע הזאת. האם זה עובד?

"ראמאיאנה: אגדה עולה" הוא ניסיון שאפתני להפוך את אחד האפוסים המכוננים של התרבות ההודית לספקטקל קולנועי בינלאומי. עם תקציב חסר-תקדים ואורך של יותר משלוש שעות, לא חסכו פה באמצעים. אלא שמאחורי הממדים המפלצתיים, האפקטים והקרבות מסתתר גם סיפור מורכב בהרבה - שלא תמיד מקבל את העומק הראוי לו

"האודיסאה" של כריסטופר נולן הדגים את האתגר הכרוך בעיבוד יצירה שמהווה נדבך תרבותי. במקביל לכתרים שקשרו מבקרי קולנוע רבים (בהם כותב שורות אלו), התעורר גם שיח אקדמי שבו הובעה ביקורת, לעיתים מאוד נוקבת, בנוגע לערכים האסתטיים והפילוסופיים שהושמטו או שונו בתהליך העיבוד. חשיבותה של היצירה המקורית, אלפי השנים שחלפו מאז שנוצרה, הדגשים השונים בעיבודים הישירים והעקיפים, והשלכות המעבר בין מדיומים אמנותיים שונים - כל אלו מייצרים אתגר לא פשוט בדרך לעיבוד נוסף. על אחת כמה וכמה הדבר נכון כשמדובר ביצירה בעלת מעמד דומה, אבל כזו שנובעת מתרבות שאינה מוכרת לרוב המוחלט של הצופים בישראל.
"ראמאיאנה: אגדה עולה" - טריילר
(באדיבות פורום פילם)
זהו האתגר שעומד בפני "ראמאיאנה: אגדה עולה" (Ramayana: Part 1), עיבוד למחצית הראשונה של עלילת "הראמאיאנה" ("המסע של ראמה") - האפוס שנכתב בשפה הסנסקריטית במאה השלישית לפנה"ס. הסרט, באורך של 195 דק' ובבימויו של ניטש טיווארי, שואף להיות הפקת הספקטקל האולטימטיבית של האפוס. העיבוד נסמך על תקציב חסר-תקדים בקולנוע ההודי (כ-213 מיליון דולר), ובהתאם לכך זו הפקה ששואפת לסטנדרטיים טכניים של הפקות הוליוודיות. קהל היעד אינו רק בני דרום ודרום-מזרח אסיה שגדלו על האפוס, אלא שהוא מנסה לקרוץ גם לצופים המערביים.
הראמאיאנה מתאר את חייו של ראמה (רנביר קאפור), בנו של המלך דָּשָרָתְהָה, ונסיך מממלכת אָיוֹדְהיָה. ראמה הוא גם הגילום האנושי (האווטאר) של האל וישנו. גיבור מורכב שאלוהותו אינה מבטלת את ממדיו אנושיים, ובעודו מונחה ע"י הדהרמה (Dharma, החובה והסדר המוסרי), הוא נדרש לפעול גם כשיש התנגשות בין חובות. ראמה נישא לסיטה (סאי פלבי) - דמות מופת של נאמנות זוגית - שעומדת במבחנים במהלך הסאגה. לאחר נישואיהם ראמה גולה ליער למשך 14 שנים, בחירה שהוא מבצע בעקבות רצונו לכבד הבטחה שנתן אביו. מלבד סיטה יש לראמה דמות חשוב נוספת לצידו: אחיו-למחצה לַקְשְׁמַנָה (ראבי דובי) - לוחם בעל יכולות שכמעט ומשתוות לאלו של אחיו הבכור. האנטגוניסט הראשי הוא רָאוָונָה מלך לנקה (אבין קומאר גוואדה המכונה "יאש") - דמות שמייצגת כוח, גאווה, תשוקה ורצון עז להפר את הסדר המוסרי. "ראמאיאנה: אגדה עולה" מסתיים כאשר ראוונה חוטף את סיטה. החצי השני של הסאגה עתיד לעלות למסכים במהלך 2028.
הגרסה המפורסמת ביותר של הראמאיאנה מיוחסת למשורר ולמיקי ונכתבה בסנסקריטית. ברבות השנים נכתבו עוד גרסאות רבות שנבדלות בשפתן, במסורות דתיות שהן משקפות, ובאזורים השונים בדרום-מזרח אסיה שבהם הן נכתבו. בחלק מהן משתנים פרטים עלילתיים, או התפקיד של דמות בעלילה. לעיתים אותם אירועים מקבלים משמעות מוסרית או דתית שונה. אין לטקסט בודד בעלות על הסיפור, ולמעשה ניתן לטעון שריבוי הגרסאות מהווה מאפיין מהותי של מסורת הראמאיאנה ולא סטייה ממנה. ריבוי זה עשוי להפוך את הסרט לפחות מספק עבור שגדלו על גרסאות אחרות. בעיה קצת פחות רלוונטית עבור הצופים המערביים.
עיבודי הראמאיאנה המשמעותיים לקולנוע החלו להופיע בתחילת שנות ה-40 (Bharat Milap מ-1942 ו-Ram Rajya מ-1943). סרטים שפעלו במסגרת הז'אנר המיתולוגי ההודי, שבו סיפורים דתיים ומסורתיים הוצגו באמצעות שפה קולנועית תיאטרלית יחסית, דמויות בעלות מאפיינים סמליים ברורים ומבנה נרטיבי שנועד להנגיש את הסיפור לקהל רחב. הדגש לא היה בהכרח על יצירת ריאליזם היסטורי או על שחזור ארכיאולוגי של העולם העתיק. מטרת הסרטים הייתה להעניק לסיפורים המוכרים נוכחות חזותית, רגשית וטקסית.
העיבוד החשוב ביותר עד כה היה סדרת הטלוויזיה Ramayan שהפיק וביים רמאננד סאגר ושודרה בשנים 1987–1988. 87 הפרקים של הסדרה הפכו אותה לאירוע לאומי, שבמהלכו משפחות הודיות רבות התכנסו מדי יום ראשון לצפות בפרק השבועי. במקומות מסוימים אף נוצרו מנהגים המזכירים התנהגות טקסית: צופים התייחסו למסך בכבוד דתי, ולעיתים צפו בפרקים לאחר רחצה ובבגדים חגיגיים. עבור הודים רבים שחקני הסדרה - ארון גוביל בתפקיד ראמה ודיפיקה צ'יקליה בתפקיד סיטה - הפכו לגילומים האיקוניים של הדמויות.
בשנים האחרונות הראמאיאנה נכחה בשני סרטים בולטים. פנטזיית האקשן האנטי-קולוניאליסטית "המרד הגדול" (RRR) משנת 2022, שזכתה למידה לא מבוטלת של הצלחה גלובלית. בדמותו של אלורי סיטאראמה ראג'ו, המורד כנגד הראג' הבריטי, יש הדים לדמותו של ראמה. עיבוד מלא יותר נעשה באפוס השאפתני Adipurush מ-2023, של הבמאי אום ראוט. עלילה האפוס צומצמה ובחלקה שונתה, כך גם שמות הדמויות שונו ושוטחו (בעיקר דמותו של ראוונה שהפכה ללא יותר ממפלצת), והושם דגש על עיצוב הסרט כפנטזיית אקשן - על חשבון התכנים העמוקים יותר. שינויים אלו עוררו ביקורת ציבורית חריפה. "ראמאיאנה: אגדה עולה" מנסה לתקן: להציג את העלילה באופן מפורט, להישאר נאמן לשמות הדמויות ולמורכבותן, ולא לבטל את עומק הדילמות המוסריות והערכים התרבותיים שמשתקפים בדילמות אלו.
האם הסרט מצליח במטרתו זו? אינני מתיימר להיות מומחה לתרבות ההודית, ובוודאי שההכרות שלי עם הסאגה והאופן בו היא מהדהדת במשך 2,300 שנה היא מוגבלת. למיטב ידיעתי והבנתי הסרט נותר נאמן לאירועי האפוס, כשהוא נוטל לעצמו משך זמן בהחלט ראוי כדי לא לבצע השמטות מהותיות. יחד עם זאת, גם באורך של שלוש ורבע שעות לעיבוד החלק הראשון של האפוס, עדיין אין ל"ראמאיאנה: אגדה עולה" מרחב דרמטי מספק לפיתוח היחסים בין הדמויות.
השטחה זו בולטת במיוחד בדמותו של ראמה שצריכה לשאת על כתפיה את המתח בין האדם לבין האידיאל המוסרי. כאשר הסרט מציג אותו בעיקר כמי שמגלם את הטוב, בלי להעניק מספיק מקום להתלבטויותיו, הוא מצמצם את כוחו הדרמטי. סיטה מקבלת בסרט נוכחות חזקה יותר מאשר בעיבודים מסורתיים - חזקה במובן הליטרלי של מי שיודעת גם להילחם בדרך שתואמת סטנדרטים של גיבורות סרטי אומנויות לחימה. לעומת זאת, מבחינה דרמטית היא לא עוברת פיתוח בהיקף דומה. הדמות הנוכחת והמעניינת יותר היא זו של ראוונה בגילומו הכריזמטי של יאש. ראוונה זוכה לרקע משפחתי ולמניעים המאפשרים להבין את הדרך שבה הפך לאויבו של ראמה. יש אפילו ניסיון לתת ייצוג חזותי למורכבותו באמצעות דימוי של דמות שמתקיימת בגרסאות שונות זו מול זו.
הסתמכותו של הסרט על ספקטקל עשויה למשוך צופים, אך היא גם נקודת תורפה. אין לצפות כאן לגדולה של תפאורות ואפקטים פרקטיים מהסוג שהיה ב"האודיסאה" של נולאן. גם אם תקציב הסרט ההודי היה כפול, ספק אם האירועים העל-טבעיים הרבים שבהם הסרט משופע היו יכולים להיעשות ללא שימוש מרובה ב-CGI. האפקט המשולב שלהם יותר חוויה סינתטית, שבעצמה פוגעת - ברמה החושית - ביכולת של עיבוד המיתוס לגלם עומק. היער שאליו ראמה גולה אינו רק שינוי סביבה אלא מקום שבו נבחנת משמעותה של הדהרמה בתנאים שאינם נשלטים בידי המלכות והחוק. הנוכחות הטבעית של היער היא הכרחית, אבל יער CGI שולל את העומק ממרחב זה. בנוסף, גם אם הסרט משופע בתפאורות ותלבושות מרהיבות, לבמאי ניטש טיווארי אין עין לקומפוזיציות מורכבות או מעניינות באמת. התקציב ניכר, אך הכישרון בהיבט זה מוגבל.
חרף הסתייגויות אלו יש לברך על ההחלטה להקרין את ה"ראמאיאנה: אגדה עולה" בישראל. בהקרנה שבה נכחתי הייתי הלא-הודי היחידי באולם, ובכל זאת יש לקוות שיהיו צופים ישראלים שיבחרו לצפות בסרט. בין אם יש להם הכרות קודמת עם הראמאיאנה, ובין אם מונעים מסקרנות אינטלקטואלית ורצון להתוודע לאחד האפוסים החשובים של האנושות.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.